יפן - לא מה שידעתם פרק שני

 צביה ויצמן כספי

צילומים וסקירה: צביה ויצמן כספי 

יפן פרק שני

יפן ארץ השמש העולה ב4 לפנות בוקר אור ראשון חודר מבעד לוילון והערב יורד מוקדם. יוני היא העונה הגשומה *30 חום 60% לחות ו100% גשם. זו לא עונת פריחת הדובדבן ״הסוקויה״ אך יש להתנחם בכך שיש פחות תיירים ותורים והעצים לבושים בירוק. הכל ירוק גם הוואסבי שטעמו בד״כ חריף. פה הוא מתוק. גם הגלידה והשוקולד המקרונים, ופרמידת המרשמלו בחלון הראווה. הכל ירוק ומתוק.

גם הבוקר שמנו פעמינו לעוד מקדש, הפעם למקדש ״טושוגו״ המרשים שבניקו Nikko שעל מנת לבנות אותו נדרשו 30 אלף ארזים תרומת הפאודל החנפן ו3000 אמני עץ מיומנים שזומנו למלאכה. לכבודו של השוגון טוקאגוואה אייסו השוגון (עוד סיפור מיתולוגי ריב בן אחים. השניים רבים השלישי זוכה) הארמון, מלאכת מחשבת מרהיבה. בכלל המקדשים מפוארים והבניה בערים ובכפרים מינורית ואפרורית.

הגשם לא פסק. בכניסה למקדש הנזיר עם המגב מנקה שוב ושוב את הרווח בין חליצת הנעליים לפס בו מתחילה הקדושה. עם כל חליצה הוא עובר עם המגב. הוא לבוש קימונו בהיר ונועל כפכפי עץ וגרביים לבנות כשלג. גם בסוף המשמרת אחרי מאות תיירים והמון בוץ, הגרביים נותרו ללא רבב.

גם בכניסה למסעדה מודרנית בכפר עתיק משנת 707 נמשכתי אחר מוסיקת הג׳ז שנוגנה שם. בכניסה ניצב ארון מעץ מהגוני ושלל נעליים חלוצות במדפיו. ריח הנעליים עלה על ריח המונוסודיום והג׳ינג׳ר. נסוגותי לאחור. כמעט מעדתי מהסף המוגבה שנועד לגרש את הרוחות הרעות.

 עובדי המשרדים וההייטק סיימו משמרתם. הם ממהרים לרכבת או לבר או לבתי התה, לבושים שחור לבן אולי כדי להיטמע…הנשים עוטות בדי טול בצבעים רכים כאילו מסרבות להיפרד מנעוריהן. לקראת ערב, שעה פיוטית בשמיים אנחנו יוצאים לעוד פארק או שמא גן יפני לפי כללי הברזל שמתקיימים בו האלמנטים המחייבים להגדרה: מרחב טבעי שליו, מיים מפכים, סלעים, גשרונים, דגים, בית תה, למהדרין: פנסי תאורה מדפי אורז ונשים בקימונו.

פגשנו המון תלמידים הפוקדים בעונה זו את המקדשים והפארקים לבושים בתלבושת אחידה מדי. חיילי מערך החינוך. זה יפה עד כאב. חולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים שחורים כובעים זהים לכולם תיקי גב לפי תו תקן…החברים מתפעלים מהאסתטיקה ורק אני מלינה על כך שאין להם אפשרות ביטוי עצמי. ומה אם הנער חשק בטישרט של Guns&Ruses אין חופש בחירה. זו כנראה הסיבה שהם מרבים להתחפש לדמויות אנימה. ביה״ס קונה במרוכז לכולם את התלבושת מידי שנה שלא תהיה סטיית תקן. ואין מנעד צמיחה לאקסטרה סייז חלילה. יש משמעת אוכל כמו גם הדרישה לנשים ההרות לא לעלות במשקל אלא באופן מדוד לגודל העובר. לא יצא לי לפגוש כמעט נשים בהריון אבל ראיתי נשים הדוחפות עגלת תינוק שבה 2-3 כלבים.

נחזור לטבע הנשגב ביפן, העצים חופשיים. במידה. הם מרשים לעצמם להתפשט וענפיהם יוצאים במחול לכל הכיוונים. לא נשמעים לקוד הלבוש המחייב. יש גננים שמטאטאים כל עלה שנשר ודואגים לקבע ענף שחרג לשביל ההליכה, מחברים קב תומך לסדק בגזע. בשל האדמה הגעשית הגזעים שחורים. פריחת הדובדבן יושבת עליהם יפה כמו תצוגת אופנה של מעצב יפני בפריס.

הביקור במצודת הסמוראים ביום שטוף שמש היה מעורר השראה. כשהגענו למצודה ״הסמוראים״ שחקנים שנה ב׳ במגמת תיאטרון קדו לפנינו בבגד מסורתי ממחסן התלבושות. המצודה בת כ700 שנה נשתמרה כפי שהיא. הפארקים מסביב כה יפים, הדשא מזמין לשכב בין עליו המטופחים. חל איסור לדרוך על הדשא. נפשי חפצה לדלג מעל הגדר, מיד הוזהרתי כי עוד רגע יגיע שוטר.. נבהלתי (מאז אני אוכלת הכל ולא משאירה דבר בצלחת) נזכרתי בשיעור קבלה על ״האורות והכלים״ בית בלי אנשים הוא כלי בלי אור. ספריה ללא ספרים וכו׳... כך הדשאים הריקים מאדם. גם בשדרות הנאות אין ספסל רחוב או בית קפה אחד לרווחה, הכל מעוצב וארוז היטב בקניון הנוצץ הקרוב. גם בשוק האוכל. אפילו את ריח הדגים הם הצליחו להנדס. גם לריח הגוף שלהם הם מצאו מנתח טוב. ואת ריח הלבה בעמק הרותח הם הצליחו לצמצם למינימום.

באגם ציורי בהאקונה שטנו באוניית פירטים יפיפייה לתחנת הרכבל שהוביל אותנו בין עצי היער בנסיעה איטית בין שמיים לארץ. כשמתחתינו מבעבע ״העמק הרותח״ ומביע חרון אפו באדים צהובים לקראתנו.

קיוטו קיבלה את פנינו בגשם ששטף אותה מתלאות היום שנטה לרדת. בין ערביים שעה של חסד. עלינו רגלית בכביש תלול, ים מטריות צבעוניות נפרש ונשים בקימונו בצעדים קטנים פסעו בשלוות אלוהה. חנויות חינניות של בדים ומניפות וחפצים קרצו לנו. אין זמן להתעכב, אנחנו בדרך למקדש ״קיומיזו דרה״ הפגודה היפה שוכנת כמו נסיכה על גג העולם, לראשה כתר אדום. טובלת רגליה בין עצי היער, ומוגשת לבאיה כזר פרחים.

מחווה יפה תפרו לנו בפגסוס ביקור בנמל התקוה, שם הוקם מוזיאון האנושיות. בית יפה וצנוע המספר על אצילות הנפש של הקונסול סוגיהארה ששירת בקובנה בימים שלפני השואה והצליח להוציא אשרות יציאה ליהודים שהגיעו לכאן ונחלצו משיני הנאצים. 6200 יהודים הוא חילץ. בסרט שהוקרן במוזיאון יש ביניהם מי שחי ומספר 80 שנה אחרי. סוגיהארה הוכרז כחסיד אומות העולם על שמו ניטע עץ ביד ושם. בן של אחת הניצולות הציב במקום מגוריו ספסל עם תמונתו וסיפורו למען יראו ויוקירו. עובדי המוזיאון כיבדו אותנו בכמה מילים בעברית.

היה גם בודהה אחד ענק במיוחד, בגובה של 14 מ׳ בקאמקורה. העיר התקנאה באחיותיה וביקשה גם למשוך תיירים והצליחה. עשרות אוטובוסים פולטים מאות תיירים לצילומי סלפי על רקע הפסל. חלפנו על אינסוף מנזרים ומקדשים. שערי טורי Tori שינטו זן שעברתי בתוכם. הTori שצורת כאות ח, היה בעצם מקום מושבם של ציפורי שיר שנהגו לנוח על חבל שנמתח בין שתי מוטות עץ אנכיים בסמוך למערה. לפי האגדה, החושך היה רב וציפורי השיר קוננו. שירתם נעמה לשמש שהיתה בדיכאון במערה. ובשל סקרנותה ליפי זימרתם, יצאה השמש והאירה את עולמם. וכך הבאים בשער Tori נפטרים מטומאתם.

בנארה פארק, מתהלכים אלפי איילים מנוקדים כאילו הם בעלי הבית. הם קדושים ומתירים גלליהם על כל שעל. הם גם גונבים את האוכל והשתיה מידייך ואסור לך להתנגד. לרגע פרסתי את דגל ישראל, לצלם את הקבוצה על רקע טירה מפלצתית שלה קרניים מזהב, מתברר שאסור. למה? בשבריר השניה כשהדגל נפרש, הגיעו אלינו תיירים יהודים מברזיל ומLA והרעיפו אהבה ומילות עידוד.

בתפריט ״יפן מקיף״ יש גם מנה של אומנות מודרנית לא רק בודהות ומקדשים. שטפנו עינינו בתערוכת פיסול במרחב ירוק עד. גם פה חל איסור לדרוך על הדשא. פסל שבעת עמודי החוכמה הוא מחווה להרי יפן גם ביתן פיקאסו ופסל של רודן ותומרקין כיתתו עצמם עד למוזיאון הפתוח בהאקונה.

אוסקה כה שונה. אקסטריטוריה של יפן. היא צבעונית ועזה. האוכל מוצע שם בשלטי ענק בחזית השוק. פגשתי סופסופ הומלסים ואשפה ברחובות. אפילו נגני רחוב (משום מה עם קסדות אטומות על ראשם) וזרים מונגולים,הודים, קוראנים וערבים. שמעתי בליל שפות. מתברר שבאוסקה היאקוזה שולטת כמובן בשיתוף עם המשטרה. הם שומרים על התיירות והמסחר הם זקוקים ל״חיילים״ לשורות הארגון לכן מגיעים הנה מהגרים. וגם כי יש פה תחנת רכבת השינקנסן. ליתר בטחון החזקתי את התיק קרוב ללבי. לא הוצאתי את הארנק נמנעתי מלציין את הספרות של היקוזה (יא=3קו=8זה=9-סה״כ 20) פירושה שלוש מספרי חוסר המזל! עדיף שלא נירוקו סאן המדריכה היפנית הצמודה, ממשיכה ללוות אותנו במקצועיות של מפיקת על בסרט הוליוודי, כבר יש יותר חיוכים וקירבה. העזתי לפתוח איתה שיחה וגיליתי שהיא ביקרה לאחרונה בישראל והראתה לי תמונה שלה בכותל. אני מנסה להבין מה היא חושבת עלינו. נים לא זע בפניה הנאים. היא מחייכת יותר וקדה פחות. היא מוליכה אותנו לתחנת הרכבת המרשימה ומארגנת אותנו לפני קרונות יש רק שתי דקות לעלות ולהתיישב. אבל קודם צריך לתת לאנשים לרדת היא מדגישה. רכבת הבולט השינקנסן יוצאת מאוסקה היא מהירה כמטוס, מגיעה למהירות של כ400 קמ״ש מונהגת על ידי נהג בלבוש של קברניט מטוס, בחילופי משמרת הם מצדיעים זה לזו בכפפות לבנות. מרשים. שמנו פעמינו להירושימה. כ1000 קילומטר ב70 דקות.

הירושימה אהובתי. פרוייקט מנהטן ואופנהיימר פוגש את איינשטיין ורוזוולט, שלא שש אלי קרב. היפנים בסגר. סוקוקו. המדינה חסרה במשאבים על אף היותה מתועשת אין לה דלק או מחצבים אין דרך בסגר וחרם להניע כלכלה. הקיסר הירואיטו בעד הפסקת הלחימה בניגוד לדעתו של הגנרל יאמאמוטו שרכש השכלתו  בהארוורד וחשב שהוא מכיר את המנטליות האמריקנית, החליט לשגר את הקמיקזה לפרל הרבור כדי לפגוע בכבודם ובכך לאלץ את פתיחת הסגר. טעות מרה וכואבת טעה יאמאמוטו.

כה יפה ומודרנית הירושימה. הנהר הזורם בה כאילו מנשים את גניה ומרפא את פצעיה. העיר מתהדרת במגדלים וגשרים פסלים וגנים אך ניכרים בה שרידי פצעיה. היא וחבושה וממלאת את הלב בתקווה.

המבנה היחיד שנותר עומד על בסיסו הוא מבנה אבן מעוגל וגבוה פנינה אדריכלית ששימש את הפקידות כל היתר הפך לאפר ותקוה. רק אחרי אגרוף המחץ אמריקה הושיטה יד וסייעה לבנותה מחדש. בתנאי: על יפן להתפרק מצבא התקפי. לאורך הפארק אלמנטים המשמרים זכרון נוקב ואיפוק יפני שער המכנס סמלים לתקוה, ופסל הילדה במעופה כמלאך שומר. על הגשר החוצה את הנהר, הציבו תושבי העיר אדניות פרחים צבעונית ועליהם הכיתוב: Let’s Smile

חוזרים לטוקיו לביס נוסף מהעיר הנהדרת. יפן נהדרת והיפנים יפים וטובים הם משלמים מחיר גבוה. הדמוגרפיה שלילית. אחוז ניכר מהגברים הבוגרים לא ידעו אישה. הם לא מביעים רגשות, בודדים. רבים מדי מוצאים מקלט לתעוקת נפשם בהר הפוג׳ ובוחרים להתאבד. הלחץ לעמוד בדרישות והאיפוק, מכריע אותם ומהם פונים לטיפה המרה ולחידלון. מערכת הבריאות נותנת מענה לעשירים בעיקר. תינוק בן שנה לא צריך לעבור מבחן קבלה לגן. יותר גמישות לתלמידים ולנשים יותר כבוד ועצמאות. ואולי פחות מכונות ורובוטים. קפה או גלידה שנפלטים ממכונה, פחות עושה לי את זה. אישית אני מעדיפה להזמין קפה או משקה מברמן להחליף מילה וחיוך ולתת טיפ. בעצם ביפן לא מקובל להשאיר טיפ. הדבר נחשב אפילו לעלבון בשל תודעת השירות המעולה שלהם.

התרבות היפנית מאמצת את כללי הטבע ומטמיעה את יסודותיו לחיים. ההערצה לפריחה היא הסגידה ליופי ולאסתטיקה וגם בפרשנות רוחנית, הבנה לחלוף הזמן. לארעיות החן למשמעות שגם אנחנו בסתו חיינו, בני חלוף. בעונת הפריחה כשהיופי בשיאו הם חוגגים עם המתים נצבעים בלבן ויוצאים בריקוד ״בוטו״. עם מתיהם וכך לשיטתם הם ממשיכים להתקיים.

לכתב היפני 3 רמות: לילדים ולנשים. לבוגרי תיכון. לאקדמאים. אם סיימתם אוניברסיטה תצליחו לקרוא ספר. אני הצלחתי לפענח רק 3 מילים: עץ, נהר ואהבה

הרישום מביקור ביפן עצום. יפי הטבע אלוהי. ארץ האיים ההרים המפלים והמקדשים. בטיול מאורגן פקדנו אתרים רבים. רבים מדי. קצת יותר גמישות בפינות לא תזיק.

יפן נפלאה ומוזרה. הלוואי עלינו נועם הליכותיהם. גם רעיון הקידות די חביב אבל בקטנה,  רק עד 15•=קידת נימוס (35• לחנופה לבוס 65• סליחה על פגיעה  ו90• לקיסר…) בטיול הבא הייתי מעדיפה פחות מקדשים וקברים בגובה רב פחות נסיעות אקסטרימית על כביש צר תלול ומפותל. יותר זמן חופשי לשוטטות.

לחופשה הבאה ביפן אין צורך לארוז פיג׳מה מקבלים יוקטה (קימונו בית) נעלי בית וכלי רחצה בכל בתי המלון, כמעט. ועוד לא אמרתי מילה על הפינוק שאסלת ToTo מעניקה. חסה על מכבודכם. תעשו גוגל.

וכמה טוב לחזור הביתה ב״אל על״. כן. ״הכי בבית״ בלי מרכאות. גם אם יש עיכוב והתקשורת מסורבלת בסוף ניתן לשדרג מושב הודות לגלית ולהתרווח לטיסה ארוכה 13שעות. הרווח הוא מה שאיפשר לי לראות את הר הפוג׳י קורץ מבעד לחלון המטוס.

חשבתי שדי לי לבקר ביפן פעם אחת והנה מתעורר בי רצון לחזור אליה כשהיא כבר לא זרה ומנוכרה.

חידת יפן נותרה לא פתורה.