פרשת תולדות – קשיים גדולים במשפחה   מאת: אסתר ויתקון

 שאלה עמוקה עומדת בלב פרשת תולדות: מדוע אמרה

 רבקה ליעקב לרמות את יצחק ולקחת את ברכותיו של עשו?

 הוראותיה הן ברורות וחד-משמעיות: "ועתה בני שמע בקולי

 לאשר אני מצווה אותך. לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי

 עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. והבאת

 לאביך ואכל, בעבור אשר יברכך לפני מותו." (בראשית כ"ז ח'-י')

   פעולתה של רבקה הייתה יוצאת-דופן. תכניתה הייתה מיידית,

 מפורטת ומושלמת. אין לה ספקות והיסוסים. היא מנסה לתפוס

 את הרגע. את הזמן הדוחק בין יציאתו של עשו לצוד ציד  להכינו

 למעדן האהוב על אביו כדי שיברכו לפני מותו. על פי בקשתו

המפורשת. כשיעקב מביע דאגה – מה יהיה אם לא יצליח להונות

 את אביו יצחק? מה יהיה אם הוא יגע בעורי וידע מיד שאינני עשו?

 – תשובתה קצרה וברורה: "עלי קללתך בני, אך שמע בקולי ולך

 קח לי." (בראשית כ"ז, י"ג)

  מתעוררת שאלה קשה: כיצד יכול היה יעקב להונות את אביו? אך

 השאלה האמתית היא לגבי רבקה. הייתה זו תכניתה שלה, לא שלו.

 כיצד היא יכלה לראות כמתקבלת על הדעת את הונאת בעלה, את

הדרת עשו מברכות אביו, ואת הציווי על יעקב לבצע פעולה חסרת

יושר שכזאת? יעקב בעצמו לא היה הוגה תכנית שכזאת. הוא היה

"איש תם" שפירושו "אדם פשוט ההולך בדרך ישרה, תמים ואיש

 של יושרה". כיצד הגיעה רבקה לעשות את מה שעשתה?

  לכך יש  מספר תשובות אפשריות. הראשונה: - שהיא אהבה

 את יעקב (כ"ה, כ"ח). היא העדיפה אותו על עשו. לכן, מונהגת

 על-ידי אינסטינקט אימהי, היא רצתה שבנה האהוב יתברך.

 אבל קשה לחשוב שרבקה תעשה צעד כה בעייתי, שיציג אותה

 בפני בניה כרמאית ותחבולנית, רק משום אהבתה היתרה ליעקב.

 אפשרות שניה, שהיא חשבה שהוא הבן הראוי ביותר לברכת אביו.

 מה גם  שהייתה מונחית ע"י הנבואה שקיבלה לפני לידת הבנים:

 "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו, ולאום מלאום יאמץ

ורב יעבוד צעיר." (בראשית כ"ה, כ"ג) יעקב היה הצעיר. לכן, חייבת הייתה

רבקה להניח, הוא זה שנועד לקבל את הברכות.

שתי האפשרויות הן הגיוניות, אך עדיין נשאלת שאלה שאלתית מאד:

 האם רבקה חלקה את מחשבותיה עם יצחק? אם כן, אזי מדוע יצחק

 מתמיד במאמציו לברך את עשו?

 אם לא – אזי מדוע לא?

 התשובה טמונה בפרשה הקודמת. פרשת חיי שרה.

 בפרשה שעברה, לראשונה נותנת רבקה את עיניה במי שעתיד להיות

 בעלה. קראנו שם שיצחק לא בחר באשתו. אברהם הפקיד את המטלה

 הזאת בידי משרתו, אליעזר. המשרת והכלה לעתיד חוזרים בחזרה על

הגמלים, וכשהם קרבים לאוהל אברהם, רבקה רואה דמות במרחק:

  "ויצחק בא מבוא באר-לחי-ראי, והוא יושב בארץ הנגב. ויצא יצחק

 לשוח בשדה לפנות ערב, ויישא עיניו וירא והנה גמלים באים. ותשא

 רבקה את עיניה ותרא את יצחק, ותפול מעל הגמל. ותאמר אל העבד

 מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני, ותקח

 הצעיף ותתכס." (בראשית כ"ד, ס"ב-ס"ה)

 היא כיסתה עצמה מתוך יראת כבוד ותחושה של חוסר אונים, כאילו

 חשה שאיננה ראויה להיות אשתו, ומרגע זה והלאה, הכבוד הרב שחשה

 כלפיו היה גם סוג של ריחוק , של איפוק. חוסר יכולת לבטא את שעל

 ליבה בחופשיות.

 המרחק הולך ומעמיק. יצחק הוא הפסיבי שבין האבות. רק לעתים

רחוקות אנו רואים אותו כיוזם מהלך או פעולה. התורה קושרת אותו

 עם "פחד".

בפרשה הבאה, בשיחה של יעקב עם לבן הוא מתאר את רגשותיו

ואת חייו ומתייחס לא-ל שהצילו והגן עליו  מפניו –בשיחה הוא 

 מתארו - "לו אלהי אבי, אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי".. (בראשית

 פרק ל"א, מ"ב).

המיסטיקה היהודית קושרת אותו עם "גבורה" כשהכוונה היא

לריסון עצמי  או כיבוש הייצר. זה האיש שנקשר והוקרב על

המזבח, שחייו ניצלו ברגע האחרון. יצחק, אם בגלל הטראומה

 של רגע העקדה, או בשל האפקט המעכב של היותו בן לאב

 כה חזק, הוא אדם שרגשותיו שקועים לעתים עמוק מכדי

 להעלותם במילים.

 רבקה חשה בחוסר יכולת לחלוק עם יצחק המופנם את

 הנבואה שקיבלה לפני לידת התאומים, ואת הספקות שהיו

 לה לגבי התאמת עשו לברכה. חוסר יכולתה לתקשר מביא

 אותה אל ההונאה, שברגע שקרתה הביאה לכל סדרת

הצרות הקשות, שביניהן העובדה שיעקב נאלץ לברוח

על נפשו, ולחיות בגלות נצלנית אצל לבן דודו, לקבל במרמה

אישה שלא אהב, את לאה, לעבוד כמעט בפרך למען האשה

אשר אהב ,רחל, ולסבול שנים מקינאה של האחיות זו בזו .

עשו הופך שונא לאחיו, ויצחק חושש לחייו ולכן דוחה את חזרתו

 לארץ  כנען לשנים רבות מאד בהם לא ראה את הוריו, שנותרים

בודדים ללא שני הבנים.

 קשה להימנע מהמסקנה שהתורה מלמדת אותנו שתקשורת

היא חיונית, ולא משנה עד כמה קשה היא. רבקה פועלת כל

 הזמן ממניעיה שלה. היא נרתעת מלהטריד את יצחק  ופועלת

 מתוך כבוד לפרטיותו. אין היא רוצה לקלקל את אשליותיו

 לגבי עשו – הבן שאהב.

אין היא רוצה להטריד אותו עם הנבואה ששני הבנים יחיו

בסכסוך מתמשך כל חייהם. אלא שהבררה לכך- ההונאה,

 היא הבררה הגרועה ביותר.

יש  כאן סיפור של טרגדיה שבאה מתוך כוונות טובות.

 פתיחות והדברות הם תנאי הכרחי של יחסי אנוש קרובים.

 מה שלא יהיו פחדינו וחרדותינו, תמיד עדיף לומר את האמת

 ולשוחח עליה מלבצע אפילו את ההונאה הנאצלת ביותר.

קל להיות חכם לאחר מעשה. אך האם באמת רבקה היתה

מסוגלת להתגבר על יראת הכבוד, שחשה כלפי יצחק הרוחני