צילום: ליאור רונן

על זמן האמת בזמן אמת עם אדם יצחק / רון גרא

ספרו הראשון של אדם יצחק-"בזמן אמת" מעורר אצל הקורא והקוראת משהו מיוחד. שונה. מסעיר. טורד את המנוחה. זה ספר שנקרא בנשימה אחת. ומעורר, איך לא, גם שאלות ותהיות קיומיות רבות ורב קוליות .

ספר מעט על עצמך ומדוע בחרת בכתיבה

אני אדם, בן ארבעים, במקור מרמת גן, כיום מגבעת שמואל, בלה בלה בלה יש עוד המון פרטים יבשים. הספר לא כזה. הוא מביא צד רטוב, חי ותוסס ואותנטי מהנפש, לפחות אני רוצה לחשוב עליו ככה. סורי אם התלהבתי קצת וגלשתי, אני שהתרגשות של הספר שרק אתמול יצא.

אז בכל זאת קצת עליי – אבא לשניים מזוגתי לשעבר, שהתאמנו זה לזו כמו חציל בטחינה לעוגת ביסקוויטים. היינו מאז ההתחלה, בפועל, הורים בשותף. וככה אנחנו גם היום, שלוש שנים וחצי מאז שנפרדנו. גרים זה ליד זו, חולקים בילדים, כל זה. חוצמזה אני עורך דין, עוסק בענייני משפחה – מאחורי הקלעים, כותב לעורכי דין את המסמכים החשובים בתיקים, העורכי דין הם הלקוחות שלי, יעני עו"ד צללים שכזה.

הייתה לי ילדוּת, איך נאמר, חרבנה. בן להורים צעירים, אבא מכור לסמים – קשים. זה מופיע בספר, בנקודות מסוימות. לא עשיתי צבא, יצאתי על פרופיל נפשי, יענו עשרים ואחד, ויצאתי לחיים, כלומר מכרתי ויאגרה מזויפת, 'הזהב הכחול' קראתי לה, אבל היי, הייתי אולי היחיד שאמר את האמת ללקוחות – כולם גברים, חוץ מכמה צדיקות שקנו לגבר שלהן ואחת או שתיים שניסו על עצמן (ספויילר – לא העמיד כלום, לדבריהן) – שזה מזויף.

עצרו אותי, חקרו שחררו, עשיתי שינוי כיוון, חלקי, והלכתי ללמוד עבודה סוציאלית, ובמקביל המשכתי לסחור במעמיד הלאומי. עשיתי כסף טוב, מזל שיש התיישנות ואפשר לכתוב על זה חופשי. יצאתי בזול, בשן ועין ואוזן וזנב, בלי הרשעה, ככה שזה לא פגע לי במקצוע העבודה הסוציאלית ולא במשפטים, ונתתי חמש מאות שעות לקהילה – זה חלק מתנאי פסק הדין. וככה גם מצאתי ת'עבודה הראשונה שלי בתור עו"ס, בעמותה שעוסקת בשיקום פגועי נפש.

עשיתי חיל בלימודים – השופט שאל ת'נציגה של התביעה, אם אני לומד או רק רוצה ללמוד, והיא ענתה 'לא יודעת' והשופט אמר לה, 'גבירתי המלומדת' – תדעו, כששופט פותח ככה, הוא בא לצאת על מאתיים על העורך דין – 'יש הבדל אם אדם חולם לטוס לירח או שהוא כבר אסטרונאוט'.

העורך דין שלי הציג גיליום ציונים, ממוצע תשעים וחמש באמצע שנה בי"ת, וככה ניצלתי בחאווה.

לימים גיליתי שאני לא באמת רוצה להיות מטפל רגשי, ותוך כדי הלכתי שנים רבות לטיפול רגשי – פסיכותרפיה פסיכואנליטית סטייל, פעם ופעמיים ושלוש בשבוע, וככה בין היתר יצאתי מהבית של סבתא, אמא של אבא, עברתי לגור לבד בגיל עשרים ושלוש במושב, הפסקתי למכור ויאגרה ובגיל שלושים נרשמתי ללימודי משפטים. יש עוד הרבה, אבל אני גולש מדי, אולי😊

לגבי הבחירה בכתיבה, כמו שבוקובסקי אומר היא בחרה אותי, חי חי חי. משמע, מצאתי אותה, או היא אותי, בכל מיני צמתים בחיים. למשל, בלימודים בתיכון ובאוניברסיטה, שמה הצטיינתי והייתי אשף הסיכומים והתרגומים – איך אמר לי חבר דתי לע"ס, אי אז לפני עשרים שנה בבר אילן, כששאלתי אם לא מפריע לו שאני מסכם בשבת – 'מצידי תאכל חזיר בזמן שאתה מסכם, רק תסכם'. אבל מעבר לזה, לא כתבתי 'כתיבה יוצרת' ובטח לא שירה, שמעולם לא נהניתי לקרוא – עד שהגעתי לשגית והיא חשפה אותי לספרים של משוררים, שאת חלקם אהבתי – אופיר נוריאל, ראש וראשון, גם יקיר בן משה, שרי שביט, אביגיל אילן אנטמן ונועם פרתום המהממת – מהספרים, לא מכיר אותה בחיים, אף אחד מהם לא, אבל אני תולעת ספרים – היסטוריה, ביוגרפיות, רומנים, מתח. את כל הרלן קובן, ג'וגו' מויס, ועוד המון המון המון. תמיד יש לי ספר איתי, כמעט.

לימים התחלתי לכתוב מעין שירים, לא ממש, פשוט חיפשתי מה מתאים לי. היה לי ברור שלא רומן או משו בהמשכים, כי אני אדם של ריצות קצרות, לעורכי דין הלקוחות שלי אני אומר שאני כמו זונה של הכתיבה – הם מלווים את הלקוח חודשים ושנים כמו במערכת יחסים, אני בא ליום או יומיים, נותן ת'נאמבר שלי, מאמץ מרוכז, כותב מסמך פגז, גומר שומר מנגב והולך. זונת צמרת אני. בעזרת תמי כהן שמאי, רו"ח ו... משוררת, מותר לומר? הוציאה ספר שירה יפה, 'מפולת של אהבה', היא חברה של אמא שלי ושלחתי לה קטעים והיא הגיבה ונתנה הערות בונות, והיא שמצאה לי את שגית, שגית אמת העורכת המלווה של הספר, שמי שקרא ייכנס לתהליך הכתיבה, שנה בדיוק! משני ביולי 23 אז פניתי אליה לראשונה, עד שני ביולי 24, אז הספר יצא.

חצי שנה כתבתי אותו, אז מצאנו את רוּבֶן – ראובן שבת, אבל כשאני כותב עליו, ואני כותב, בימינו אלו, אני קורא לו רובן – ואז חצי שנה של הוצאת הספר.    

האם החשיפה מביכה אותך או מהווה עבורך כלי יצירתי אותנטי שהחלטת להשתמש בו במידה לא מבוטלת של אומץ לב

לגמרי הדבר השני . כלומר, אני לא אדם אקסצנטרי, מה שנקרא, בטח לא בחברה, בקבוצה. אני סוליסט, איש כזה של יחידי סגולה, שמרגיש מוזר להיות כזה, בטח בעולם של קבוצות – פייסבוק וואטסאפ ועוד ועוד. אבל בקשרים קרובים, חברים פסיכולוגית שלהבת אמא של הילדים או שגית, יוצא ממני האני האמיתי, כמו גם כשמעצבנים אותי, או במצבים שונים בחיים. הרבה שמכירים אותי יופתעו, לדעתי, אם יגלו שאני זה שכתב את מה שכתבתי. כולל שנים ואולי בני משפחה מסוימים. הספר הוא כלי טיפולי, הוא דרך להקפיא רגעים, רגשות, פרגמנטים, רסיסים של חוויות – בזמן אמת! כי אחרת, איך אמר הזמר – 'אני חושב על זה ואחר כך שוכח, כי ככה זה בחיים'. בטיפול מביאים ת'רגעים האלו, אבל יש ערך לעשות עליהם פריז, לכתוב אותם ולא לדבר, במצבים שעדיף לסתום ת'ג'ורה, ת'לוע או ת'פה, ולשמור לאחר כך. חוצמזה, זו חוויה של יצירה, משו שיישאר אחריי, שלא הכרתי קודם. אולי חוץ מאשר להביא ילדים, ועדיין, זה אחרת, זו בריאה שהיא שלי, ממני – שאגב, בלי שגית לא הייתה יוצאת. הידיעה שיש לי למי להביא ת'כתוב, היא שעושה ת'הבדל. ואיזו קוראת מצאתי לי, מותר האדם מה שנקרא, והלוואי על כולם...

מי הם שלושת הסופרים הכי מוערכים בעיניך ומדוע

שאלה הבאה. סתם, אני עו"ד ולא משאיר דברים פתוחים, חובה לענות על הכול. אז... בא לי להגיד ישר שגית, מה שנכון, עם 'השחר של גאיה', רומן נעורים שמבוסס על חוויות אישיות של נערה שחלתה בסרטן, יצא בראשית שנות האלפיים, ו'ימים לראות', רומן מבוגרים שהכוח הגדול שלו הוא בעומק של הדמויות, סופי העיוורת ושלומי נהג המשאית, ומפגש ואהבה בלתי אפשריים. נותן תקווה למרות שהסוף... טוב, לא אספיילר.

ומי עוד? אופיר נוריאל, בשירה הוא מספר אחת. הראשון ששגית נתנה לי לקרוא, את 'גזר דין גוף' מ... 2010 נדמה לי? וישר נסעתי לחנות ההיא שמה ליד כיכר רבין וקניתי ת'שני שלו מ...2020? 'לתפוס את אלוהים'. לא חוב שירה אני אבל הוא מהמעטים שנגעו בי. השירה מגבילה אותי, לצורה תבניות וכל זה, וזה לא אני. גם כשהייתי ילד שנאתי בגדים צמודים, רק מכנסיים עם גומי וכאלה, ככה אבא שלי אמר לי, לימים.

מי עוד? אוהב מאוד את מאיר שלו, כל ספר שלו זה אותו שלד, די אן איי של כותב, אני ממש יכול לדמיין אותו בתור ילד, נער, כזה עם אישיות של מבוגר, אוהב סיפורים ושואב אותם מבני משפחה.

אתגר קרת מאוד אוהב, ת'סיפורים הקצרים האלו שלו. זה כבר ארבעה? נו ניחא, עד שאני עונה, תנו לי.

ג'וג'ו מויס, והרלן קובן, גם. נחשבים רבי מכר להמונים, אז אולי יש לי טעם זול, ובכל זאת. ויש עוד הרבה! וכאן נעצור.

אם היית נקלע חצי שנה לאי בודד איזה שלושה  ספרים היית לוקח איתך ומדוע

רק שלושה...? זין בעין. טוב ניחא, כמו שלוש משאלות מהג'יני. אני חושב ומסתכל על הספרייה שלי, שאני עף על עצמי שקראתי הרבה יותר ממה שיש בה, כולה ספרייה לבנה מאיקאה בחדר הארונות שהפכתי למשרד בדירה הזאת. אממ... משו על היטלר או סטאלין, היסטוריה, בשבילי זה אסקפיזם. את 'התפסן' כי פעם בעשור אני חוזר אליו. ואת התנ"ך, אולי, רחמנא ליצלן, אני לא אדם מאמין ובכל זאת, אי בודד, אפילו בשבילי זה יותר מדי לבד, אז אולי אדבר עם מה שמה, אלוהימה.

מה אתה רואה בעצם בחשיפה ספרותית. ערך ספרותי או משהו מהחיים עצמם

מהחיים עצמם, מודלינג, או דחיפה או אמונה לאחֶר שגם הוא אולי עבר דברים דומים ואין לו מילים או אומץ לשתף, כולל ת'קרובים ביותר. 'הנה, אני לא לבד' כזה מין. וגם השראה לכתוב, מה שבראש בלב ובזין ש'ך, מה שבא לך בלי לצנזר בלי לחשוב פעמיים או עשר או מיליון מה יחשבו ומה אני אחשוב על עצמי. זהו, נדמה לי. מספיק, לא?

קישור לרכישת הספר: