רשמי מסע ביפן
צביה ויצמן כספי
צילומים וסקירה:צביה ויצמן כספי
הרבה דברים מדהימים ומוזרים יפים וחפים ביפן. אתחיל ביומיומי. ראשית הנקיון הסדר והנימוס, מן המפורסמות הם. לקידות ולעומקן משמעויות וכוונות. הם אומרים הרבה במעט מילים. מחייכים על כל דבר ועניין. במשך שבועיים יצא לי לפגוש יפני חייכן אחד עם גומות חן ואיש אחד עטור תלתלים שני ושמנמנים ושלושה מעשנים. ליתר, פנים חתומות, שיער חלק, רזון אקוטי ואפס תנאים לעישון. ילדים יפים ממש, נשים נאות, גברים פחות. יפן פלנטה אחרת היו שאמרו, אמנם היא כבר פותחת צוהר לסודות הכמוסים שלה ועדיין נותר התייר פעור פה ועיניים ובנשימה אסופה מנסה לפענח את הקודים, צריך לקחת אוויר לצלול לשקט ולבוא אליה בשתי ידיים נקיות (כפי שהם נוהגים להגיש את הכסף). לאכול נכון, בכלי הנועד לכך, לקוד כשצריך, לא לגעת, לא להישיר מבט. עדיף להצניע חיוך, ללחוש. ולא להעז לתלוש ענב מאשכול הענבים. שמחירו כפנינים נדירות...
בספרה ״חוויה יפנית״ מתארת הסופרת שפרה הורן את הטקסים והמחוות לאלים ולמקדשים. על אמונות דתיות, לא נדון פה. ההגדרה רוחניות קלה יותר לעיכול. הורן מנסה לעמוד על ייחודם ותוהה על מוזרותם: למה היפנים תופרים פנינים בשק ל׳מה שמו׳ שלהם. האמנם הם עוברים ניתוח לבטל ריח גוף למה הם מנסים לעגל את העיניים הצרות, וכן מתברר שהם רוקדים עם המתים במסיבת טבע מטורפת…וכמה רחוק (אם בכלל) מקצוע הגיישה מהעיסוק העתיק ביותר… התארחנו בבית תה אופייני בחברת ״מייקו״, שהיא גיישה מתלמדת. למעט העובדה שהגיישה/מייקה מסתתרת מאחורי איפור כבד, היא עוטה קימונו יפיפה המכסה את גופה הנערי, מצוואר עד כפות הרגליים (למעט רווח בעורף) בסופו של יום יש לה ״מאדאם״ וגבר יפני סמוך בהינד עפעף, הוא פוקד והיא מבצעת את מבוקשו. ומה היא בסך הכל רוצה? למצוא גבר עשיר, גם אם נשוי…
ליפן יצאתי שלא כמנהגי, בקבוצה מאורגנת. אמרו שקשה להסתדר שם לבד, על אף שכבר ניתן למצוא שלטים ומפות באנגלית ובשוק הדגים של טוקיו ניצבמרכז מידע לתיירים. וצעירים שמעיזים מסבירי פנים. רובם, גם אם למדואנגלית, חוששים מטעויות לכן נמנעים אפילו מלנסות. פרפקציוניזם חונק.
חיה גנות, מורת הדרך שהובילה אותנו היתה בעברה מחנכת כיתה מה שהקנה לה יכולות להתמודד עם חבורה הטרוגנית של גמלאי המדינה, כאלה שהחזיקו משרות, שנהנים מפנסיה תקציבית ויכולים להרשות לעצמן מסע לא זול. ״פגסוס״ הפיקה טיול מתואם למשעי עם מנטורית נהדרת. ובנוסף כנדרש, הצמיד לקבוצה מדריכה מקומית ירוקו סאן שמה, שהתהלכה בינינו מעדנות, שתיקתקה את הדרוש במיומנות כובשת, בכניסה לפארק היו כבר ברשותה מפות ופרוספקטים עבורינו. בזמן שירדנו מההפלגה האוטובוס כבר חיכה לנו בסמוך, בתחנת הרכבת המהירה ה״שינקנסן״ בעוד אנו נפקדים על פי מספרי ברזל שקיבלנו בתחילת המסע (שלי היה 20 ואחרון…) היא כבר החזיקה בידיה את הכרטיסים שלנו ופתחה מעבר מיוחד לקבוצה שלא נעמוד חלילה קרוב מדי בתור. את שמות חברינו למסע, למדנו עם הזמן.
הם היוו נציגות לכל גווני הישראליות. היה מי שצילם והיה מי שסיפר בדיחות שהוא עצמו מורה דרך, שהסיח את הדעת מהשביל התלול והיה אהרון ניר, נדיר בן ה92 אגרונום בעברו קל רגליים בהווה, שהותיר אבק לכל ״הצעירים״ בני ה60+ לכל אחד ואחת עבר. הם ישבו במשרדים, במעבדות, יצאו למרחבים ומילאו תפקידים במס הכנסה, במוסדות המדינה בבריאות, ברווחה, בחקלאות, בחינוך ובתקשורת. לכולם סיפורים למכביר. אנשים טובים. מיקרוקוסמוס. בימים סוערים ועצובים אלה טוב לצאת מהשגרה המליצו יושבי האולפנים. מלכתחילה הובהר שלא מנהלים שיחות או ויכוחים פוליטיים ופרט זה נשמר. גם אם נשמעו לחשושים פה ושם. והיו ששרו בגרון ניחר שירי לאום והיו ששתקו והיוש ציקצקו…
סימנתי וי על עוד כיבוש קטן טעימה יפנית בכלים נאים, מסע בין ארץ לשמייםוהמון מים, מדינת ארבעת האיים יפן המאכלסת כ130 מליון בני אדם שסבלומלחמות ופצצות אסונות טבע ויצרו עוד מקדשים והכתירו עוד אלים והיולאנשים שוחרי טוב. כאלה שעברו בהצלחה חינוך מחדש ויש לנו בהחלט מהללמוד מהם וכן, גם ללמד... ומותר להשתאות, להרים גבה, למחות ולבקר.
הימים הראשונים - טוקיו
על 4 איים עיקריים התיישבו רוב היפנים: הונשו שיקוקו קיושו והוקאידו. ביפן6850 איים. טוקיו היא מיקרו קוסמוס ליפן כולה. יש בה מסורת ומודרנה היא משלבת ישן עם חדש. מקדשי זן וגנים ארמונות קיסריים מצודות ומגדלי הייטק, בתי תה שופינג וסושי.
מלון ניקו בו התארחנו מתפאר בגובהו פונה למפרץ טוקיו ולגשר הריינבו, לשמות יש כוונת מכוון. גם פסל החרות מרמז על יחסים טובים עם אמריקה, אחרי הכל. קצהו האדום של מגדל האייפל היפני מזדקר לפנינו. המערב קורץ מכל עבר.
30 מליוני בני האדם בטוקיו ובנותיה צריכים אדמה ולכן יובש הים ונוצר האי אודייבה ברובע מיניאטו.
שעל אדמתו מזדקרים מגדלים חודרי עננים, רכבות מרחפות, נמל ופארקים. חלפנו על פני המיתחם הקיסרי והפרלמנט היפני ה״דיאט״. ומשם ליויו ג׳יהפארק שנצבע בימי ראשון במיצגים ונגנים פסטיבלים ולבוש פרחוני. הבוקר הוא מתאושש מהאנג אובר. ולכן נתקלנו בעיקר באלפי עובדים שיצאו מהרכבת למלא את המשרדים הם נדמו לחיילים בשירות המדינה, רובם טרוטי עיניים כבושי מבט, לבושים שחור לבן תיקי גב ואוזניות…
מאוטובוס התיירים הממוזג המשכנו דרך מתחם האולימפיאדה של 1964 שהרימה ראשה לאחר ההפצצה. במעין הפגנת תקוה. בסמוך למתחם הישן הנה החדש מהאולימפיאדה האחרונה טוקיו 2021 (שהיתה אמורה להתקיים ב2020 להזכירנו כי היתה פה קורונה. זוכרים את ה״דיאמנט פרינסס…״!?) המתחם האולימפי החדש יפה יותר, חזק יותר, גבוה יותר. גם היפנים חסונים וגבוהים יותר לאחר שהקיסר הורה לבני עמו לאכול גם בשר ולא רק דגים. הבניה ברובע מאופקת המרחב עטוף בשדרות עצים שחורי גזע מסביב לאזור הארמון ולמבני הממשל. חפיר עצי אדר ורחש מיים מרגיע.
משם, מהשקט של הבוקר, תחילת יום, תחילת שבוע, לרחוב המרווח בו חנויות מעצבי העל. אותם שזפה עינינו מהאוטובוס הממוזג. אין מה לרדת. ״זה לא זארה ולא יוניקלו״, הזכירה לנו חיה. שמות נוצצים שהמחירים הקבועים הם במיליוני יינים. אני מדמיינת בעיני רוחי את הרפורמטור הגדול יושב באומונטו סנדו המפואר בבגדי פרדה או גוצ׳י, או לורן בקפה הסמוך גולש באייפד של אפל…מה הוא היום אומר? אותו מייג׳י שבעט בסוקוקו ופתח שעריו למערב.
חנות הספרים הנפלאה היחידה שנתקלתי בה היא במול מפואר בקומה העליונה סמוך לסטארבקס. רוב היפנים נהנים מעלעול בחוברות מאוירות. בכל נושא ועניין הם מקבלים את המידע הסיפורת התרבות וההגות בחוברות מאוירות. למי יש ראש למילים ארוכות אחרי יום עבודה מייגע.
שכונת אקיהברה - רוחשת זמזום אלקטרוני המולת אלוהים נשים צעירות בבגדי טול של ילדות גברים צעירים באדידיס מרחבים למשחקי מחשב. דמויות מסרטים מאויירים שמציצות מכל מסך בעיניים פעורות עגולות באקסטרים קלוז אפ. מותגים ידועים כמו סוני פוג׳י וסייקו טויוטה ומאזדה צובעים את הבניינים האפורים בבגד זרחני מתעתע מסמא. גאדג'טים ואלקטרוניקה. הרובוטיקה מתקיימת פה בכל תחומי החיים. הם יעילים וחרוצים ומפותחים ומפתחים וממושמעים. לפי דברי חיה, ביפן יש יותר רובוטים שמפעילים כל מני מערכות, מבכל רובוטי העולם גם יחד!
אחרי הרעש, היום נוטה, צריך מקדש בודהיסטי אסקוסה סמסו ג׳י. גדול כיאה לעיר בירה. מי לא זקוק אחרי אקיהברה ואומוטוסנדו לחלוץ נעליים וליהנות מענני הקטורת המנסה להפיג את הדעת מריח כפות הרגליים היחפות.
ובלחץ הקבוצה פקדנו את שכונת גינזה, סופסוף שם שקל לזכור. חנות יוניקלו שתמיד מזכירה לי את אהוד ברק במעיל הרכוס והצעיף…ולא ידעתי שיש שם גם סתם בגדים…!
שכונת שינג׳וקו סיפקה לנו הצצה למסעדה מעניינת אוכל מקומי. אכלנו ״סוקייאקי״ שזו ארוחה מהבילה על פלטת אינדוקציה מבעבעת, מעין פונדו יפני לשם השלכנו מגוון ירקות בשר ודגים למרק מיסו. וקינחנו עם גלידת ואסבי. היה טעים.
הו טוקיו לו היית קיוטו…
תחרות וקנאות בין שתי ערים נהדרות אלו. שנים שהן רבות על הכתר וגם אוחזות בשם דומה. אותיות שמן (טוקיו בסיקול היא קיוטו) למי יותר זכויות למי הבכורה. מי הבירה הגדולה ומי הקדושה ומי מסורתית יותר. מי לקידמה ולמי מבנים אדריכליים יפים יותר.
לפני ההגעה לקיוטו חלפנו בחבלי ארץ כפרים הנשענים בשלווה על ההרים. בניה נמוכה, גגות אבן ציפחה באפור. לא זועק לא גנדרני. הטבע לעומת זאת יוצא מגידרו, עולה על גדותיו, נשפך לשוליים כמלמלה. ההרים ירוקים המפלים מחרוזת פנינים. חמוקיים רכים גבעות ועמקים נהרות ויערות עד ואגמים טיפסנו בכביש פתלתל לגובה של כ1500 מטר ובו 48 שלטי אזהרה: ״זהירות סיבוב מסוכן״ כדי להיות רגע בתוך גלויה באגם הצ׳ו זן ג׳י. אחת מפסגות החן שאלוהים יצר להביט מחלונו, לפי אלתרמן שהיה לו דיבור ישיר עם היושב במרומים: ״…מאגמיהם המיים ניבטים אלינו, שוקט העץ באודם עגילים. לעד לא תעקר ממני אלוהינו תוגת צעצועיך הגדולים״.
יפן יושבת בין 4 לוחות טקטוניים דומה הדבר לסיר לחץ מבעבע על פלטה סדוקה. היפנים סובלים מרעידות וצונמי וגם בשל כך הוקמו בן מאות אלפי מקדשים וזו הסיבה שהבודהיזם הזדחל לתרבות היפנית. לזה מצטרף הסיפור המיתולוגי על הנזיר מזרם השינגה (הארץ הטהורה) שישב מתחת לעץ והמניפה שלו עפה ברוח והגיעה להר מן העבר השני של האוקיינוס… ההר הפך להיות קדוש. ״האקויה סאן״ עוד אתר חובה במסלול התיירים, בגובה 990 מטר. החזקנו אצבעות ועשינו מדיטציה להירגע מהדרך. כאילו כדי להגיע לקדושה, חייב אדם בויהדלורוזה של הנפש. חיה מתפעלת ומציעה להביט מהחלון ״ראו כמה ירוק מסביב…״ אמא׳לה! החברים עוצמים עיניים ומתפללים שרק נגיע בשלום. כפר נזירי בית קברות יוקרתי, וחנות מזכרות. על ההר הזה התיישב הנזיר ונקבר בו. כיום על ההר אין נזירים יש יותר תיירים שפוקדים את המקום. האגדה האורבניתכדרכה הופכת את המקום לאטרקציה תיירותית. פעם בשנה מגיעים מסין מאמינים באלפים לבושים לבן, ואוחזים במוט עם פעמון ומתקיים פה פסטיבל רוחני מרהיב. ואני שואלת את עצמי כמה זה שונה מישראלים שעולים להר כלשהו בסיני, בחג מתן תורה לבושים לבן ומדמים את משה יורד עם לוחות הברית, אולי כדאי להוסיף עגל זהב (כזה מהמסעדה באוסקה…) אולי זה יביא יותר תיירים לארצנו. כל שנדרש זה לצקת מיתולוגיה כזו שלא ניתן להוכיח או להפריך.
כבר אחרי שבוע ביפן אדם הופך לקצת אחר. דוקא בכניעותה היא סוחפת אותך. אתה יותר מרוסן ומתאהב. וגם אם למדת כבר להבדיל בין סוגי אטריות ויודע אתה לאחוז במקלות ולאכול נגירי סשימי או גיוזה, גם אם רכשת קימונו וגרבי אצבע אתה רק תייר. היא קורצת ומתחנפת, מכסה טפחיים מאחורי מניפה ומתהדרת בפריחת האדר. מפייסת אותך ממגדליה מודה לך בקידה על שבאת ושמחה על הסתלקותך. מבקשת שתזכור את הר הפוג׳י שהוא כתב החידה של תרבות יפן. משחק אותה ביישן וצנוע ומסתתר לרוב מאחורי שובל עננות רך ולרגע פתאום מופיע יהיר, קושר לצווארו צעיף מגונדר ומביט עלינו ממרום 3776 מ׳ כאילו היינו חגבים.
המשך יבוא…