על זכרונות מעולם נעלם עם ניר כהן שליט/ ראובן שבת
קונצרט תזמורתי ראשון בפרויקט "אל תוך האור", המציג מוזיקה שאבדה לעולם אחרי מלחמת העולם השנייה יתקיים ב-15 ביולי במוזיאון תל-אביב לאמנות.
הקונצרט יעלה על נס את מפעל חייה של מרתה וייס, ששרדה את אושוויץ כילדה בצריף הניסויים של מנגלה ולאורך חייה פעלה רבות להנציח את זכר השואה ואף נאמה באו"ם. ראו סיפורה המלא בהמשך.
התכנית מגוונת: יצירה מאת המלחינה הנריאטה בוסמנס, יהודייה מאמסטרדם, שהקריירה שלה נפגעה בשל יהדותה; יצירה מאת אֶרְנְסְט פון דוֹהְנָאנִי –הונגרי לא יהודי, שהקריירה שלו נעצרה בשל התנגדותו לנאצים ובשל הצלת יהודים; שירים פרי עטם של אסירים פוליטיים טרם הירצחם במחנות ושהלחינם הקומפוזיטור נורברט גלנצברג, יהודי פולני שבימי פריס שלו הירבה לעבוד עם אדית פיאף; יצירה שהלחין היהודי פאבל האס בטרזין, שם בוצעה לראשונה בטרם נרצח האס באושוויץ; יצירה של פאול בן-חיים, פליט מגרמניה הנאצית, ושירי לדינו שעיבד מריו קסטלנואובו-טדסקו, מלחין יהודי שנמלט לארצות הברית מאיטליה הפשיסטית.
כמו כן שולבו בקונצרט יצירות בעלות אופי יהודי מובהק המשקפות את החיים היהודיים שנקטעו בידי הנאצים: יזכור מאת ארנסט בלוך, שירים מן האוסף "קופלס יהודיים-ספרדיים" מאת אלברטו חמזי והשיר היידי "אלף בית" מאת מארק ורשבסקי. פירוט היוצרים והיצירות בהמשך.
את הקונצרט מבצעת תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים בניצוחו של המנהל המוזיקלי של הפרויקט ניר כהן-שליט. הסולניות הן המצו-סופרן רעות ונטוררו והפסנתרנית עפרה יצחקי. מנחה: אלי גורנשטיין.
השלטון הנאצי ושואת העם היהודי הובילו לקטיעה אכזרית של הקריירה המוזיקלית ואף של חייהם של מלחינים ומוזיקאים יהודים שחיו באירופה הכבושה. הם נאסרו, נרצחו או הוגלו. יצירותיהם נאסרו להשמעה כי תויגו כ"מושחתות מוסרית". על אף הניסיון הנאצי לאבד את היצירה היהודית המוזיקלית, יצירות רבות שרדו בכתובים ונמצאו בידי קרובים או בארכיונים.
פרויקט "אל תוך האור" מציג מוזיקה שאבדה לעולם בשל המשטר הצורר. יצירות רבות התגלו מחדש בעשורים האחרונים וממשיכים להתגלות עד היום. הקונצרטים שלנו נועדו לחגוג את המוזיקה האיכותית שהיוצרים הנרדפים כתבו, על ידי הבאתה לבמה – אל תוך האור.
פרויקט " אל תוך האור"- ביוזמתו ובניהולו של יעקב פישר, יו"ר עמותת "העולם המרהיב של מוזיקה יהודית",
דואג להוציא את המוזיקה האבודה מן הארכיונים סביב לעולם ולהביאה אל הבמה בביצוע חי.
ניר כהן שליט, המנהל המוזיקלי -מה מייחד את הקונצרט ואת הפרויקט "אל תוך האור"?
הקונצרט "זכרונות מעולם נעלם" אשר יתקיים ב15 ביולי 2024, הוא קונצרט גאלה תזמורתי ראשון במסגרת פרויקט "אל תוך האור". השם "אל תוך האור" משקף את רצון-העל שלנו בפרוייקט הזה, והיא לקדם ביצועים של יצירות מאת מלחינים יהודיים, שהם ויצירתם נדחקו, נשכחו וכמעט שנעלמו, בצורות שונות, בשל הרדיפות האנטישמיות בראשית המאה ה-20, של משטרים פשיסטיים ודיקטטורות, בראש ובראשונה כמובן המשטר הנאצי ושואת יהודי אירופה. אלפי יצירות ששרדו נמצאות כיום הרחק מהבמות פשוט כי לא יודעים על קיומן או כי הן לא נגישות בקלות. רבות מהן קיימות בכתבי יד או בעותקים ספורים שמוחזקים בידי ספריות וארכיונים, שעושים עבודת קודש למיין ולקטלג אותם, אבל זה לא מספיק. כדי שמוזיקה תתקיים צריך להשמיע אותה. וזה מה שאנחנו רוצים לעשות, להביא את היצירות האלה, ממקומם הנוכחי בארכיונים, אל תוך האור שנמצא בקדמת הבמה. הרפרטואר עצמו הוא כמעט בלתי נדלה. בעזרתם של יועצים ומומחים מכל העולם, חלקם מוזיקולוגים, חלקם ארכיונאים, חלקם מבצעים, אנחנו בונים מאגר של היצירות הקיימות. לא מדובר רק במספרים גדולים אלא גם בגיוון ועושר בלתי רגילים. הרפרטואר כולל שירים ומוזיקה קלה, מוזיקה ליטורגית (מוזיקה שנכתבה לטקסים דתיים), שירים אמנותיים, עיבודים, אופרות, מוזיקה קאמרית, סימפוניות וקונצ'רטי, מוזיקה רומנטית, יצירות א-טונאליות ואוונגרדיות, במגוון שפות, סגנונות ומסורות.
חשוב באמת להדגיש שהגיוון הזה משמעותו שלא לכל היצירות יש אותו ערך. אני לא מתכוון שיש יצירות שהן חסרות ערך בעיניי, אלא שהערך שלהן הוא תלוי הקשר ומטרה: שירים פשוטים אולי לא כתובים באותה רמה של תחכום ועומק רגשי כמו רביעיית מיתרים של מלחין מלומד ומנוסה, אבל הם כן יכולים לספר לנו סיפור, במילים פשוטות וצורה ישירה, שיצירה אינסטרומנטלית לא בהכרח מסוגלת. או, דוגמא אחרת, יצירות של מלחינים צעירים שמתו בדמי ימיהם טומנות בחובן הבטחה לעתיד מזהיר שנגדע, ולפעמים הערך שלהן הוא בהצצה החלקית למה שאבד, לעומת יצירות של מלחינים מנוסים יותר שכבר כתובות ברמה גבוהה שברור שאילולא האירועים הטרגיים היו מזמן נכנסות לרפרטואר וזוכות להצלחה. מה שכן משותף לכל הרפרטואר שאני מתעניין בו, ומקווה לאט לאט לחשוף, זה שהוא ראוי ומעניין בעיניי מעבר לתגית של "מוזיקה מהשואה". רק בגלל שיצירה כלשהי נכתבה על ידי מלחין או מלחינה שנרצחו זאת לא סיבה מספקת בעיניי לעשות את המאמץ העצום הכרוך בהבאת היצירה לכדי ביצוע.
מה שמייחד את היצירות שבחרתי לקונצרט הקרוב, "זכרונות מעולם נעלם", הוא שהן משמשות, בצורה כזאת או אחרת, מעין גלויות מהעבר, שפותחות צוהר מסויים לחייהם ולתרבותם של אנשים שהיו ואינם. כמעט כל אחת מ9 היצירות בקונצרט קשורה בצורה זו או אחרת למסורת עממית כלשהי: מצד אחד שירי עם מהמרחב המזרח-אירופאי, מרומניה, דרך הונגריה ועד צ'כיה, ומצד שני, מסורות מוזיקליות של יהדות ספרד, שהתקיימה ופרחה בארצות הים התיכון, בייחוד שירי לאדינו (שמהווים כמעט שליש מהקונצרט), שלצד היידיש (שגם היא מיוצגת בקונצרט), כמעט ונעלמו בעקבות השואה. הכותרת "זכרונות מעולם נעלם" גם באה להדגיש את כוחו וחשיבותו של הזכרון, גם במשמעות הפרטים של דברים שכל אחד מאיתנו זוכר לגבי עברו, וגם במשמעות קולקטיבית יותר, קהילתית או לאומית, של "יזכור".
מה משך אותך לעניין, אנא ספר מעט גם על הרקע האישי והמקצועי שלך
אפשר לומר שנמשכתי לקונצרט הזה משני כיוונים. גדלתי בירושלים, במשפחה דתית-לאומית מאוד ליברלית ופתוחה, ניגנתי בפסנתר ובהמשך פניתי ללימודי ניצוח ולימודי מוזיקולוגיה (היסטוריה של המוזיקה). בימים אלה אני מסיים את הדוקטורט שלי באוניברסיטת ניו יורק. לא באתי ממשפחה מוזיקלית. גדלתי על ערכים של פלורליזם וקבלת האחר, של כבוד לאדם באשר הוא אדם, וכמו בהרבה משפחות ממוצא אשכנזי, גם זיכרון השואה היה נוכח תמיד, למרות שסביי וסבתותיי הגיעו לארץ לפני פרוץ המלחמה. כולם השאירו קרובי משפחה מאחור ורבים מהם ניספו. תחילת העניין שלי במוזיקה הזאת הגיעה כשהתוודעתי לפעילות המוזיקלית בגטו טרזין (שגם לה יש ייצוג בקונצרט, יצירתו של פאבל האס שנכתבה ובוצעה לראשונה בגטו בשנת 1943). עצם העובדה שהיהודים שנכלאו בטרזין סיכנו את חייהם כדי לקיים פעילות תרבותית ומוזיקלית עניפה הדהימה אותי. בהמשך, כתבתי את עבודת המאסטר שלי על אחד המלחינים שם, גדעון קליין. הבנתי כמה מוזיקה יכולה להיות עוצמתית, הן בביטוי שלה לעוז הרוח של האדם, בייחוד כשהוא נמצא במצבי משבר, והן בכוח שהיא עצמה נותנת לאנשים שכותבים אותה, מנגנים אותה ושומעים אותה. חשיפה של המוזיקה שנכתבה בנסיבות האיומות של השואה, או כתגובה להן, היא חשובה בעיניי בגלל התזכורת שהיא מספקת לכוחה של הנפש. הכיוון השני קשור לרפרטואר בהגדרה הרחבה יותר שלו, כפי שהגדרתי בהתחלה, מעבר ליצירות שנכתבו בשואה או ביחס ישיר אליה. בתור מנצח וסטודנט לשעבר באקדמיה למוזיקה, אני חשוף להרבה מאוד עשיה מוזיקלית סביבי, הרבה ממנה ברמה הגבוהה ביותר, אבל אני שם לב, כל פעם מחדש, שיש איזושהי התנוונות בעולם הזה. בהכללה גסה, כולם מנגנים את אותם מלחינים (כמעט כמעט כולם גברים, אירופאיים או צפון אמריקאיים, כמעט כולם הטרוסקסואלים ונוצרים), וכולם גם מנגנים אותם בערך אותו הדבר. זה הוביל אותי לתובנה שבלי להרחיב את הרפרטואר שאנחנו, המוזיקאים הקלאסיים, מנגנים ושומעים, התחום שלנו יאבד את הרלוונטיות שלו. אני לא אומר שבטהובן לא חשוב, אבל כשלכל יצירה גדולה של בטהובן יש אלפי ביצועים זמינים במדיות הדיגיטליות, איזו תרומה משמעותית יכולה להיות מלבצע עוד פעם בטהובן, באותה צורה (פחות או יותר), שכולם עשו? העיסוק שלי במוזיקה של מלחיני טרזין, שהייתה כאמור נקודת הפתיחה האישית שלי לעולם הזה, גרמה לי להבין שלא צריך להמציא את הגלגל מחדש: יש כמות עצומה של מוזיקה מצויינת, מעניינת, יפה ומרגשת, שנשכחה. לא רק של מלחינים יהודיים או שנכתבה בתקופה הנאצית. גם של נשים מלחינות, של מלחינים ממוצא אפריקאי או דרום אמריקאי, ועוד ועוד, אבל אני מניח שצריך להתחיל מאיפשהו, ועבורי היה משהו נכון להתחיל קרוב לבית: במוזיקה של מלחינים עם רקע דומה לשלי.
הערך המוזיקלי של היצירות שיבוצעו, הרי הם מהווים תזכורת כאובה ואולי נוראית ליוצרים מוזיקליים שחלקם נרצחו אך הותירו מאחוריהם יצירות, האם ההמשכיות הזאת היא בגדר אמירה חקוקה לעד למה שאירע?
הערך המוזיקלי של היצירות שבחרנו לבצע, וגם של אחרות ברפרטואר הרחב הזה, הוא ערך רב-רבדים. בלי להיכנס לשאלות פילוסופיות של אסתטיקה וכיצד למדוד איכות מוזיקלית, אני אגיד שבעיניי הן כולן יצירות ממש טובות. בלי סייגים. אבל זה לא מספיק עבורי. אנחנו חיים בתקופה מאוד מורכבת ומאתגרת. זרמים פופוליסטיים צוברים כוח במקומות שונים בעולם. האנטישמיות גואה, שנאת זרים ומהגרים מגיעה לשיאים שאני לא יודע אם נראו אי פעם, יותר מדי אנשים מונעים מרגשות נקמה ומפתחים אדישות, שלא לומר עיוורון, לסבל של אחרים. חלק מהיצירות שבחרתי לקונצרט, כמו למשל היצירה של פאבל האס שנכתבה בטרזין, מהוות תזכורת לזוועות שמגיעות בסופו של המדרון החלקלק שהוא מנת חלקן של יותר מדי מדינות היום. או, למשל, השירים של נורברט גלנצברג, ניצול שואה בעצמו, שהלחין טקסטים של אסירים פוליטיים (לא יהודים) שהוצאו להורג על ידי הנאצים, מבטאים רגשות שכולנו יכולים להזדהות איתם, רגשות של אדם הנפרד מאישתו ומבנו כשהוא מבין שהוא כבר לא יראה אותם יותר, והוא לא יודע איזה עולם יישאר להם אחריו. הנריאטה בוסמנס, מלחינה יהודיה הולנדית, שנרדפה לא בשל יהדותה אלא גם בשל נטיותיה הביסקסואליות, וארנסט דוהנאני, מלחין הונגרי לא יהודי, שילמו מחירים אישיים ומקצועיים כבדים כי הם סרבו לבחור בפתרונות קלים ולברוח מאירופה (במקרה של בוסמנס) או לשתף פעולה עם הנאצים (במקרה של דוהנאני). הם נשארו במולדותיהם וניסו לעזור ליהודים ונרדפים אחרים במעגלים הקרובים והרחוקים שלהם. בחרתי גם להכליל כמה שירי לאדינו, משתי סיבות: ראשית, כתזכורת לתרבות שכמעט ונמחקה, כדי שכולנו נזכור תמיד איזה עולם עשיר ונהדר יש לתרבויות סביבנו, ושמחובתנו להגן עליו ולאפשר לו להתקיים בלי לכפות אף אחד להיטמע בתרבות האחת שנדמית לנו כחשובה. שנית, הנרטיב של זיכרון השואה מתמקד, מסיבות ברורות, בקהילות היהודיות של מרכז ומזרח אירופה, וסיפורן של הקהילות היהודיות הספרדיות נדחק במידה מסוימת לשוליים, וזאת למרות שהרדיפות האנטישמיות של הנאצים ועוזריהם הגיעו גם לטורקיה, צפון אפריקה (בייחוד למדינות שהיו תחת כיבוש משטר וישי), ארצות הבלקן (בעיקר בולגריה ויוון). היה לי חשוב לתת קול גם לצד הזה, שנהנה ממסורת מוזיקלית עשירה ומרתקת.
לצד כל זה, רציתי לשמור על קונצרט שיש בו אווירה של להט לחיים וזה חגיגה של העושר שיש להם להציע. כמובן שהטרגדיה והאבל הם מרכיב בלתי נפרד וגם אותם אפשר יהיה לשמוע בקונצרט. אבל רציתי להימנע מקונצרט "זיכרון" במובן הפשטני של המילה, שמנסה לעורר עצב (באופן שהוא בעיניי מלאכותי), על ידי הדגשה של יצירות "עצובות". הקונצרט הזה, למרות הקונוטציה המלנכולית שעולה מהשם שלו, הוא בעצם חגיגה של החיים – החיים שלפני השואה, החיים במהלך השואה, החיים של אלה שנעלמו, והחיים שלנו כאן והיום. הייתי רוצה להגיד משהו פומפוזי, שיש לקונצרט הזה מסר של "לעולם לא עוד", אבל לצערי זה לא כזה פשוט. אני כן מקווה שהיצירות האלה, והבחירה להשמיע אותן ביחד, יצליחו לעורר, לפחות בקרב הקהל שיבוא, ערכים של אחדות לצד פלורליזם, ערבות הדדית ושאיפה לשלום וביטחון – לכולם, כי כולנו, כל בני האדם, קשורים זה לזה, וכל מיני דברים כמו גבולות, שיוך דתי, זהות מינית ומגדרית, או רקע אתני הם משניים; הם נותנים צבע לחיים, הם מרכיבים את האישיות שלנו, אבל הם לא מקנים לאף אחד ערך יותר או פחות מלאחר.
בתור מוזיקאי ואמן, מה חשיבות סיפורה של מרתה וייס מבחינתך?
למרתה יש סיפור מדהים. היא נולדה בברטיסלבה, היום בירת סלובקיה, למשפחה מרובת ילדים. היא הצליחה לחיות, כילדה בת פחות מ10, בזהות בדויה בשנים הראשונות של הכיבוש הנאצי, אבל זהותה התגלתה ובסוף 1944 היא ואחותה נשלחו לאושוויץ. שתיהן נשלחו יחד לבלוק הניסויים הרפואיים של ד"ר מנגלה הידוע לשמצה. כנראה חשבו שהן תאומות, למרות שלא היו. איכשהו הן שרדו. מרתה אמרה שזה היה בעיקר בזכות המזל. אני בטוח שזה נכון, אבל אני גם בטוח שלא כל ילדה בת 10 הייתה שורדת את מה שהיא עברה שם לולא הייתה לה אישיות יוצאת דופן ורוח שאי אפשר לשבור בקלות. היא ואחותה שוחררו על ידי הצבא האדום שהגיע לשחרר את אושוויץ. היא התחתנה והקימה משפחה – שלושה בנות, נכדים ונינים רבים. היא עבדה כהיסטוריונית, שזה דבר מדהים בעיניי. כמוזיקאי ואמן, אנחנו מוצאים את עצמנו הרבה פעמים בסיטואציות של התמודדות עם מצבים מורכבים. שם נולדת האומנות. גם אם החיים האישיים שלנו הם מבורכים, היצירות שאנחנו לומדים ומבצעים מכריחות אותנו להישיר מבט אל טרגדיות וטראומות רבות. אני חושב שלגדול ברווחה ובביטחון מאפשר את זה. אבל, כפי שאנחנו יודעים, ניצולי שואה רבים מתרחקים מהעבר שלהם והם לא מעוניינים (או לא מסוגלים) לבחון אותו ולהיזכר בו. הבחירה של מרתה לעסוק דווקא בהיסטוריה, בהסתכלות אל העבר כדי ללמוד אותו וללמוד ממנו, היא מעוררת השראה עבורי. אני מאמין שלעובדה הזאת יש חלק משמעותי ביכולת שהייתה למרתה לראות את השואה כסימפטום למשהו רחב יותר, שיש לו משמעות אוניברסלית, ולא כמשהו פרטיקולרי שקרה ליהודים באירופה. החוויות שלה העצימו אצלה את האמפתיה לזוועות שקרו במקומות אחרים בעולם בימי חייה, למשל רצח העם ברואנדה. אמפתיה זה רגש מאוד מאוד חשוב, מוזיקאים ואמנים בכלל מתעסקים בו הרבה, בייחוד מבצעים, ואני חושב שזאת הייתה תכונה מאוד משמעותית אצל מרתה. לא הכרתי אותה באופן אישי, אבל שמעתי עליה הרבה מאז שהחלטנו להקדיש את הקונצרט הזה לזכרה. היא גם הקפידה לספר את הסיפור שלה, להביע את עמדותיה, וכל הזמן לפנות לקהלים חדשים. היא הקדישה המון מזמנה בהרצאות לבני נוער בארץ ובעולם, היא ליוותה מסעות של בני עקיבא, למשל, לפולין. חינוך, בייחוד לדור הצעיר, זה אולי הדבר החשוב ביותר שיש, ועבורי אמנות היא אמצעי לחינוך. לא במובן התעמולתי, במובן עמוק יותר. היא חושפת אנשים לדברים שלא מוכרים להם, מעוררת בהם רגשות, וגם נותנת להם כלים לעבד את הרגשות האלה ולחבר בין דברים מוכרים ללא מוכרים.
העולם המרהיב של מוזיקה יהודית גאה להציג
קונצרט גאלה
בסדרה
אל תוך האור
זכרונות מעולם נעלם
מעלים על נס את מפעל חייה של מרתה וייס ז"ל
ניצולת אושוויץ, שנפטרה ב-19 במאי 2023 (כ"ח באייר תשפ"ג) בירושלים
הקאמרטה הישראלית ירושלים
ניר כהן-שליט מנצח ומנהל מוזיקלי
רעות ונטוררו מצו סופרן
עפרה יצחקי פסנתר
אלי גורנשטיין מנחה
.................................................................
15 ביולי 2024 | ט' בתמוז תשפ"ד | 20:00 | קבלת פנים 19:00
מוזיאון תל אביב לאמנות | אודיטורים רקנאטי | שד' שאול המלך 27
מחיר כרטיסים: 120 ₪ דרך: GoShow.co.il או 6119*
https://www.goshow.co.il/show/16258/42960
