על שואת הארמנים וספרות עם רוז'אן ווסגנאין / הרצל ובלפור חקק

עשר שנים חלפו מביקורו הקודם של הסופר הארמני וורוז'אן ווסגניאן בארץ, עם הופעת "ספר הלחישות" בתרגום לעברית. באותה עת הרצל חקק היה יושב ראש אגודת הסופרים העברים, וקיימנו אירוע רב משתתפים ב'בית הסופר' בתל אביב.

סמוך לארוע זה התקיים יום מלאת מאה שנה לרצח העם הארמני: יזמנו אירוע מיוחד בירושלים של הזדהות עם ה"שואה הארמנית": סופרים ומשוררים סיירו בהדרכתנו ברובע הארמני, ביקרנו במוזיאון הארמני וגם התארחנו בלשכתו של הארכי-הגמון הארמני אריס שירוניאן.

כנס הסופרים הבינלאומי במפגש של 'משכנות שאננים' ארח השנה את הסופר הארמני לאירוע הוקרה. זכינו להכרת תודה של הסופר הארמני, והוא הזמין אותנו כאורחיו לבמת הפסטיבל. נגלה כאן סוד: לאחר ביקורו הקודם החלטנו בהנהלת אגודת הסופרים העברים להגיש את ורוז'אן ווסגניאן כמומלץ של אגודת הסופרים העברים לפרס נובל. זה היה צעד יוצא דופן: בכל שנה האגודה בוחרת מועמד מומלץ מתוך קהילת הסופרים הישראלים ומגישה אותו כמועמד מטעמה לפרס היוקרתי 'פרס נובל לספרות'. הסופר הארמני היה נרגש מצעד זה - ומן ההנמקות של יו"ר האגודה הרצל חקק: ההנמקה הייתה ספרותית, ובו זמנית ראתה קשר של שותפות גורל בין היהודים והארמנים. שני העמים עמדו מול שתיקת העולם החופשי נוכח הג'נוסייד שפגע בהם. להמלצה צורף מאמר מקיף של הרצל חקק על 'ספר הלחישות' שפורסם הן בעיתונות והן באינטרנט וזכה לפרסום גם ברומניה, בשפה הרומנית.

לפני עשור מלאו מאה שנים לשואה הארמנית, וכמו שתיקה עצורה שמאסה בַהסתר, הפכה הלחישה לצעקה ביתר שאת. במשך שנים הייתה התעלמות מן השואה הארמנית, והכול מסיבות פוליטיות. לפתע שמענו הדים בתקשורת הבינלאומית לאותם פשעים חמורים של האימפריה העות'ומנית כלפי האומה הארמנית, ג'נוסייד בכיעורו, פשע חמור נגד האנושות. אך גם היום העולם אינו שש להזדהות עם סבלם של הארמנים.

עד היום לא הוקם טריבונל בינ"ל שידון בפשע ג'נוסייד כלפי הארמנים

למרות האמנה בסוף מלחמת העולם הראשונה, 'אמנת סוור', לא הוקם טריבונל שהוסכם עליו, לדון במעשי הטבח של הטורקים בארמנים. מאז אותה שתיקה של העולם, נוכחנו, שהקהילה הבינלאומית אינה ששה להתמודד נגד מעשים של רצח עם, והשאר היסטוריה.

כבר במשפטי נירנברג, דובר בריש גלי, שאדישות העולם לנוכח מעשי הטבח הנוראים בעם הארמני, הובילה את ההנהגה הנאצית ללכת בדרך 'הפתרון הסופי': אדולף היטלר הבין היטב, כי העולם ישתוק מול רצח עם נוסף, וכך החליט לצאת בצעדים נמרצים לתכנון "הפתרון הסופי". כאשר לא מוחים בהתרחש המעשה הנורא, זה מזמין זוועה חדשה.

היוצרים הישראלים נרתמו להתייצב לצד הארמנים

שימשנו יושבי ראש אגודת הסופרים העברים 12 שנים ברציפות. היה חשוב לנו לקום ולהביע עמדה מוסרית. מדריך סיורים ארמני ג'ורג' חינטיאן סייע לנו בהובלת הסיור ברובע הארמני בירושלים. קיימנו אז גם במכון הרומני בתל אביב ערב קריאה ביצירתו של ורוז'אן ווסגניאן. זה היה ערב מרגש: 'ספר הלחישות' של  ורוז'אן ווזגניאן הדהד בעוצמה, בערב השירה שערכנו במוזיאון חצר היישוב הדברים נאמרו בלחישה אך גם בקול רם: הוא היה לצעקה בלתי נגמרת.

שיחה עם הסופר וורוז'ן ווסגניאן

נפגשנו לשיחה עם וורוזאן ווסגניאן.

נביא כאן מבחר מאמרות השפר שלו:

"כיוצר, אני שומר תמיד על הילד שבתוכי. המספר בספר שלי הוא הילד. אני מביא בספרי את ההד של האירועים והרגשות שקרו לפני לידתי. סופר, יש לו מחויבות לשמור את הילד שבתוכו. הילד הזה הוא תיבת האוצרות של  "ספר הלחישות". אם אתה שומר על הילד שצפוּן בךָ, אתה נותר אדם חי. ואם אתה חי ויוצר, אתה נצחי. אתה מוריש את מורשת אבותיך לבניךָ.

ביום 14 במאי השנה קיימתי אירוע מחווה לעצמאותה של ישראל. אנו מודעים לגורל היהודי, לגורל הדמים שנכפה עליכם. אצלנו הארמנים יש ספרים וכתבי יד ארמנים במוזיאון הארמני שהם טבולים בדם. יש לנו גורל משותף: גם היהודים וגם הארמנים חוו מעשי טבח.

למדתי מסבי שהייתה קבוצה של ארמנים שהקימו מחתרת מיוחדת שתכליתה היה לנקום בטורקים. יחידת נקמה זו פעם בהשראת גופים ישראלים ופעילותו של שמעון ויזנטל, צייד הנאצים. בו זמנית סבי אמר "חובה לסלוח" ו"חובה לנקום". אם אתה שוכח, אמר סבא, דברים רעים יקרו שוב. הנקמה אינה קטנה עם השנים, היא גדלה. אם אתה סולח על 'רצח עם', עליך להסביר למה. הסליחה צריכה להיות דיאלוג. הסליחה אינה מופשטת, כי עליך לסלוח למישהו.

אני זוכר, שראיתי ברצפת הרחובות בברלין אבנים צהובות, שרידים של בתים יהודיים שעמדו שם בעבר. התושבים נרצחו במחנות, והבתים פורקו ונחרבו. גם אנו כמו היהודים זוכרים את שמות הנרצחים בטבח שנעשה בעם שלנו.

הספר שכתבתי "ספר הלחישות" תורגם לעשרות שפות. הוא נבחר לספר המייצג את פשע הג'נוסייד כלפי הארמנים. חואן מנואל סנטוס, שהיה נשיא קולומביה (וחתן פרס נובל לשלום) שיבח את הספר ואמר, שהוא לומד ממנו מהי חֶמלה ומהי נקמה.

אנו והיהודים קרובים במורשתנו, יש לנו שותפות גורל.

לכל משפחה יהודית שנפגעה בשואה יש ספר הלחישות שלה. הספרים המתפרסמים נותנים לנו את הכאב של המשפחות, ואת הסמלים של המשפחה שעוברים מדור לדור. גם הארמנים, כמו היהודים, פוזרו, לאחר שבוצע בהם רצח עם. כך עשו ליהודים בכל שנות גלותם. גם הארמנים וגם היהודים רוצים הכרה בסבלם.

אחים אנחנו, ואכן חשובה הסולידריות של העולם.

אלה המְבצעים רצח עם או טבח עם, זה יותר מטבח: זה גם ניסיון לרצח התרבות ומחיקתה. הטובחים ברוע ליבם אינם מודים במעשה רצח עם, כי אז הם חייבים לשלם פיצויים. הטורקים לא מכירים ברצח, הם לא יעשו זאת, עד שיהפכו לדמוקרטיה. אני מודה לכם, שבעת ששימשתם בהנהגת אגודת הסופרים העברים, ידעתם להביא הזדהות עם טבח הארמנים. השר ישראל כץ, היום הוא שר החוץ, בטרם היה שר החוץ הביע בכנסת הזדהות עם טבח הארמנים.

אני גאה בספרי "ספר הלחישות". אני נובליסט, אני עד. אני כותב ספרות ולא פמפלט פוליטי.

ספר התנ"ך הוא יצירת ספרות גדולה, ספר שיוצר רגשות, יוצר שירה. ראו איך ספר קוהלת משפיע עד ימינו אלה. ראו את ההשפעה של האיליאדה והאודיסיאה. הספר אינו כלה לעולם, הוא נצחי.

ואני רוצה לסיים דבריי אליכם במשפט שהוא חלק מתרבותכם:

לשנה הבאה בירושלים.!".

בערב במשכנות שאננים נכח קהל רב – והסופר הארמני ביקש מהרצל חקק יושב ראש אגודת הסופרים שהמליץ עליו לפרס נובל לעלות לבמה ולקרוא את מכתבו לוועדת פרס נובל. הקהל הנרגש הגיב בתשואות.

לא נשכח את השורות הקשות של ורוז'אן ווסגניאן:

"ספר הלחישות הוא עלילה, שאיש לא גולל בשלמותה, כאילו היו חוששים להבין את הכול, כמו ניסו בדרך זו להגן על חייהם מהיעדר משמעות" ( עמוד 175).

השמעת הצעקה היא צו לכולנו, שכן הכרח הוא, שהעולם יואר באור אחר, שלא תהיה השלמה עם מעשים של רצח עם. ביום השואה אנו נוהגים לומר 'לעולם לא עוד' - זה הצו שמחייב את כולנו להתייצב בריש גלי, לצד האומה הארמנית.