רשימה:

על ארבעה שירים של חיים ספטי/ צדוק עלון

מתוך הספרים:

'דוח על יתרת הנפש', 'הזמן קורס, ניתך' ו'האהבה הלבנה'.( שלושתם בהוצאת כרמל)

פרשים וסוסים בשירתו של חיים ספטי - החזרתנו אל היסודות המדבריים שבנו

חיים ספטי בעיניי הוא משורר צנוע ויסודי, אבל בשירתו הוא קורא תיגר על היסודיות כשלעצמה; אולי היא מבטאת את העובדה שיסודות עירוניים השתלטו קצת יותר מדי על יסודות מדבריים אינטואיטיביים שבתוכנו.

לכן להבנתי, נמצא ברבים משיריו סוסים ופרשים; הם נועדו להחזיר אותנו אל היסודות המדבריים שבנו.

השיר סוּסֵי הָרוּחַ בְּבִנְיַן מִשְׂרָדִים  מדבר בעד עצמו.

סוּסֵי הָרוּחַ בְּבִנְיַן מִשְׂרָדִים

בֶּטוֹן וּבַרְזֶל וּזְכוּכִית

שַׁעֲטַת סוּסִים בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת

צְהָלוֹת, צְנִיפוֹת מַתְרִיסוֹת בְּפֶתַח דְּלָתוֹת כְּבֵדוֹת

מַתְרִיסוֹת עַל סַף רָהִיטִים חוּמִים אֲחִידִים.

מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת פִּסּוֹת שָׁמַיִם –

וְהַמַּבָּטִים מֻפְנִים פְּנִימָה

גֵּוִים רְכוּנִים רָאשִׁים נְטוּיִים אֶל שֻׁלְחֲנוֹת הָעֲבוֹדָה

שֶׁל דּוּ"חוֹת וּמִסְמָכִים

שַׁעֲטַת סוּסֵי הָרוּחַ בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת

וְאֵין שׁוֹמֵעַ

( מתוך הספר "האהבה הלבנה")

כאן אנו חשים את הדהרה למרחבי-יה של סוסי הרוח הכלואים ב'משרדי הגוף'; נשמתנו מתאווה להשתחרר מהיסודות העירוניים ואנו חשים כל הזמן את מציאותם של הסוסים ברוחנו, המבקשים לשעוט אל היסודות המדבריים שבנו.

השיר- קְסוּמִים סוּסֵי הַיְקוּם, הוא שיר הלל לאותם סוסים שבנשמתנו; הם התקווה שלנו; הם יחזירו לנו את היסודות המדבריים שהתעוותו על ידי יסודות עירוניים העלולים לסרס את נשמתנו.

קְסוּמִים סוּסֵי הַיְקוּם

מֻפְלָאִים עַד אֵין דִּמְיוֹן, קְסוּמִים סוּסֵי הַיְקוּם

פּוֹרְצִים מִנִּי עוֹלָם בִּשְׁעָטָה כַּבִּירָה

הֲלוּמֵי תְּנוּפָה קַדְמוֹנִית נוֹשְׂאִים תְּנוּעַת הִתְפַּשְּׁטוּתוֹ

מַכְנִיעִים אֶת הָרִפְיוֹן, הַשַּׁאֲנַנּוּת, הַמֻּגְבָּלוּת, תַּרְדֵּמַת הַחוּשִׁים, הָעֲלִיבוּת

בִּתְשׁוּקָה עֲצוּמָה מַדְבִּירִים גְּבוּלוֹת וּתְחוּמִים

( מתוך הספר "הזמן קורס, ניתך")

הכמיהה ליסודות המדבריים איננה בגדר געגוע או נוסטלגיה גרידא; היא מהותית, כי שם מצוייה השירה. היא – השירה – תחייה את נפשנו שהיא נאזקה על יד היסודות העירוניים; רק עם התחברותנו בחזרה עם היסודות המדבריים תחזור השירה לנפשנו.

היסודות העירוניים, אומר לנו ספטי, דיכאו את השירה הספונטנית האינטואיטיבית,חסרת העכבות, ואנו חייבים לחזור לאותם יסודות מדבריים על מנת שנוכל לשוב אל השירה הבוקעת מאותם מקורות מדבריים שבתוכנו. ומכאן חשיבות הסוסים והפרשים שבנשמתנו; יש להם תפקיד נכבד, ראשית כי הם מסמלים כלי תחבורה טבעי ולא עירוני (הפרש והסוס מתאחדים בעת הדהירה), ושנית כי הם מסוגלים לשאת פרשים ולדהור חזרה המדברה.

הנה השיר –"השיר " שבו,  'דהרת סוסי השמש' מחזירה אותנו אל המדבר שבתוכנו ואל השיר שבתוכנו.

הַשִּׁיר / חַיִּים סֶפְטִי

הָאוֹר פּוֹרֵץ פִּתְאוֹם מִצִּדְפַּת הַשֶּׁמֶשׁ

תַּמָּה תַּרְדֵּמַת הַלַּיִל, יְפִי הַשֶּׁמֶשׁ יוֹפִיעַ

דַּהֲרַת סוּסֵי הַשֶּׁמֶשׁ מַשְּׁבֵי הָאוֹר

בָּרָק פּוֹלֵחַ, הַבְרָקָה נִצֶּתֶת, נִנְעֶרֶת הַנֶּפֶשׁ, סוּסֵי הָרוּחַ מוֹתְחִים צַוָּארָם

מַחְשָׁבוֹת, תְּחוּשׁוֹת, קוֹרְמוֹת גִּידִים וְעוֹר לִהְיוֹת דּוֹהֲרוֹת דַּהֲרַת הָאוֹר

מְתוּחוֹת כָּל תְּחוּמָן לְמַצּוֹת לְהַצִּיל לְהַצְהִיל צְלִילִים מִמְּצוּלָתָן

לְהָצִיף צְנִיפוֹת מִצְּפוּנָתָן

(מתוך "דו"ח על יתרת הנפש").

ואסיים בשיר "פני השירה".

פְּנֵי הַשִּׁירָה

וְהַנֹּגַהּ דָּעַךְ, בָּאוּ שְׁבִירוֹת,

בַּדֶּרֶךְ שֶׁאֵין לָהּ הֶמְשֵׁכִיּוּת אָבְדָה הַמַּטָּרָה הַגְּדוֹלָה.

רְחָבוֹת הַדְּרָכִים וּגְדוֹלוֹת,

בְּמַדֵּי פָּרָשִׁים לָבוֹא

הַשִּׁרְיוֹן הַכָּבֵד גְּבִישׁ קַרְנֵי חַמָּה

לְלַקֵּט הַשְּׁבָרִים יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה

לְאַחוֹת פְּנֵי הַשִּׁירָה הַפְּצוּעוֹת.

מְעוֹף־הַפְּנִינִים בְּדֶרֶךְ הַמִּלְחָמוֹת הָאֲבוּדָה

פָּרָשׁ וּפָרָשׁ חֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ זָהָב טָהוֹר

פָּרָשׁ וּפָרָשׁ פָּנָיו אֲדָמָה וְאוֹר

לְגוֹנֵן עַל פְּנֵי הַשִּׁירָה שֶׁהֻכְּתָה בְּחֶרֶב יָצְאוּ

שִׁבְרֵי פְּנֵי הַשִּׁירָה מְלַקֵּט.

(מתוך הספר "האהבה הלבנה").

כאן הפרשים אמורים לגונן על פני השירה – שירה אשר הלכה לאיבוד עם צאתנו מהיסודות המדבריים אל היסודות העירוניים. הדרך מהמדבר אל העיר פגעה ביסודות המדבריים שבנו, שהם הם המנביעים שירה, והנה שוב הסוסים באים לעזרתנו כי הם יכולים לדהור כשהפרשים עליהם, אל מרחבי-יה, וללקט אותם יסודות מדבריים הנחוצים כל כך לנשמתנו הנשחקת תחת העירוניות המהרסת.

לסיכום אומר כי מוטיב הקשור בסוסים ובפרשים מופיע בהרבה משיריו של חיים  ספטי; הוא מבקש להשתחרר מכבלי התודעה שהנחיתו עלינו היסודות העירוניים ולהישמע לקול האינטואיטיבי הבוקע מתוככי היסודות המדבריים שבנו. מכאן אני לומד כי היסודיות עליה קורא  חיים ספטי תיגר היא אותה יסודיות עירונית המסרסת את היסודות המדבריים; זו אינה היסודיות 'המדברית' בה ניחן ספטי; זו יסודיות הניכרת בפואטיקה היפה שלו הקוראת להביא בחזרה אל חיינו העירוניים באמצעות סוסי הנשמה את היסודות המדבריים אשר חלילה עלולים להישכח.