על הסרט סליי/ אבינועם חקלאי  

ז׳אנר הדוקו התעשר בסרט נוסף: ״סליי״. הפעם על סילבסטר סטאלון. הפתיחה שלו היא אמירה על אמנות הקולנוע. האדם סובל מחרטות שאינן בנות תיקון כי הזמן חולף ונעלם. הכתיבה והציור עושים משהו עם חרטות אלה. האנלוגיה שעורך סטאלון היא לנוף ממוסגר בחלונות רכבת נוסעת, החולף במהירות כמו תמונות. ממש כמו הפילם הישן והטוב. הזמן הוא ממשי, וככזה הכיוון שלו הוא אחד. נכון שתיאוריות שזכו להיות מוכרות כמדעיות, תופסות את הזמן באופן אחר (כמו גם את התנועה ויחסיותה), אלא שסליי אינו מעוניין באי הרצון לדעת על המוות.

למן תחילת הדוקו הוא מדבר על ההכרה בו, ועל תוצאת ההכרה בו: דחיפה לפעולה, איווי לחדש.

לאחר מכן מופיעים ה״ראשים המדברים״ המעידים כי סילבסטר סטאלון הוא אדם ההולך בדרכו, ואם אין הוא מוצא אותה; הוא ממציא אותה.

סילבסטר סטאלון נולד בשכונת ״הלס קיצ׳ן״ בניו יורק בשנת 1946. הוא מתאר את ההתבוננות על הרחוב בילדותו דרך החלון.

המציאות היא המציאות של הפנטזמה. משהו מן ההוויה נעקר כדי למסגר את המציאות. חלון שמבעדו נשקפת סצינה. המביט בה עומד בנקודה עיוורת לעצמו. הוא הכתם שבתמונה. כל זאת, בתנאי שהמציאות מאורגנת כאמור בתוך מסגרת, כתמונה עם נקודת מגוז.

אם האדם הוא הכתם בתמונה, ומשהו מהוויתו נעקר כדי ליצור בשבילו ״מציאות״ או תחושת מציאות, כיצד הוא יכול לדעת מיהו?

לדברי אביו של סטאלון, שהיה אדם לא משכיל, אימו פחדה להביא ילד לעולם. בזמן ההיריון המשיכה לנסוע באוטובוס לעבודה, ושם החלו הצירים. אולי היא ביקשה להתעלם מעובדת בואו הקרב של התינוק, מתוך כך שלא התאוותה לו. מישהו לקח אותה למחלקת צדקה בבית חולים, ושם ילדה את מי שלימים יגלם את רוקי ואת רמבו.

תינוק שהעצבים בצד אחד של הפה שלו שותקו; כנראה תוצאה של תאונת לידה. סטאלון מתאר אותה כאישה ססגונית ולא צפויה, ואת אביו כאדם תוקפני. ההורים נהגו לריב לא מעט, ואת בנם הקטן שמו בפנימיה. הוא חש לא אהוב ולא מטופח, וקושר זאת לצורך האינסופי באהבת הקהל.

הוא חושב שלא יוכל להתגבר על כך, לצערו, לעולם.

סילבסטר ואחיו הצעיר הלכו הרבה לקולנוע, ושם מצא עצמו מזדהה עם הגיבורים המצילים את האנושות וגוברים על הרוע. מול מראת יד זולה בחדר הוריו, היה יושב מול בבואתו ועושה חיקויים, ליפסינק או מנסה לחקות את סטיב ריבס שגילם את הרקולס בקולנוע. הוא מצביע על הרגע בו מצא בריבס ״מודל לחיקוי מושלם וגברי״ בסרט ״הרקולס אנצ׳יינד״ המנצח את אויביו ומפיל את המקדש. הוא חש כי ״מצא את הדרך״.

ההורים התגרשו לאחר שהמשפחה עברה למרילנד, והאח עזב עם אמו לפילדלפיה.

האבא הצטרף לקבוצת פולו בה היו חברים גברים בעלי מעמד ומקום, בעלי סוסים יפים ויקרים. לו עצמו היו סוסים זולים וחלשים,

והאב ובנו התגוררו ב״איזה חור״. סטאלון החל לשחק פולו בעצמו,

ואף לקבל ניקוד בדירוג הארצי, כשבגיל 13 בזמן משחק, אביו השליכו מהסוס בטענה שבנו לא יודע לרכוב. סילבסטר טוען שהכאב הגדול שספג מאביו הפך ל״אני לא אשבר״. הוא עבר כמה בתי ספר כתלמיד לא טוב עם בעיות משמעת, כשבאחד מהם הוא פיתח אהבה למשחק. בקולג׳ התייחס למשחק ברצינות וניגש לאודישן ל״מותו של סוכן״. הוא התקבל והרגיש טוב על הבמה. פרופסור מהרווארד, כלומר מישהו שיכול להיחשב כבר סמכא, שצפה בו מן הקהל, אמר לו שכדאי שיחשוב על המשחק כקריירה, כי ״יש בך משהו״. רגע זה שינה את מסלול חייו. הוא חזר לניו יורק לנסות למצוא את דרכו. הסוכנויות דחו אותו, ובאודישנים נאמר לו שהוא בולע מילים ועיניו נפולות. רק להפקות אוף אוף ברודווי הוא התקבל, ואף הוצע לו לעבוד כניצב. הוא לא קיבל כבוד וגילם רק בריונים. הבמאי ג׳ון הרצפלד אמר שסליי החל לכתוב כי לא השיג את מה שרצה ופשוט יצר זאת בעצמו. פשוט עשה מבלי לחשוב הרבה. ״אולי אכתוב על התסכולים שלי ואעשה תסריטים״. הוא עבד כסדרן בבית קולנוע והתסריטים שלו, על הדיאלוגים שבהם, הושפעו מהסרטים שצפה בהם לאורך כל הימים. במשך שנתיים כתב כ-15 תסריטים.

הוא והרצפלד הלכו לכל הסרטים שהוצגו בניו יורק (התפלחו בחינם) ודיברו על ההפקות שהם מעוניינים להעלות, כאשר מעולם לא הוזכרה אפשרות של כישלון.

״היינו חייבים ליצור את הגורל שלנו״. הם עשו סרט בשם ״סוסים״, בו קאובוי ואינדיאני עולים מקבריהם כדי להילחם זה בזה. את אביו של סטאלון גייסו לתפקיד השריף שקם לתחייה כדי לרדוף אותם, והוא נהנה קצת יותר מדי מהסצינה בה הוא הורג אותם. סטאלון תהה אם זה עניין אישי. הסרט, שנעשה בשנת 1971, היה אילם…וכמו שאמר החבר הרצפלד, לסליי היה קול ייחודי והוא רצה שקול זה יישמע.

בתיכון נחשב סטאלון לדוגמה ל״איך לא לכתוב״. הוא אומר: ״הדחיה, זה העידוד שלי״. הרצפלד אומר, כמו גם מבקר הקולנוע ווסלי מוריס, שמכיוון שסטאלון היה חייב לשחק, ולא ליהקו אותו לסרטים, הוא פשוט כתב תפקידים לעצמו. הוא לוהק במקרה לסרט ״שליטי הרחוב״ ושם פגש יהודי נוסף ששיחק לצידו, ואיתו התחבר-הנרי ווינקלר, שלימים נודע כפונז בסדרה “Happy days”.

ווינקלר התרשם מהדירה של סליי, שחלונותיה נצבעו בשחור כדי שלא יפריעו לכתיבה. בצילומי הסרט ״שליטי הרחוב״, סליי היה מאלתר שוב ושוב ו״כותב״ למעשה את הדמות אותה שיחק מחדש. קוונטין טרנטינו

אומר שבצילומי הסרט הזה הם הבינו את הקול המיוחד של סטאלון עוד לפני ״רוקי״. סליי פתח שם במונולוג בו הוא מאיים על מוכר בחנות תכשיטים, שאם יראה לחברה שלו עוד פעם טבעת יקרה, יהיה כתוב על המצבה שלו ״בטמטומי הראיתי לפראני מלינקנקו טבעת ב-1600 דולר״.

״זו ההצצה הראשונה שלנו למוזיקליות, או לצליל של הדיאלוג של סילבסטר סטאלון״, אומר טרנטינו.

סטאלון עצמו מוסיף:

״ברגע הזה ידעתי שגורלי תלוי בעט כי ידעתי שקשה ללהק אותי. תמיד ליהקו אותי לתפקיד הבריון. אמרתי, טוב, זה נכון. אני כזה. אבל אני גם נחמד. יש בי גם רכות…לא הייתה לי דמות כזאת עד רוקי… בריון קשוח…אבל ממש חיבבת אותו״.

אני אוהב להתייחס לפרקי החיים המטרימים את הפרסום וההפיכה לכוכב על. גם בסרט הביכורים של שפילברג כבמאי צעיר ולא מוכר, מצאתי פרקטליות שתלווה את מירב יצירתו לאורך חייו. כך גם עם סליי-סטאלון.

אדם שאמו לא התאוותה לו ולבואו אל העולם; שאביו נהג בו כבאובייקט

מוכה ומושפל, ועם זאת הוא נחשב בעצמו כחלש ומבייש, מוצא עצמו בין הדחויים.

דחיה זו חוזרת שוב ושוב בניסיון להתקבל לסוכנויות ולהפקות דרך אודישנים. לא יהיה זה מוגזם לטעון, במישור מסוים, שכמו ג׳יימס ג׳ויס, סליי, לאחר הזדהות דמיונית עם ריבס-הרקולס הבנוי לתלפיות ומשחרר עצמו מכבליו, פוטר עצמו מגורל של אובייקט דחוי, וקושר עצמו אל החברה באמצעות הכתיבה. וכך גם זוכה להכרה ולתהילה. מהי הכתיבה?

האופן בו אדם יכול לדעת משהו על הכתוב בגופו. על מה שנעקר מהוויתו החסרה והוא הכי הוא.

ההזדהות עם הגיבור המציל את האנושות, היא תשובה די שכיחה למי שנידון להיות אובייקט אשפה, וזאת; כי הקדוש והמנודה חד הם.

עם זאת, כפי שמראה פרויד ב״אי נחת בתרבות״, לא לכל אחד יש הכישרון למצוא מוצא לדחפיו באמנות.

לא במקרה מוצא הדחוי מקום בין יהודים (הרצפלד וווינקלר). אותו דחוי וקדוש הבא להציל את האנושות ונושא את צערה כצלב, יתגלם בהמשך ב״רמבו״.

אותו גוף ההולך ונהיה שרירי מסרט לסרט,

שמאפיין את סטאלון, הוא למעשה בניית הגוף כשיריון, ואף יותר מכך;

בניית הגוף כשלעצמו.

בנייתו של ״אגו״.

בסוף הדוקו אומר סליי:

״…אם אין לך הכוונה, ועליך לעבור את החיים כשמזלזלים בך לאורך כל הדרך זה משאיר בור. והבור הזה לא מתמלא לעולם. מה שאני יכול לעשות זה למלא אותו באמצעות דמיון״.

כן, כאשר הבור של הגוף ממשי מדי, הדמיוני מגוייס. נקשר.

״אני בעסקי התקווה״, אומר סליי-סטאלון, ״ואני שונא סופים עצובים.

תירה בי״.

 במאי תום זימני 96 דקות

משתתפים: סילבסטר סטאלונה. קוונטין טרנטינו. טליה שיר,. הנרי וינקלר. פרנק סטאלונה.