על שירת הבטון והציפורים עם רוז בר נור/ ראובן שבת

רוז בר נור היא ציירת, המבטאת ביצירותיה קשר מעניין, עם האורבני. חיבור מקורי, מדוייק, צבעוני, יפה ואופיטמי המשלב ויטאליות וכשרון ביחד. תערוכת היחיד שלה-"שירת הבטון וציפורים אחרות " מוקדשת  לזכרם של סינדי ויגאל פלש ז"ל שנרצחו ב7 באוקטובר ותפתח ב1.6 בגלריית GLOBAL ART בתל אביב.

 ספרי מעט על עצמך ומדוע בחרת באמנות ככלי יצירה וביטוי?

נולדתי בלבוב, שבאוקראינה. רק טבעי היה שבירת מחוז לשעבר בקיסרות האוסטרו-הונגרית, שהפכה לאחת מפניני הארכיטקטורה באירופה של המאות 17-20, תטביע בי את חותמה, שכן בילדותי ספגתי מבלי משים את היופי שבסגנונות הרנסנס, בארוק ורוקוקו שאפיינו את רחובות העיר. הביטוי לזה, התבטא בדחף לאחוז בעיפרון ולמלא בו דפים מגיל קטן.

עם עלייתי ארצה, התקבלתי לתיכון לאמנויות תלמה ילין. בהמשך, במסגרת לימודים אקדמיים, לצד לימודי הנדסת מכונות השלמתי תארים באמנות ואדריכלות.

במקביל לעיסוקי בציור ורישום, אני מרצה לאדריכלות ועיצוב במוסדות להשכלה גבוהה והנדסאים.

העיסוק באמנות מעולם לא היווה בחירה  מבחינתי, אלא תמיד היה חלק ממני. כשם שאדם אינו בוחר אם לנשום או לא, כך אני לא חשבתי על אפשרות שלא לצייר.

מה מייחד את התערוכה?

המרכיב הדומיננטי  בה, הוא עבודות הרישום בגדלים שונים, בגרפיט, כשמקורות ההשראה באים מעולם האדריכלות, בו הבטון החשוף תופס מקום מרכזי. בתוך מערבולות השחור/לבן של רישומי הבטון, עין הצופה מקבלת אתנחתא באמצעות מספר כתמים של ציורי הצבע .

הקווים הבולטים ביצירותייך מצביעים על הקפדה גבוהה על רמת דיוק, קומפוזיציה, ומאידך נגיעה רחבה בויטאליות של החיים, ובצד היותר אופטימי שלהם( במידת מה) כיצד את מסבירה זאת?

אני פרפקציוניסטית מטבעי. באתי מעולם של שרטוט אדריכלי ושרטוט מכונות,   שדורשים דיוק מירבי. הרגלי עבודה אלה נצרבו בי והפכו חלק ממני, גם בתחום הציור. בעבורי, קומפוזיציה היא הבסיס של כל עבודה שלי, ללא הבדל בין נושא זה או אחר. לכן אני ראשית כל מתכננת את מבנה הציור ורק אחר כך מפתחת אותו.

לגבי אופטימיות, נולדתי אופטימית, כנראה,  יחד עם זאת, מציאותית וריאליסטית. הטכניקה המדוייקת והקומפוזיציה הנכונים, יוצרים אצלי חדוות יצירה, שמחת חיים, סיפוק ותחושות אופטימיות.

אם היית נקלעת לאי בודד לחצי שנה, מה הן שלושת היצירות העולמיות שהיית לוקחת איתך לשם ומדוע?

א. הייתי לוקחת איתי אחת מהדמויות הנשיות החלומיות של  אלפונס מוחה, בגלל האופטימיות הלירית שבעבודותיו.

 ב. אחת מ"חבצלות מים" של מונה, להרגעת הנפש והעין ומדיטציה.

 ג.  דיוקן עצמי של הציירת סופוניסבה אנגוויסולה מקרמונה.  היא ציירה את עצמה  בגיל ,24 עומדת מול ציור באמצע תהליך עבודה ומכחול בידה. ציירת מחוננת ומצליחה בתקופת שיא הרנסנס, שהייתה מוערכת על ידי מיטב האמנים בני זמנה ונמחקה (כמו רבות וטובות אחרות, משום מה) מספרי ומתודעת ההיסטוריה של האמנות. מבטה, הפונה אל הצופה -אלי, היה מזכיר לי על אי בודד, מי אני ולאן אני שייכת.  

מי הם שלושת הצירים העולמיים בכלל, שאת מעריכה אותם הכי הרבה ומדוע?

א. אלברכט דירר, רשם על ואיש אשכולות בתחומי המתמטיקה, מוסיקה והנדסה, מהווה עבורי מקור השראה. החתימה שייצרתי על עבודותיי הושפעה מחתימתו.

ב. הערכתי ללאונרדו דה וינצ'י, בן תקופתו של דירר, אחד מהוגיי המושג "איש הרנסנס " ומגשימו: ממציא, מהנדס, מתמטיקאי, אמן,  חוקר אנטומיה והוגה.

 ג. דניאל ליבסקינד, אדריכל בן זמננו, מוסיקאי, פילוסוף, מעצב, בקיצור - איש אשכולות. כיום הוא נחשב לאחד האדריכלים המובילים בעולם. הוא שואב השראה ליצירותיו הארכיטקטוניות מתחום המוסיקה, גיאומטריה והמילה הכתובה. ללא כל בעיה הוא יכול לעבור מתחום ידע אחד לאחר: בונה בניינים, יוצר פסלים, מלחין אופרה ומנצח עליה וכותב מאמרים בתחום הפילוסופיה. משרדו מתכנן גם ריהוט, גופי תאורה ומטבחים עבור חברות עיצוב איטלקיות.

המשפטים המנחים שאמר ליבסקינד ושאליהם התחברתי: "אדריכל חייב תמיד להיות אופטימי, חייב להאמין בעתיד". "אדריכלות אינה רק בטון וזכוכית, אלא רעיון המדבר אלינו דרך אור ופרופורציות".

בעבודותיי אני מקדישה משקל רב לאופטימיות ואור. גישת ליפסקינד לעולם קרובה אלי.

אצל שלושתם אני מתחברת לרב תחומיות שלהם ולאופקיהם הרחבים.