פרק מספר:

עושר/ ארתור שניצלר מגרמנית אידוב כהן

I.

בשעת בוקר מוקדמת, בעודו נם את שנתו, הגיע לאוזניו של וֶלדֵיין קולה של אשתו. היא עמדה ליד מיטתו, לבושה ומוכנה ליציאה.

"בוקר טוב, קארל," אמרה, "עליי לצאת לעבודה."

היא עבדה כתופרת אצל לקוחות בבתיהם. וֶלְדֵיין משך את השמיכה, הליט בה את פניו עד כדי מחציתם, וכמו מבעד לחלום נזכר שאמש השליך עצמו על מיטתו בעודו לבוש.

"בוקר טוב," השיב לה.

האישה הסתכלה עליו במבט של רחמים וקבלת הדין.

"הילד כבר בבית הספר. ואתה, מה בכוונתך לעשות?" שאלה.

"היום אין לי עבודה. תני לי לישון."

היא יצאה.

כל זה לא היה בבחינת חידוש עבורה. על סף הבית אמרה: "אל תשכח לשלם היום את שכר הדירה. הכסף ספור ומונח במגירה."

שוב התבוננה בבעלה, כחוככת בדעתה. אחר כך ניגשה לארון הלבנים, משכה את המגירה והוציאה מתוכה את הכסף. "מוטב ואסלק את החוב בעצמי."

"כרצונך," השיב לה בצחקוק.

האישה הביטה בו במבט עגום והסתלקה.

קארל ולדיין נותר לבדו, שרוע על משכבו נים ולא נים ועיניו פקוחות.

מראה החדר היה דל, אך נקי. מבעד לשני החלונות המבהיקים שלחה שמש בוקר אביבית את קרניה הראשונות. האורלוגין תקתק במונוטוניות.

לפתע פתאום קפץ וֶלדיין ממיטתו. הוא היה לבוש בפְרָאק שחור וענב עניבה לבנה. חולצתו הייתה מקומטת, נעליו מאובקות, שערו הקצר מדובלל, עיניו אדומות. הוא ניגש למראה התלויה על הקיר מעל המלתחה, התבונן בהשתקפותו. "בוקר טוב, מר ולדיין," אמר לעצמו והמשיך: "בוקר טוב." אחר כך יצא מן החדר בצעדי מחול כשהוא מפזם לעצמו. התיישב על קצה המיטה, שיכל רגליו ושקע בהרהורים...

היה עליו להיזכר בכול כדי לוודא שכל אותה התרחשות לא הייתה חלום בלבד, שאם לא כן, כיצד מצא את עצמו שרוע על מיטתו בתלבושת זו? הנה כי כן, זאת המציאות וזאת האמת.

ובדמיונו ראה עצמו שוב באותו בית מרזח, מקום שם התחילה ההרפתקה. ראה עצמו מסב לשולחנם של אותם לבושי בלויים ומשחק איתם בקלפים, כפי שעשה לעיתים כה קרובות בעבר. ריחה של העששית המעשנת שניצבה דרך קבע על השולחן עלה אף הוא באפו. בעיני רוחו הופיעה דמותו העגלגלה של הפונדקאי שעמד שעון על משקוף הכניסה עת נכנסו אותם זרים אלמונים. הדבר אירע אמש!... הייתכן?

הוא הפסיד את כל כספו, כולו! ואותם אלמונים, שעמדו והשתעשעו וצפו במשחק הקלפים, שלשלו כסף נוסף לידו כדי שימשיך לשחק – והנה מאותה שעה ואילך, החל מזלו להסביר לו פנים. מזל טמיר, מסתורי...

ולדיין קם מעל שפת המיטה והתחיל לצעוד בחדר הלוך ושוב.

כל אותה שעה, כשחזר והעלה את המאורע בזיכרונו, התיזו עיניו ניצוצות... הוא ראה עצמו יוצא מבית המרזח האפלולי בלוויית אותם האנשים הזרים; שוב לא היה לו מה לעשות שם: חבריו הקלפנים, שאת כל כספם שלשל לכיסיו, נטשו את השולחן בזעף.

בחוץ, בסמטה הצרה של הפרבר, עמד מלכת כדי לתהות מקרוב על טיבם של שני האלמונים אשר נִקרו לו בדרכו כדי להושיעו כרוח רפאים טובה שהופיעה בשוק!... מן הראוי היה שיגלה להם מי הוא זה אשר נושע על ידם. אכן, אפשר לחשוב!... צבּע עלוב שהתעתד להיות צייר ביום מן הימים ואשר מזל ביש רדף אותו בכל אשר שלח ידו... ממש בכול. אלא שלעת עתה רובץ עליו עול פרנסתם של אישה וילד, ואף עולה בידו למלא איכשהו את חובתו, אלא מפעם לפעם מתרגשת עליו מעין פורענות שמאלצת אותו על כורחו לשקוע במשחקי קלפים ושתייה לשוכרה. אכן, אנוס היה! ואילו, כאשר שיחק בקלפים, היה מזלו הביש חוזר לפקוד אותו ללא הרף. כך גם היום – כמאז ומתמיד.

ואולם, מי הם הזרים הללו? בלא שהיות מיותרות שאל לשמם והם השיבו לו. האחד היה הרוזן שְפָּאוּן וחברו הברון לבית רוֹיטֶרְן, מה שלא הפתיע אותו: חזותם העידה על כך ממבט ראשון.

והנה אותה שעה, עת עברו יחדיו בסמטאות השלוות של הפרבר, נחרץ גורלו של ולדיין! – כיוון ששני האלמונים שצעדו לידו היו חורשי מזימות, משעשעים ונועזים; שאם לא כן, כיצד בדו מהתלה כגון זו שהיתלו בו?

בזו אחר זו שבו צפו ועלו במוחו כל אותם מראות מוזרים של אמש. הוא ראה עצמו במספרה, מקום שאליו הובא לשֵם תספורת מוקפדת של שיער ראשו וזקנו המדובללים. ראה עצמו בחדר ההלבשה של הרוזן, מקום שם הולבש בבגדי ערב הדורים, הפראק שאותו לבש עדיין ברגע זה. ואחרי אותם דברים, הרי הוא רואה את עצמו כשהוא חלק מאותם עשירים ואנשים נישאים מעם, מסב עימם לשולחן הירוק באולם המשחקים של המועדון המפואר המשופע במראות מבהיקות, והוא נזכר איך נצטווה להציג את עצמו כתייר אמריקני שתקן, שבמסעותיו הזדמן לכאן באקראי ופגש פה ידידים ותיקים שאליהם התוודע בעבר. אבל היכן, בעצם? במוסקבה? או שמא בפריז? אותם שני האדונים שהביאוהו לכאן לא העלו ודאי בדעתם השתלשלות מעין זו של מהתלת פורים שלהם! בבהירות מוחלטת ראה ולדיין לנגד עיניו את כל פרטי הפרשה; כה מוחשי היה הזיכרון שדימה כי הוא חש את מגע חלקותם של הקלפים בידיו! בעיני רוחו ראה עדיין את מטבעות הזהב ואת שטרי הכסף שנערמו לפניו. הוא נזכר כיצד סמוך לו, על כיסא, ניצב היה כד כסוף מלא קוביות קרח ובתוכו בקבוק שמפניה והוא שתה ממנו כוס אחר כוס. גם את הבעת פניהם המוזרה של חבר מרעיו הקלפנים זכר להפליא. כיצד נדהמו הם ממזלו שהאיר לו פנים. ואיך הפכה תדהמתם עד מהרה להתמרמרות כאשר ראו אותו זוכה בכל קלף... וכיצד קם לבסוף על רגליו, בעיניים נוצצות, אך ללא מילים, ומאובן אל מול מה שקרה לו – הפיכתו לעשיר מופלג באורח בלתי צפוי.

ללא אומר ליווה אותו הרוזן על המדרגות מכוסות השטיחים עד היציאה. הרחוב היה ריק מאדם. הפנסים הפיצו אור בהיר, משב רוח חמים ומרגיע הניע את אוויר הלילה.

"לֵך לךָ... מר ולדיין... לך לך לביתך..." אמר לו הרוזן, ולדיין מצא את עצמו עומד בצד הרחוב והון תועפות באמתחתו... הוא פנה לאחור ובאותו רגע ידידו רם המעלה חזר על עקבותיו ונבלע באולם המדרגות המרווח בלי שהסב ראשו לאחור... להבות פנסי הרחוב הבהבו ורקדו... מתנדנד פנה ולדיין והלך משם.

כאשר ביקש להוסיף ולהיזכר בקורותיו מכאן ואילך, עלו וגאו מחשבותיו על גדותיהן והוא התקשה לזכור כיצד הגיע הביתה. מה שאירע לו אמש אכן התרחש, ללא ספק. עתה, בוודאות מוחלטת, איש עשיר היה. הוא פסע בחדרו הלוך ושוב תוך שהוא ממלמל לעצמו:

"ומה עתה?... קורות ליל אמש, מן הראוי שיישארו סוד כמוס עימי לעולם... לילה זה הרי אינו אלא תחילתם של חיים חדשים... בעוד מספר ימים אסתלק מן העיר... הדבר מנוי וגמור עימי: אעזוב ואיעלם... בל תדאג אשתי. אשלח לה מכתב ואודיע לה לאן עליה לבוא בעקבותיי. אפנה דרומה – למונטה קרלו – מקום שם ולדיין הצבּע אינו ידוע כלל, איש אינו מכירו!"

הוא שקע בהרהורים: "טוב, טוב מאוד!"

הוא פשט מעליו את הפראק השחור ואת כל שאר האביזרים אשר שיוו לו אמש את מראהו האלגנטי, אסף אותם לחבילה שהשליך ממנו והלאה. כעבור מספר רגעים נעמד מול המראה, לבוש בבגדי עבודה. שוב צחק... "בוקר טוב, מר ולדיין," פנה לעצמו בסבר פנים של עליזות יתרה. הוא ניגש לחלון והביט ברחוב. יום אביב שטוף שמש! הוא פתח את החלון לרווחה. רוח בוקר נעימה ליטפה את מצחו. הוא שאף שאיפה עמוקה ובארשת של גאוות מנצחים הביט כלפי מעלה... בבית ממול, הכול היה כרגיל. בחלק מן החלונות התריסים היו עדיין מוגפים ובחלונות האחרים נראו עקרות הבית לבושות בחלוק בוקר כשהן מנגבות את האבק ומבריקות אותם. ברחוב למטה, בפתח חנותו, הכה סנדלר בפטישו... עוברים ושבים החישו צעדיהם, הכול נחפזו לעבודת יומם.

קארל ולדיין נסוג מן החלון, הצית סיגריה והשתרע מלוא קומתו על מיטתו. עשיר היה, מאושר! שעה ארוכה ישן, אחר כך, כשהתעורר, עלתה בקרבו תחושת מבוכה. משהו הציק לו: איפה הכסף? אכן עשה בו משהו, אבל מה? אה, כן, בוודאי... בזמן שיצא מאולם המשחקים לאותו רחוב ברגליים כושלות, התחוור לו לפתע פתאום שהוא אינו יכול להביא את המטמון כולו לביתו... רב מדי הכסף! באותו רגע הגה את הרעיון המטורף – להטמין את אוצרו... רעיון זה, בשעת לילה, בהיותו הלום מיין ודמו מפעפע בעורקיו, אך טבעי נראה לו שיטמין את כספו, יעלימו מעיני אשתו ושכניו ומעיני הבריות בכלל! בלכתו כך ברחוב בצעדים רפופים וכושלים, תקפה אותו הרגשת פחד משונה, והרגשה זו הייתה עכשיו משונה בעיניו אף יותר מן ההרפתקה עצמה...

ואולם, לאחר מכן, מה עוד עשה? אומנם צפוי היה כי אשתו תגלה את הכסף בתוך זמן קצר ואילו כך היה קורה, היה נאלץ להשאירו בארגז ללא שימוש. אכן, את הנעשה אין להשיב. הוא טמן את ממונו ומעתה היה עליו לגשת למקום המחבוא ולקחת אותו... מובן ממילא שאין השעה כשרה לכך. יש להמתין עד רדת הלילה ואז ילך. הוא תמך בראשו בכף ידו: אבל לאן הלכתי? כן, כן, מן המועדון, לאן? לאן פניתי? כן, היה זה רחוב ארוך... ואחר כך, לאן? כן, שמאלה... שמאלה... שמאלה... והוא המשיך לנבור בזיכרונו. הוא העביר את אצבעות ידיו בשערו, רקע ברגליו, מלמל לעצמו... לאן? קרא בתהייה, לאן? חפוי ראש פסע הלוך ושוב בחדרו, סובב הולך במעגלים וכמו בנעימה של פזמון חוזר היה ממלמל ותמה: לאן?

עכשיו עמד שוב ליד החלון הפתוח. חריקת אופן של כלי רכב עלתה מן הרחוב. הוא הגיף את התריס, שאון של כרכרות כמו ששמע במהלך הלילה. "עכשיו, לאט לאט, לא בחיפזון," ביקש להרגיע את עצמו. שאון כרכרות שמעת... בסדר... אחר כך פנית שמאלה." ניצב ללא נוע מול החלון, מצחו כנגד הזגוגית, מפשפש בזיכרונו. יפה זכר את אותו רחוב שרוי באפלה, הרחוב הארוך... בהמשך הגיע לצומת רחובות, פנה שמאלה והמשיך לצעוד... אבל לאן, לאן?

במשך דקות ארוכות עמד ללא נוע, חיוור כסיד, מכוסה זיעה קרה. דימה לעצמו שדעתו הולכת ונטרפת עליו! שב על עקבותיו, נטל את כובעו שהיה מונח על השולחן, חבש אותו, פתח את הדלת בסערה, יצא מהחדר ושעט במורד המדרגות – לשם!