צילום: צביה ויצמן כספי
השקת הספר זונה בונציה- אלרי כרמון/ צביה ויצמן כספי
אמצע אפריל, גשם מפתיע ניתך עלינו בדרך לחגיגת ההשקה ב״תשע נשמות״ חנות ספרים קטנה ומקסימה. בפנים הצטופפו עשרות צעירים שוחרי ספרות ובני משפחה. הסופרת הצעירה הנרגשת, אלרי כרמון קידמה את הבאים בחיוך כובש וחיבוק חם.
שולחן כיבוד פרחים ויינות איטלקיים, טרמזינו ומוסיקה בהתאם.
חנות הספרים של אוריאל קון העורך והמו״ל של ״תשע נשמות״, ממוקמת בגורדון פינת בן יהודה בתל אביב היא מעין בר יין-ספר שיח. יש ספה וכסאות ונינוחות ואפשר לשלוף ספרון ולמזוג יין ולזכות בשעה של חסד גם בסתם יום של חול.
החנות מעניקה לבאיה ארומה שנעדרת מחנויות הענק, היא אפופת קסם וגעגוע למה שהיה וקורצת לעתיד. לא ספרים עבי כרס ממלאים את החלל אלא אלפי ספרונים צבעוניים מסודרים במדפים, מפתים כאילו היו ממתקים. אל תטעו. התוכן איכותי מסטפן צוויג דרך ג׳ורדנו פרוסט או בלזק וגם אלרי כרמון.
אוריאל קון חושף מעט מאחורי הקלעים של הספר ״זונה בונציה״:״סופסופ הוציאה אלרי את ספרה הראשון, השני כבר בקנה…היא מסתובבת עם הרעיון לפרסם עוד בטרם נולדה…עוד רגע הספר בחנויות ויזכה להיות רב מכר, ואז יהיה לנו את איטליה עם כל הטוב שבה.
קון מעלה מחשבה פילוסופית על העשור האבוד The lost decade כרקע למסעה של הסופרת לונציה.״כאילו נוספו לנו שנות חיים בשל הפילאטיס והטבעונות… ומה שהיה פעם גיל 30: נישואין עבודה יציבה ושני ילדים, הופך למסע לחיפוש עצמי, לחיפוש למשמעות,
אלרי מספרת על אהבת איטליה שלה שינקה מילדות, תודות לאמה ואביה…נפשה נקשרה בתרבות וביופי של איטליה. נסעה אליה שוב ושוב גם אחרי סיום לימודיה בבצלאל. גם אני מתאהבת בערים ״אהבה אורבנית״ היסטורית או מודרנית אדריכלית או אסתטית. ביכולתה של עיר לעורר השראה להשפיע על נפשם של יוצרים
אחרי עוד מחול ועוד פרידה כך באומץ רכשה אלרי כרטיס לכיוון אחד לאיטליה. מבלי לדעת את השפה, מזוודה מעיל ארוך וכשרון בכיסים, ויצאה למסע. מסע גיאוגרפי ומסע בנפש. היא לא טיילה בה כתיירת היא באה אליה כפליטה. מקום, זמן, הלך רוחה. נוגעת לא נוגעת. נדדה בין מילאנו, פורטופינו וסאן מוריץ.
לונציה באה לשבת בה, לחפש משמעות. טעונה בתשוקה. נחושה ״להיות זונה בהתנדבות״ (לא ב׳פשט׳) התוכנית לא ממש יוצאת לפועל…לעומתה, העיר ונציה מעניקה מחסדיה לכל דורש ותובעת תמורה. עד כי סר חינה.
ונציה לא נשמע כמו לוקיישן למצב רוח משברי ובכל זאת, לגיבורה היה זה מסע לחיפוש אהבה. שם נכתב הסיפור. בכריכה, ונציה השוקעת נבלעת בשפתיים פשוקות מרוחות ליפסטיק אדום על רקע ורדרד. אריזת הספר והשם הפרובוקטיבי מעלה משמעויות ורגשות. ונציה מכשפת ומהפנטת, יפיפייה ונוגה, מודרנית וקתולית, אצילה ונצלנית, גוססת על ארמונותיה וגשריה. היא כמו אישה יפה שהזדקנה וזקוקה להמון מלבושי תחרה ומלמלות, וענני בושם לכסות על תבוסת הגוף והקמטים ולטשטש את בלותה.
אלרי: ״אני לבד בעיר שהיא אי. ונציה בעצם די קטנה. בחלוף הימים העיר הפכה יישות עבורי וחברה טובה. אני גם מרחמת עליה. זה מקום מופלא שמדגים את הכאב בין היופי שובה הלב, לבין עובדת שקיעתה והתפרקותה״.
כך מצאה עצמה שקועה ברצף כתיבה לאחר עשרות סיפורים קצרים שיצאו תחת ידה. כשקראתי אי אז חלק מהם יכולתי לאתר כשרון כתיבה מופלא ומטאפורות נאות. רזולוציות של ננו אלרי כותבת תמונה ורגע עז כאילו היא שוברת סורג בנפשה, מתארת מחשבות זורה מילים ומקנחת בשפת רחוב. הקורא יכול להריח את ניחוח העוגה שנאפית ולשמוע את הלב ההולם בהמתנה לאהוב. היא מסיטה וילון וחושפת בנועזות לילות נואשים, מזדהה לאדם ממקום אחר. מוהלת בחן שפה בוטה וחופש מערבבת מבוכה ותעוזה.
מתקרבת בקלוז אפ ומרחיקה מבט בזום אאוט, צופה מהחלון כבמאית מתארת את ההולכים ברחוב ״…והזקנים בחליפות מיושנות למשעי בנעליים מצוחצחות ותמיד צעיף תואם…״מוסיפה לבמה ״שחפים הנחים במיים העכורים… מפזרת סירות עוגנות כתפאורה, ומדמיינת פגישה אסורה על הגשר בין מאהב ואשת איש. ״זעם מתרכך באמצעות סיגריה מעושנת וכלב מרחר נצמד ומשתין לתעלה…״היא משוטטת ברחובות היומיום, מלקטת רגעים אנושיים ומזינה את נפשה כמו מן. מזה תאפה את לחמה. מסיטה וילון מעומק נפשה ומעיזה. תפקידה לתלוש מסיכות מפניהם של בני המקום ואלה הפוקדים אותה. ״לא ברור לי ממי סלדתי יותר, מהגונדולרים בנעלי הנייקי שהקפידו ללבוש חולצת פסים או מהזוגות הדביקים ששילמו הון לשוט במיים מטונפים כאילו זה מה שיציל את הזוגיות שלהם״.
הקורא יוצא לסיור בין הכיכרות והפסלים הלך הרוח מחבר זמן ומרחב. תיאור ההמונים הקולניים במסכות בפסטיבל השנתי. ימים שנחגגים. זנב של מוסיקה שנמשך מחלון שנפתח לרגע, ריח אלכוהול שעולה מהבל פה. פרופיל משעשע ונועז שמעלה הגיבורה בטינדר. ועוד פנינים בוהקות צפות במים של ונציה.
תוך קריאה ראיתי בעיני רוחי את הסופרת הצעירה המצודדת ניצבת על גשר הריאלטו המחבר או מפריד בין אזור המסחר לכיכר סן מרקו (המבשר או הספן) ״פעמוני הכנסייה מבטיחים אופטימיות. נדמה שהוא שם בגשר מעבר לגונדולה ובעיניו נצנוץ אדוות הים״.
הגיבורה שלנו אולי לא מצאה אהבה ונדמה שהכותבת ארזה במזוודה משמעות והצליחה לגשר על הפער בין נס ציונה לונציה. בעצם נס ציונה די דומה לונציה, היא מסכמת.
אז רוצו לחנויות הספרים לרכוש את ״זונה בונציה״ וצאו לסיור במחיר של מנת פסטה בבסטה.
