צילום: מארי רוזנבלום 

על ההצגה פסטרמה   בתאטרון הבימה/ מארי רוזנבלום

מתרשמת-רושמת 

הצגה סוריאליסטית על טראומה ריאליסטית""

אני פותחת בסקירה זו, על היוצרת והבימאית הדר גלרון כי היא זו המחברת והשוזרת את כל החוטים לאורכו של המחזה הזה.

הדר גלרון, ילידת 1970 , באה ממשפחה דתית.

שחקנית, יוצרת, בימאית, פזמונאית, קומיקאית, סטנדאפיסטית וסאטירה  ו.....כל מה שמעל ומטה בעולם זה. 

זכתה בפרסים רבים ביניהם פרס התיאטרון על הצגת השנה "מקווה".

המחזה מבוסס על עשרות סיפורים נגיעות ורמזים, צעקה כאב – פוסט טראומה.
ההצגה עוסקת בהשלכות ארוכות טווח בעקבות פגיעה מינית: גילוי עריות, ניצול מיני במשפחה, עבירות מין במסגרת המשפחה.

אינססט: הוא מתחיל בגיל ילדות, עד גיל שש שבו הילד/ה מתרגם מגעים מיניים בין האב לילד כתקופה של משחקים מיניים, נגיעות ומגעים אורליים תחת מסווה של אהבה ומתנות קטנות "אני הילדה של האבא". "תקופה טובה" שכן אין בה אלימות ולא כפייה, לא כאב, לא פחד ולא איומים. ההורה נתפס כאוהב, דואג, מאכיל, משכיב לישון, מספר סיפורים, משחק.

המשחקים המיניים הם חלק בלתי נפרד מההתנהלות היומיומית ולעיתים הם אפילו מהנים.

לאחר מכן מגיעה תקופה שניה עד גיל עשר. הילדה מרגישה שהיא הילדה הנהדרת של אבא. לאחר מכן מגיעות רגשי האשם מעורבבים עם אהבה ובטחון.

זוהי תחילתה של הטראומה. פגיעה במערך הרגשי- נפשי. ברגע שנקלטת משמעותם האמיתית של הדברים, חל בלבול בין הנאה לכאב, האשמה עצמית ועשרות שנים של טיפולים.

לא אלאה את הקוראים בכל התהליך על שלביו ותפקיד האם במצבים אלה שכן היא ערה לנעשה.....

סיפור המעשה:

אחרי עשר שנים של טיפולים, תמר יולדת בן בריא ושלם... נס! נס
אז למה היא סולדת מהתינוק, בן שלוש שעות, כאילו הוא אויב שלה?
למה היא לא מסוגלת לנשק או לחבק אותו? אפילו להביט בו- עושה לה בחילה!
תמר, שקיוותה שהאימהות תתן לה את החותמת הסופית שהיא 'כמו כולן', מבוהלת מעצמה וממצבה. שנים שהיא נלחמת בתחושה שהיא לא נורמלית, שמשהו אצלה דפוק.
האחות במחלקת יולדות מנסה להרגיע אותה, היא מבטיחה לה שזה טבעי, תוך יום-יומיים זה יעבור והאהבה האימהית המובטחת תציף אותה. תמר רוצה להאמין לה, אלא שאז מגיעות שלוש אורחות לבקר את היולדת הטרייה.
נערה פרועה וחסרת מעצורים, נשואה חסודה וערירית וילדה קטנה שרוצה שיאמינו לה.
יחד, השלוש מחזיקות בסוד אפל מעברה של תמר... טראומה שהמוח שלה סגר כדי להגן עליה. אבל הכאב החד בתעלת הלידה, שחרר בבת אחת את מה שנפשה בקשה שלא לדעת... וכעת תמר חייבת לדעת, כדי להבין מה קורה לה.
אך האם הידיעה תציל אותה או תהרוס אותה?

יוצרים ושחקנים:

הדר גלרון- בימאית ושחקנית, רן בן דרור – עיצוב ותנועה, רוי וטורי – תפאורה ותלבושות, איתמר גרוס- מוסיקה, יאיר סגל-תאורה, סשה צ'רנבסקי- כויאוגרפית שותפה, מעין קילצ'בסקי- עוזרת בימאית, הדר גלרון ויויו טינג- הפקה.

·         בהשתתפות: אלכסנדרה צ'רנבסקי (סשה), מעין קילצ'בסקי,

·         נטע עמנואל, יעל שרייבר, הדר גלרון.

·         הצגה מצמררת.

·          

·         ארבעת  השחקניות הינן דמות אחת בתקופות שונות בחייה של תמר הכופתות עצמן ביריעה אחת שדרכה הן מתפתלות, צועקות, בוכות וצוחקות. האם – מגולמת על ידי הדר גלרון , היא השולטת במצב ומנסה להשתיקן.

·          

·         50 דקות של כאב. 50 דקות שאני מוצאת עצמי שואלת , מחפשת את דרכי  וכל מה שבינהן.