על ההצגה מלצרית בתאטרון הקאמרי/ צביה ויצמן כספי

מלצרית מחזמר - מזמר מרקד מעצים מוקיע ומצחיק (חמשת הממי״ם) מה שרוב הקהל בעצם כבר יודע ומכיר מהחיים,  מתרחש על הבמה בחן ובנעימים.

״מלצרית״ היה כזה סרט שביימה אדריאן שלי. חייבת להיות במאית אישה לקרוץ לנשים האופות והיפות בשמלות פרחוניות המחכות לבואו של הבעל. גם פה על הבמה ריח התפוחים והקינמון כאילו עומד באוויר.

הנה , יש מטבח וקמח וחמאה וסוכר ומומחית לפאי.

והמון עוגות מעוצבות. ואחוות נשים לשות בצק.

מעיון בתוכניה למדתי שהצוות היצירתי -

כולו על טהרת הנשים.

המקום: עיירה קטנה נידחת כזו או אחרת בדרום ארה״ב, שגרת יומיום. מטבח סירים, לקוחות קבועים. חלומות קטנים.

על הבמה הריקה מופיעה כתובת :

סוכר חמאה קמח ומשהו נוסף - המרכיב הסודי של ג׳ינה. אורות ניאון ורדרד- ״הדיינר של ג׳ו״

מאחור להקה מנגנת מוסיקה בLive.

משי קליינשטיין, הלוא היא ג׳ינה, מלצרית שהיא גם ״סופר בייקר״ אופה קסמים, רוקחת שילובים ומהפנטת את הלקוחות בטעמים ובעיקר מתגעגעת לאמא שלה.

היא נשואה לבטלן, נרקסיס ואלים. ומאוד לא מאושרת. היא בהריון ממנו והנה הדילמה והקונפליקט.

סיפור שסופר כבר.

מוסיקה מתוקה זמרות מחוננות ואנסמבל שחקנים נאים (הרשימה בתוכניה) הם גם המזמרים, הרוקדים ועובדי הבמה המריצים תפאורות על מסילות. צריך להתרגל לחילופים. יש מטבח, דיינר, בית קפה, סלון, מרפאה, תחנת אוטובוס ואפילו תעתוע של רחוב. הקידמה, כמה נאה היא. פעם ירד מסך והיה חושך ועלו פועלים בסרבלים שחורים והעמידו רהיטים ורקוויזיטים לפרק הבא…וזה היה הזמן לפתוח את מעטה הצלופן בשורות הקהל…היום אין צורך להסתיר את מאחורי הקלעים. לחיצת כפתור והתפאורה מתחלפת התאורה משתנה המוסיקה מסונכרנת, והמיקסרים סובבים על צירם על המדף...

ענני קמח ומתק סוכר מביאה עימה משי קליינשטיין המקסימה, טלי אורן הנהדרת המשתובבת ונוי הלפרין המתוקה שמחפשת אהבה ברוח טינדרית.

שלושתן מלצריות בדיינר של ג׳ו. את המקום מנהל כמובן גבר קשוח (לכאורה) ומקועקע. כראוי לעידן בו נכתב המחזה. יש גם את ג׳ו הבעלים הבוס הגדול, גנדרן עם עבר. הוא מגיע לשולחן הקבוע ויש הנחיות מפורשות להזמנה שלו מה קודם למה ובאיזו אופן להגיש לו את הפאי. המלצריות בשגרת יומיום, טרודות, מאחרות, ננזפות, חושפות אט אט את מה שמתרחש בחייהן האישיים. הן משתפות ושרות ומתלבטות ורוקדות, תומכות ומתאהבות, וממלצרות ומתנשקות.

והנה בא לשכונה בחור חדש והופ, יש התפתחות עלילתית. הוא רופא, חדש בעיירה, נשוי רגיש וספונטני. משתדל לא לנצל את סמכותו.

הסיפור מושך חוטים מן העבר ומגבש אדפטציה להווה. אולי בהשפעת תוכניות האוכל ותחרויות האפיה, זה נמצא שם כהבטחה, כמשהו שאולי יושיע את ג׳ינה מהזוגיות האומללה ויעניק לה עצמאות כלכלית.

בדמותה של ג׳ינה יש דיסוננס היא עומדת על הבמה ועל דעתה במלוא עוצמתה, צעירה יפה ומוכשרת ומוערכת והיא גם אותה אישה כנועה בזוגיות רעילה. האומנם?

לפסיכולוגים הפתרונים.

בימים אלה שסופרים 165 ימים לשבעה באוקטובר, המילה אסקפיזם נשמעת מכל עבר ויש אי נוחות לצאת מהמשדרים המיוחדים הרצופים המעיקים. ובכל זאת. ״מלצרית״ שעתיים עם הפסקה. בסוף תור ארוך למוכר הבייגלה ״שתיים בעשר חמש בעשרים…״  בכיכר החטופים מנתקים את הרמקולים ומפרקים את הבמה. ושלט גדול מתנפנף ״מחזירים אותם הביתה עכשו״. ושוב עננה ורטט לב. ואני נושאת תפילה שהכיכר תחזור להיות סתם רחבת הכניסה למוזיאון לספריה ולתיאטרון.

מבוסס תסריט :אדריאן שלי,

ג׳סי נלסון, שרה ברליס

במאי:עידו רוזנברג