מאמר:

שוועת יחיד- היסוד הרומנטי בספר הפרלודים של יורם בק/ ז'יל

אמויאל

בראשית דברי אציין שספר הפרלודים מתאפיין בשירים רבים המעצבים תמות מרכזיות שלא יבואו לידי ביטוי בדיון הנוכחי, אבל מן ראוי להתייחס אליהן ולו בקצרה כדי להראות את שפע הנושאים בהם עוסקת שירת בק. תמות אלו כמו אהבה ותשוקה, השיבה הנצחית,  היופי, הטבע והיקום, תפילה וכיסופים לעולם נעלה, פחד, בדידות טרוף, הפלאי, חולין לעומת קדושה, גלות וגאולה, החלום וההזיה,  היש והניגון, כל אלו מבטאים את היקפה הרחב של שירה זו העומדת בסימן של שפע ורצון עז ללכוד את כוליות הקיום באמצעות שס"ה שירים, פרלודים, שבחלקם מתווים התחלה או הקדמה, מעין פרגמנטים קצרים ומקוטעים של תמונת עולם שלמה ומקיפה, ובחלקם שירים    המייצגים שלוש מאות שישים וחמישה ימים, המרכיבים שנה אחת בחיי האדם. כמו-כן לא נעדרות בשירה זו שאלות ותהיות על טבע האדם, והמתח שבין הקיום החומרי לבין הקיום האידאלי, הרוחני וגעגועים עזים לעולם שלם ונקי מכל דופי. מלאות הויה לעומת ריקנות, תודעת אובדן הנעורים ותודעת המוות  תורמות להלוך רוח אלגי-פילוסופי. ניתן להבחין בשירים הנושאים חותם אישי פרטיקולרי לעומת שירים המעצבים חוויה אוניברסלית. ישנם שירים המבטאים כיסופים לעולם אידאלי כתחליף לאובדן גן העדן ואובדן הוודאות הקיומית. בחלקיה הגדולים זוהי שירה אישית המתמקדת בעולמו הפרטי של המשורר תוך התרחקות מהתייחסות למעגליים חברתיים-פוליטיים ואף מייצוג מציאות ומרחב מוכרים ומסתפקת בסימון כללי-אוניברסלי של המציאות באמצעות רשת של סמליים ומוטיבים המעצבים מציאות כללית רחוקה מזיהוי מוגדר. ירושלים, למשל,  מוזכרת לכל היותר פעם אחת כמקום חיבורם של שירים אלו המרכיבים את ספר הפרלודים שהוא בעיני ספר תהלים מודרני המחייב, כמו את האדם המאמין, קריאה יומיומית שבאה מהלב הנפעם לנוכח קיום מתחדש של המציאות והטבע. לכל היותר מוזכרת עיר אידיאלית, רוחנית במהותה כתחליף לגן העדן ממנו גורש האדם.

 שירה זו נוטה לעיצוב סימבולי- רומנטי, רווי למכביר בסמלים, שירה היוצרת חיץ בין המציאות הממשית לבין המציאות האידאלית העומדת במוקד כיסופיו של המשורר. כמו ספריו הקודמים שניכר בהם דו-שיח המתקיים בין עולמו האישי של המשורר לבין מעגלי שירה וטקסטים, קדומים ומודרניים כאחת המשווים לשירת בק את עושרה המופלא, כך שירים-מזמורים אלו טובלים בעושר ספרותי-קלאסי והגותי המאתגר את הקורא. בספר שירה זה באה לידי ביטוי רטוריקה נשגבת המעניקה קדימות למבע השירי המתאפיין במשלב גבוה, מה שיוצר זיקה בין שירה זו לעולם המסורת היהודי ולשירה העברית הקלאסית והמודרנית. זוהי פואטיקה המודעת היטב לשימוש בשפה גבוהה שאיננה הולכת בתלם ומתאפיינת בפוזיציה עצמאית, כביכול שמרנית,   לעומת השירה הנכתבת כיום הנשענת רובה ככולה על שפה פרוזאית-מינימליסטית. ניתן לומר ששירה זו ובמיוחד ספר הפרלודים הנושם רובו ככולו מרוחה של המוסיקה, מעמידה את המשורר יורם בק מנגד לממסד השירי שאתו הוא מקיים מגעים רופפים ביותר, נאמן לדרכו ולסגנונו מאז ומתמיד, מתכנס במעגלו הפרטי תוך סימון מודע של גבולותיו הברורים והמוגדרים מהם איננו זז מאז תחילת דרכו כמשורר צעיר. התמדה זו מצביעה על תפיסת עולם איתנה בה דוגל המשורר ולה הוא נאמן ככל שיעידו על כך ספרי שירתו.   

הים, כמו הטבע, ממלא מקום חשוב בשירתו הרומנטית  והסימבוליסטית של יורם בק, יש בו משיכה עזה אל מרחבי הים  המפתים המציעים לדובר "נסיך גולה בבגדים סרוחים" אך בה-בעת "רע וידיד למלאכים", חיק חמים בו יוכל לטבול  כדי למצוא את החופש המיוחל ואת היסוד האנושי החסר כל-כך בסביבתו החומרית. כמי שלעיתים מרגיש רתיעה מהקיום השחוק והנדוש, מבקש הדובר מרחב אחר שבו יוכל להעלם מבלי להותיר אחריו עקבות או סימנים. זוהי אפוא משאלתו של הדובר שאיננו מוצא את מקומו בסביבתו הקרובה ומבקש את חסדיו של הים השקט המעורר בו גם אשליה ענוגה ומסוכנת. הדובר מצטייר כאדם שחזותו מעוררת דחייה, בגדיו הלא נקיים מעידים על שקיעה, איננו מקובל ומכאן נהייתו אל מרחבי הים בהם עשוי הוא למצוא מזור לנפשו המעונה, כי בסופו של דבר הוא נחשב בעיני עצמו "רע וידיד למלאכים". הכרה עצמית זו חושפת את הפער שבין מצבו העגום לבין אישיותו הזוכה באמונתם ובקרבתם של המלאכים. משאלה-נהייה כזו זוכה לעיצוב בולט בשיר קפא: "אני רוצה ללכת שוב לים, ליער,/ לטעום את הבדידות האינסופית,/ לטבוע בה ולא להיות אני,/ להתמזג עם היקום הטובעני,/ להעלם, להשכח ולהמוג/ בתוך הלוע האפל והענוג,/ ולא יתגעגע איש אלי, לא יערוג:" מה פשר רצונו הכפייתי של הדובר? האם הוא מאס בחברה ועל כן מבקש הוא לחיות בבדידות אינסופית או שמא הוא איננו מרוצה מהעצמי המעיק עליו עד כדי רצון להיפטר מה"אני", עד כדי היעלמות ושכחה עצמית, עד כדי חידלון? שיר זה מעצים את משאלתו של הדובר לחוויה שיש בה משום הכרת אפסיות העצמי לעומת כוחות רבי עוצמה כמו הים והיער המייצגים את "היקום הטובעני" המוצג בדמות "הלוע האפל והענוג". חוויה מיסטית זו יש בה שילוב של מות ותחייה מחדש המזכה אותו בקיום שונה ונפרד מהיתר.  בשיר רכח המעצב חוויה על טבעית, הופך הים לשליחו של המלאך אשר בנגיעה כלשהי על מצחו זוכה להארה ולהתגלות אישית של אדם נבחר  שמכריז "אבל יש בי הים/ הענק, הנצחי,/ בנגיעת מלאכו על מצחי".

 התנתקות מוחלטת זו מהמציאות עומדת בניגוד עז ליצר ההשתלבות או ההשתייכות של הדובר לטבע ולסביבה המקיפים אותו, הוא מודע לכך שעמידה מנגד בלתי-אפשרית ולכן מבחינתו "צריך להשתלב, להטמע/ בתוך התמונה עצמה," במקום הנהייה למרחבי הים והיער כתחליף משוללת כל משמעות, מבקש הפעם הדובר להיות חלק מהסביבה, ולא - הוא ינציח את זהותו ואת חוסר השתייכותו, מה שעלול להגביר בו את סבלו האישי.  ואולם גם בשיר זה מזהה הקורא את משאלתו של הדובר למרחב של הזיה במקום מרחב של מחשבה והכרה. שיר רע פותח ומסיים במציאות של הזיה בה מבקש הדובר להשתלב באמצעות תמונת "הגבעולים הנעים, העשב ההוזה". מרחבי הים, היער והמדבר מייצגים קיום קמאי, שאין בו זכר אנושי,  עמו מבקש הדובר להתמזג ולהיעלם כלא היה (שיר רסט). בקשה זו חוזרת ונשנית בשיר קכב המעצב את זעקתו-תחינתו של הדובר: "תנו לי מזהב הים,/ מאלמוגי פאר נדחים,/ תנו לי אוצרות מצולה וקצף/ אצות מלטפות ורכות". אוצרות מצולה שבעומק הים מייצגים את מושא תשוקתו של הדובר המייחל להם כאוויר לנשימה. זהב הים אמור להבטיח את קיומו הסחרחר של הדובר אשר איבד את נקודת האחיזה במציאות. השיר מסתיים במעין וויתור והשלמה של הדובר המשתוקק להיעלם בים המערב "קח את גופי ים המערב!/ גלים עגולים, הלקוני זהב!". הים מייצג את מרחב ההזיה אליו חותר הדובר כמפלט מפני מציאות חסרת מעוף; הדובר מבקש להפקיר את קיומו החומרי לטובת ההזיה, גם אם ההתמסרות הזו כרוכה בהלקאת גלי זהב הים. על כוח משיכתו אל הים ניתן ללמוד על-פי השיר רסד: "הים עומד על מקומו, גא ושקט,/ האגמים גומעים אור מן ההר/ ומשעולי ירק בלב היערות/ נחים כמזמינים להלך הנמהר".  מרחבי הים טומנים בחובם את המופלא אותו מבקש הדובר לחקור כפעילות של התבוננות מקדימה לפני כתיבת שירה. התהייה אחר המופלא מעוררת השראה ואין ספק שהים הוא גילום מובהק של ההוויה המיסטית מושא חקירתו של הדובר, וזאת אנו למדים גם מתוך פנייתו העצמית "נסה למדוד את לחש הגלים/ את כוח ליטופם, את ערגתם,". חקירת המופלא מתרחשת במרחבי הבית של הדובר, "מול החלון המפולש" (שיר רצט).

 ואולם לעיתים מעמיד הדובר לעומת הים או היער את האדמה והשדות כמרחב ביתו שם מומרת פעולת ההזיה בכתיבת שירים המתרחשת בצל ביתו מתחת לחופת השמים. כאן בצלו של הבית מתמזג הדובר בדומיית הקיץ של האדמה והשדות ואורג-כותב שירים בהשראת מרחבים אלו. הדובר מצטייר כאדם שחי בבדידותו, ביחידותו עם הרוח, שרוי בחיפוש מתמיד אחר מקורות ההשראה אם בים או במרחבי השדות המקיפים את ביתו והווייתו כפי שזה בא לידי ביטוי בטור האחרון המסיים את השיר רי "האדמה, העשב, השדות, הם הם הסוד". סוד הקיום והחיים נמצא בהישג ידו, כה סמוך אליו אם זה בגינת הבית, או על מפתן הבית או פנימה בתוך הבית ועם זאת מתחוללת בו חווית קיום אוורירי שאיננו תלוי במרחב הממשי ורק הים עשוי לספק משאלה זו. בחיפוש אחר מהות החיים הדובר איננו צריך להרחיק לכת עד למצולות הים, אלא, עשוי הוא להסתפק ב"פתיתי שלג, עלים רמוסים/ על המדרכה, ערמות הניר על השולחן,", תמונה המסגירה את זהותו של דובר השיר, סגור וצפון בתוך חללו של בית המוקף באווירת חורף הכופה עליו סגירות כאשר על השולחן נערמים ניירות, ממתינים להתמלא באותיות ובמלים. מהות חייו של הדובר-המשורר נעוצה בסביבה הקרובה ביותר אליו, האינטימית ביותר המאפשרת לו להתבונן בחידה, חידת העננים המייצגים את המופלא שהוא ראשית הכתיבה והיצירה. ההתבוננות, מבעד לחלון ביתו, בעננים הלבנים והשמים התכולים אמורה לעורר בו את ההשראה שהיא ראשית ומהות החיים (שיר רמד). הדובר ניחן ברגישות מופלגת לנשימותיו וצלליו של העולם ובמיוחד אלו שמקורם בגלי הים. אוזנו כרויה לקלוט לא רק את אוושת העולם אלא ובמיוחד את מלאות ההוויה ובעיקר אחר התואם והסדר ביטויים של היופי. וכך אומר הדובר בשיר קעא "השדות הומים, שרה דומיה,/ אני מקשיב לכינורות הערב, המנגינה העקשנית הבוכיה/ בי מנקרת// קרעים קרעים". 

היקום מתגלה לא רק ביופיו. אך מה שעשוי לפגום בחוויה זו של תפיסת מלאות ההוויה היא תודעת בדידותו של הדובר. קיומו הפנימי, תודעת בדידותו, פוגמים בתואם ובסדר של העולם. כאמור הדובר איננו צריך להרחיק לכת מביתו כדי למצוא את נשמתו של היקום שהרי היא בהישג ידו "כי האמת היא בפתחו של בית,/ מונחת לה חופשית וחרישית,/  ואם נמשיך לחקור נראה כי בקרבה/  נמצא אותו מוקד, אותו הלב/ אשר בקשנו לחינם במרחקים" (שיר רל).  היקום מזמן לדובר התמודדות בכל יקיצת בוקר: הוא משתחרר כארי מכבלי הלילה, נטען  בכח בלתי-מצוי כדי לזנק אל השמש הבוערת; הוא איננו חושש להישרף באש היקום כשם שאין הוא חושש מפני מרחבי הים בתוכם הוא מבקש להיעלם ולהעלים את ה"אני" אחת ולתמיד ו"לשקוע/ בתהומות הנפלאים". משיכה זו אל המוות שיש בה משום גאולה עצמית, שחרור מכבלי הקיום החומרי המצומצם, מבטאת קו רומנטי מובהק בשירה זו. התגרות זו בגורל יש בה משום גילויים דיוניסיים של הדובר שמאס בחוסר התוחלת של מציאות משוללת משמעות. התשוקה והמשיכה אל הים מגלה את זהותו המתפרצת של הדובר המדומה לאדם "פראי, ונהדר וחושני,/ עירום ורב-אונים!" (שיר סח). כמי שאיננו מוצא את מקומו בעולם, שרוי בחיפוש אחר היסוד הרוחני כעוגן קיומי, וכמי שאין לו שיג ושיח עם בני האדם וכולו שרוי בהתבוננות פנימית או בחקירה ודרישה אחר סודות הקיום, שרוי הדובר, לעיתים קרובות, בשיח יוקד עם האל הממלא את ישותו. סבלו הפנימי מוצא את ביטויו בפנייה שיש בה ביטוי לחוסר אונים וגם לבקשה לאל אשר יספק לו את המפתחות להבנת העולם, לעמידה על סודותיו אשר תסלול אל השלווה הפנימית, כאילו התמצו כל ניסיונות החקירה ועכשיו הוא נזקק ללימוד ולהדרכה מפי האל. בבית האחרון בשיר קנח מעצב המשורר פניה המתכתבת עם שירה הידוע של לאה גולדברג: "למדני, אדון השמים, את סוד/ השלווה בהרים, במים,/ למדני את כוח הנחלים ההולכים לאט/ כל אחד בדרכו,/ למדני לקבל / את כל המלקות/ שבאות מן הרוח וממטרות העוז,/  לאהוב את הכל, לא לכעוס, לא לרגוז/ ולתת לבשר אשר לבשר. למדני שלא אחסר".

 גילוי היקום בין אם באמצעות פעולת ההזיה  או בין אם באמצעות ההיעלמות העצמית במרחבי הים או בין אם באמצעות הלימוד מפי האל, טוען את הדובר בכוחות חדשים המאפשרים לו מעין נסיקה אל השמש שיש בה משום בערה עצמית. חווית הגילוי של מרחבי היקום מעוצבת בסמלים המעצבים חוויה מיסטית המסירה את המחיצות-החציצות שבין הקיום הממשי לבין חווית ההתפשטות מעבר לגבולות הקיום החומרי. הדובר מדמה את עצמו בשיר קסז לציפור החוזה את בריאתו המתפרצת של היקום ואת ביטויה "ביערות העד, במפלי הכוח,/ באגמים שאין להם גבולות/ ובפסגות...". הדובר מצטייר כאדם המבקש בכל מאודו להשתחרר ממציאות מעיקה ומהזיכרון האנושי המחניק ועם זאת ככל שהוא תר אחר מציאות אידיאלית המגולמת לעיתים קרובות בתמונת גן העדן ממנו גורש האדם, הוא מגיע למסקנה שהזיכרון האנושי "ישנו/ במצוקת היום ושמחתו". הזיכרון האנושי בא לידי ביטוי במציאות היומיומית על מורכבותה ועל ניגודיה ועליו כ"נסיך רדוף"  והלך יתום לקבל אותה ולא להיאבק בה, וכפי שהדובר אומר, אין חלופה למציאות זו. האמת הנעוצה בהכרה עצמית זו מבטלת את האפשרות של התנתקות מוחלטת מביטוייו של הזיכרון האנושי שימשיך ללוות את הדובר על כל שעל. הזיכרון האנושי מובנה במציאות ולא ניתן להשתחרר ממנו אלא להכיר בו ולקבל אותו כנתון טבעי והכרחי. הכרה זו, קבלת המציאות כמות שהיא,  שבאה לידי ביטוי בשיר נ, מנוגדת לתשוקה הרוחשת בעולמו של הדובר, הבקשה אחר מרחבים אחרים, רחוקים ממציאות גשמית-חומרית.

יקום זה שבו הדובר איננו מוצא את מקומו עד כדי ניתוק מהסובבים, קיום שיש בו תחושה עזה של חוסר שייכות וניכור, מזמן לדובר אפיק של שיח עם האל שצופה בו ממרומיו, אדיש לסבלו, "האל השותק ומלקה". מתברר שאב הרחמים מגלה אטימות למצבו של הדובר הנטוש והבודד, מאוים בגלל השמים האילמים, מפחידים בריקנותם. בשיר סב  מצטייר האל כמי שמונע את רחמיו מהדובר, הופך לאכזר שאחראי לתחושת הזרות והניכור שפשו בעולם. נתק זה שבין האדם לאל מתבטא בשתיקה הנמשכת והולכת וממלאת את העולם כולו. זוהי שתיקה לא-אנושית הגוברת על כל ניסיון  דיבור, במצב זה, השתיקה והדיבור מתחלפים בקריאה הקמאית, בשוועת יחיד הזועק את צעקתו כתגובה לשתיקת האל. שפת השתיקה של האל מולידה את זעקתו של האדם שמכיר באובדן כוחה של השפה לתקשר עם האל, ונאלץ "באין דיבר" לזעוק את זעקתו. השיח עם אלוקים לובש צורות רבות, בהיעדר תפילה או דיבר, הוא מוצא את ביטויו "בניגון דק  מן הדק". הוא מחפש את קרבתו בכל מחיר ברגעי ייאוש וסבל נפשי, מייחל לבואו ואיננו בוחל לא בקללות ולא בברכות. הוא איננו יכול למצוא מפלט מנוכחותו של האל המצטייר בעיניו בדמות אב אכזר שמפליא בו את מכותיו, ואולי משום-כך קורא לו הדובר בלשון שמסגירה את יחסו כלפיו: "וקורא לו: אבי, מלכי ומלקי,/ שופטי והורגי, משחררי וחונקי" (שיר קפ). תודעת מותו של האל מעצימה את בדידותו הקיומית של המשורר, כאילו נשמטה קרקע הוודאות מתחת לרגליו, כי אז מוצאת תחושה החרדה את ביטוייה בשאלות הגדולות שאין להן מענה: המשורר משתמש באנפורה המעצימה את חרדתו-מבוכתו של המשורר שנותר חשוף ופגיע: "מי ירחמנו, מי ינחמנו.../ מי יאזין לשועתנו הדלה.../ מי ילקוט שירים של תפילה,..." (שיר רלט).

התבוננות עצמית מולידה בו הכרה פסימית באשר למקומו בעולם, שמלווה בתודעה של בדידות קיומית שבאה לידי ביטוי בשיר ריח בו הדובר מודה על היותו אדם "קטוע ולא שלם,", על היותו נפרד, אבוד ולכוד. הניסיון להשיב על שאלת זהותו האישית, נבחנת, כאמור באמצעות מבט כולל על הווייתו, וכך הוא מכריז "הנני מה שהנני" מבלי להשמיט דבר, נאמן להכרתו מבלי לחפות על פגמיו. זהותו אישית של הדובר נבחנת מחדש באחד השירים היותר יפים רמט שבו הדובר מדמה את עצמו לציפור ש"מרחפת לה כעלה נדף/ ברוח, רועדת". הוא מגדיר את עצמו כ"אני-אין-בו-די,". זהותו מתחלפת, משתנה, ואיננה יכולה להכיל יותר ממה שהיא כוללת, ועם זאת הדובר איננו רק ציפור לבנה אלא גם כוכב נופל, וגם ערפל ו"עשב לוחש שמתחת לרגלי". זהות מפוצלת זו מבטאת את רצונו לחרוג מעבר לגבולותיו של האני הנורמטיבי בעל קיום אינדיבידואלי, אל חיבוק כולל של העולם על היבטיו השונים. זהות זו איננה מבוססת על נפש אחת, נפש החובקת עולם שלם. פניית המשורר אל האלוקים תופסת מקום חשוב בשירתו ומבטאת לעיתים קרובות את כמיהתו לקשר שיש בו קריאה בעקבות מצוקה קיומית ורגשית. הטבע ואלוקים כרוכים יחד בשירה זו, כמו בשיר הבולט שנח, ומהווים עוגן נפשי לנפשו המטלטלת של המשורר ומשום כך צוברת שירת בק רושם של תפילה הנותנת ביטוי עז לסגור לבו, שפתיו לואטות כאדם המתפלל לאלוקיו. כך למשל בשיר רפה המעלה על הדעת פיוט הן בסגנונו, השימוש בשיבוצים ובחריזה למשל,  והן בתכניו, הפותח בפנייה המהדהדת את מזמור כ"ג בתהלים  "בנאות דשא תרביצני, תנחיני,/ לראות את כוכביך אז תתנני,". אלוקים, הנמען בשיר זה, מתבקש לעמוד לרשותו של הדובר ולסייע בידו בפני פגעי הגורל בדמות "סיעת עורבים רעים", לאמץ בחיקו את המשורר המתפלל שחשוף לסכנות רבות אך מבטא בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים את בטחונו באל שיגונן עליו, ירחם ויחלץ אותו מכל צרה. גם בשיר זה באה לידי ביטוי הכמיהה לטבע בדמות "השקט בהרים, בזוך האגמים/ הסודיים" כיעד חתום ובלתי מושג בפני המשורר, אבל, בסופו של דבר תפילתו נענית הן במעשה והן בדיבור שבו האל מכריז באופן מפתיע על היענותו הטוטאלית  בקריאתו "הנני". שוועת היחיד העולה בשירים רבים זוכה למענה במלה אחת של האל: "הנני" המבטאת התייצבות מוחלטת לצד המשורר המאמין בשעת מצוקתו. יש מי שיגן ויפרוש עליו את ידיו. ועם זאת, לא תמיד זוכה הדובר להיענות כזו של האל, תפילותיו אינן נענות כמו בשיר מה, כי נדמה שהאל מסתיר את פניו ואינו שועה ללחש האמת של המשורר, שנותר ב"חשכת חייו העזובה" וצריך להתמודד עם אל אכזר, "האל השותק ומלקה" שברא עולם זר ומנוכר (שיר סב).  באחד השירים היותר יפים ב"ספר הפרלודים" מעוצבת שוועת הדובר לאלוקיו באמצעות אנפורה המסגירה את תשוקתו לקבל את סודות ההוויה והבריאה שהופכים להיות מושאי שירתו הרומנטית-סימבוליסטית: "/, אדון השמים, את סוד השלוה בהרים, במים,/ למדני את כח הנחלים ההולכים לאט/ כל אחד בדרכו,/ למדני לקבל את כל המלקות/ שבאות מן הרוח וממטרות העוז,/ לאהוב את הכל, לא לכעוס, לא לרגוז/ ולתת לבשר אשר לבשר/ למדני שלא אחסר". עוצמת האל הפרושה במרחבי הטבע בהם מפוזרים-תלויים "רסיסי תהילתו" מבליטה את תלותו של הדובר-המשורר המנסה להתמודד עם הלילה המקיף את האל באמצעות אמצעיו הדלים המסגירים את משלוח ידו "ולי רק עטי הישן ופמוטי...". וכשהאל מסתיר את פניו מה שמעצים את תחושת החסך במשורר, הוא מוצא נחמה בבשר וקורא בקול "לעולם, לעולם, לא אחסר!" השיבוץ מתוך מזמור כ"ג תהלים המעצב את תחושת בטחונו של האדם המאמין המודע היטב לחסדי האל המקיפים אותו, צובר הוראה אחרת ומתריסה שבא כביכול מוצא הדובר תיקון בחיקה של אהובתו המספקת את כל צרכיו ומשום כך הוא משתמש  בלשון משורר תהילים   כדי לציין את תחושת מלאותו החומרית-גשמית בחיקה של אהובתו. תחושת בדידותו של הדובר שניטש ע"י האל, ללא כל תמיכה, אפילו זו של האהובה באה לידי ביטוי בבית האחרון בשיר רט שבו מהדהד  שוב, על דרך ההיפוך, מזמור כ"ג תהלים: "כאב מזה וכאב מזה/ ובתוך גיא צלמות אני הולך/ ואין לי עמדי/ רק צל-צלי הדל והד-הדי/ ובכל המסות הייתי  לבדי". מוצא לתחושת בדידותו, לאחר מיצוי השיח עם האל, הוא מחפש בהזיה שיש בה ניתוק מכבלי העולם ומאפשרת לו רחיפה בגבהים של ההרים מלאי הסוד, לעתים קרובות, במצבי תודעה אלו שיש בהם מעין שכרון חושים מיסטי, מזדמנת לו המוזה שלרוב היא חמקמקה ובלתי-מושגת. מצבי-ההזיה גובלים בביטול האני, בשכחה עצמית המעלה על הדעת משאלה קמאית של התמזגות עם העולם. במצבים אלו של רחיפה והזיה, שואף המשורר להידמות ל"איקרוס, יומיומי ושגרתי" כדי להגיע "אל הפסגות הלבנות לעד". מה שמבטיח את רחיפתו משוללת כל סכנה של איקרוס המודרני הן כנפיו היציבות והאיתנות ש"אינן בנות חלוף". חלומו של איקרוס שהיה משום היבריס, מתגשם בהזייתו של הדובר המחפש אחר מרחבי  יקום נצחיים, מחוץ להשפעתם של המקום והזמן. זוהי אפוא הגאולה שעשויה דמותו של איקרוס המודרני להעניק למשורר: עליה או רחיפה אל מישורי קיום שמימיים (שיר רכב). וכך הוא מצהיר בשיר רסו: "בלי מאמץ, בהזיה, שקוף/ ובלי כבידה, אעוף למעלה-למעלה,/ וכך אראה את מלוא האדמה".

בכלל זה האש כסמל הופכת למרכיב משמעותי בחיי הדובר שמכריז בתחילת השיר קנב "האש היא תמיד רעבה,/ בכל צורותיה תלחך את בשרך/ ותאכל את הצורות למיניהן". בשיר זה מוצגת האש ככוח ליבידינלי עוצמתי הממציא גאולת נפש לדובר. סיום השיר מעצב פנייה עוצמתית שיש בה משום דרישה דחופה ובלתי-מתפשרת למיצוי מוחלט של החיים עד כלות "בער! אל תדעך!".  הטבע המגולם ב"מחזוריות המתמשכת" ובתמונת "ים העולם, הרחב בגליו" מקבל חיזוק בשיר שנג שבו המשורר חוזה ב"גלגל העולם עודו סב". בלשונו הרומנטית-סימבוליסטית  מביע המשורר את אמונתו בכוחות המחזוריות שבטבע המבטיחים את קיומה הנצחית של האש, אור הסתיו והזהב.  כך הופכים הניגון או המוזה לכוחות המגלמים את ההתחדשות בטבע המבטיחה אופק קיומי, תקווה לאנשים המחפשים מזור לנפשם. בשיר ס זוכה רעיון ההמשכיות וההתחדשות לעיצוב מיסטי ומאגי שבו "כל העולם נושם ביחד" אך אין ספק שלטבע ניתנת קדימות בתמונת עולם זה הרוחשת דינמיות מפלאה. כך פותח השיר: "בסוף נשאר הטבע. הוא לבד./ (המוות הוא שנה ולא יותר)/ ויש בו התחדשות והזיה,// מחזוריות כבדה ופתאומית,/ האגמים גם הם בלוחשים/ כמו רוחות מעל גבעה קרחת".

בחלקה הגדול מעוצבת פניית הדובר לא רק אל הטבע והאל אלא גם לסמלים גדולים המייצגים את מהות קיומו ואלו הם הנפש, הרוח, המוזה, איילת השחר וכמובן דמות האהובה. כך בשיר הבולט שמז, המצטיין בבתים בעלי שלושה טורים וחריזה המתחלפת לסירוגין. בשיר זה מהדהדת פניית הדובר הנאמן אל נפשו, אל יחידתו, קריאה המבקשת מנפשו להצטרף אליו ובעיקר לעמוד לעזרתו בשעות צרה ובעיקר להביא לו את המזון הרוחני אליו הוא כה משתוקק "יופי גם הוד". כך גם בשיר שלח הפותח בטורים הבאים "בואי אלי, הבוערת,/ והיי לי אש והחול,/ והיי לי חידה האחרת/ חוצצת בין קודש לחול". המשורר הרומנטי מעצים את דמותה של הנמענת מעבר לקוויה הידועים של האהובה בשירו של ח. נ. ביאליק, ומעמיס על כתפיה את חידת הקיום, השילוב של קודש וחול. בשיר זה מוצג הדובר כ"קורבן מחתרת" המייחל לדמותה של אהובה יוקדת, בוערת  המגלמת את גם את הכוח, הפרא, והרוח. 

שירתו של יורם בק מרבה בפנייה אל המוזה הבלתי מושגת, מחפש את קרבתה כמו האדם המאמין הפונה אל אלוקיו, חותר בלא לאות הגם שהדרך כרוכה בקשיים שאינם מרתיעים אותו, כי בהעדר נוכחותה עלול הוא לאבד את ייעודו כמשורר, ומשום-כך הוא קורא לה "אלילת צלילים" בשיר רנ. לא מעט השירים בספר הפרלודים מסגירים את החיפוש והתהייה אחר היסוד הפלאי במקורותיה של האמנות, בראש ובראשונה באמצעות עיצוב מתמשך של כמיהה המשורר אל המוזה, אשר ביחד עם ההתחקות אחר פלא הבריאה והאל, מגלמים את היסודות המרכזיים בשירה זו.