צילומים: צביה ויצמן כספי 

תערוכת שוברת שיוויון במוזיאון העיצוב/ צביה ויצמן כספי 

מוזיאון העיצוב בחולון מארח תערוכה מסקרנת בעיתוי של ימי המלחמה ״שוברת שיוויון״: מגדר. מה זה? לא רק היא והוא, שני קווים מקבילים, אלא תבנית רחבה רבת שכבות  ויש גם צמתים והצטלבויות.

בימים אלה, פורסם הדו״ח המפליל המצמרר של האו״ם על יחסם המזוויע של אנשי חמאס לחטופות. בשבוע שבו העולם מציין את ״יום האישה הבינלאומי״. כשכל יום מעלים על נס סיפור גבורה של לוחמות שחירפו נפשן, ה7 באוקטובר מרחיבה פרספקטיבה.

הפוסטר של התערוכה, אניגמטי, אומנם לבוש ורוד, הדמות עוטה מסיכה, מכסה וחושפת לפרקים, בולט המנעד האנדרוגיני. מנסה לשנות את כללי המשחק.

מוזיאון העיצוב מעצב מגדר.

במניפסט מבקשות האוצרות מיה, עדי ורונה שנחשוב עוד רגע על מה שהתקבע כמוסכמות. ״…דמיינו שילד בן 3 הולך לגן בשמלה, וזה לא מעורר תהיות ותגובות.. או ״למה תמיד משתרך תור לשרותי נשים״. או ״למה שפת המדרכה למעבר עגלת תינוקות היא לאם ולתינוק…״ איך ירגיש אבא גאה שדוחף עגלת בתו? האם העיצוב מגדיר הדרה, איך משפיעה עלינו השפה המרחבית. מה קדם למה - הביצה לתרנגולת?

העיצוב מהווה פתרון לבעיית זהות או טשטוש המגדר או שמא הוא המקור שהוליד את הבעיה.

בכל תחום ובכל מדיה, בא הדבר לידי ביטוי. אני דולה מזיכרוני פרסומת ללימוד שפה, הגבר נוהג בג׳יפ ומתרגל אנגלית בפקק. הוא לבוש חליפה. האישה לעומתו טובלת באמבט עירומה... בפרסומת לאבקת כביסה, הגבר הוא המדען בחלוק לבן שמסביר לעקרת הבית המתלהבת, על ההרכב שמפרק כתמים קשים…יש עוד אינספור דוגמאות. שימו לב. בחפצים יומיומים ניכר הדבר. מה שנעצב- יעצב אותנו בסוף!

ככה הורגלנו. בת תלבש ורוד- בן כחול.

פעם לא ידעו את מין היילוד עד ללידה. אח״כ התפתחה הטכנולוגיה המאפשרת זיהוי בשלב מוקדם. לבני דורי זכורות בדיחות על הגבר הממתין כוסס ציפורניו, מחוץ לחדר הלידה ומתעלף כשהמיילדת באה לבשר לו שנולדה לו עוד בת. לאחרונה, בהשפעת סרטים מיובאים מאמריקה, מפיקים מסיבות מוחצנות רבות משתתפים, כדי לבשר ״בן או בת״ תוך הפרחת בלונים או עשן מבושם בצבע שהוגדר. ומפה כל הדרך: ילדות בגרות זקנה, נעצב את דרכו או דרכה לפי ״חוק״ זה.




בעבר, ילדים הולבשו שמלות ואף שערם התארך - כדי ״לבלבל״ את השדים המיתולוגיים שלא מדובר בבן. (מאז תקופת ״הפליסטקון״ שבה התפתחו בני האדם אבולוציונית וחיו כ״ציידים - לקטים״). אפילו נשיא ארה״ב פרנקלין רוזוולט,  תועד כך לפני כ150 שנה בשמלה, פוני ושיער ארוך. ללמדנו כמה היינו לא ממוגדרים אז.

האולימפיאדה ביוון העתיקה קבעה כי ספורטאים יתחרו בעירום כדי למנוע זליגת נשים לתחרויות (כשנחשף כי אישה התלבשה כגבר כדי להשתתף באולימפיאדה) באתונה ראיתי פסלים מסותתים בעירום מפואר בדמותם של הספורטאים ההם.

יום האישה שמח. רוב המבקרים הן נשים.

האלמנט המרכזי ניצב בגאון בורוד בזוקה, צנרת מפותלת לא מוגדרת שארל דה גול בזעיר אנפין, באה לרמוז שפה יש גם וגם.

בסמוך נתלו תחתונים בצבעים ובגזרות שונים. אוקי. תחתוני גבר בוורוד לא מרגש כבר. צעצועי מין לנשים. לגיטמי וקיים מזה זמן. משחק לגו המתאר פנים דירה, האמא במטבח האבא עסוק בדבר מה חשוב, תמונות לכאורה אקראיות כמו האב שנדרש להשגיח על התינוק,  החנוט בצילוטייפ לקיר…כדי שלא להפריע לאב ללחוץ על הג׳ויסטיק של הפלייסטיישן. קצת סטריאוטיפי, אני מכירה גברים שהם אבות מפוארים שאף יצאו לחופשת לידה.

הכניסה לשירותים מציגה 3 דמויות גרפיות : איש, אישה ואיש-שה וברור שהכניסה היא לכולם.  גם כאלה שעדיין לא הגדירו העדפתם.

בחלון הוצגו 2 מתקני ממתקים, המוצבים בכל קניון באחד מסטיקים כחולים 1 שקל, בשני  מסטיקים ורודים 3 שקלים - אותו מוצר אותו גודל - מחיר שונה. איכשהו התקבע כי בגדי ילדות יקרים יותר, כך תספורות, הנעלה וכדומה.

באולם קטן מוקרן סרטון מעניין המציג נתונים על נהיגת נשים לעומת גברים. נשים כידוע - נהגות טובות יותר ומעורבות פחות בתאונות, ובכל זאת נפגעות יותר. למה? המחקר מגלה, כי מבחני הריסוק נעשים על פי מידות ומשקל ומאסה של גברים. וייצור מוצרי הבטיחות נבנים על פי פרמטרים גבריים (חגורות בטיחות, המרחק והגובה מההגה והדוושות, כריות האוויר וכו׳).

התערוכה מציגה עשרות פריטים, מהאינטימי לכללי. מהבית הפרטי למרחב הציבורי. פרויקטים עכשוויים מהארץ ומהעולם, פיתוחים טכנולוגיים מוצרי צריכה וכן גם אמירה ביקורתית פוליטית לעיצוב לצד מיצגים אייקוניים מן התרבות הפופולרית. יחד, הם מאפשרים מבט רחב על רכיבי זהותנו ותפיסת העצמי אל מול החברה וביחס אליה ומעלים את המודעות לכך שהמגדר הוא חלק בסיפור שלנו.

כשיצאנו מהמוזיאון, בלטו בגודלן וזעקתן שלטי החוצות לאורך איילון (מי נתן לך רשיון? מי לימד אותך לנהוג? קמפיין פרסומי של חברת ביטוח). השבוע גן שידורי הערוצים מתגייסים לספר סיפורי נשים (חבל שלא כל השנה) כך התוודעתי ליעל סילמן, הבמאית החרדית הראשונה שהעזה, והכרתי את אגנס קלטי האתלטית האולימפית שנאלצה לקנות זהות אחרת  כדי לשרוד ולהמשיך להתאמן. ואת נוכחותה המרשימה של פרומה ציביס לצד אליעזר בן יהודה.

Cherchez la Femme

ואם יורשה לי, כל אמירה או ויזואליה מוזיאלית מתגמדת ליד המציאות המשודרת ומסוקרת יומיום כבר 150 ימים. ראינו אותן בטנקים, טרוטות עיניים מול המסכים, לוחצות על הכפתור בתזמון מדויק בהגנה אוירית, יעילות וממוקדות בפינוי פצועים. הן שהגיחו מאובקות מסירות קסדה, פורמות צמה מתוך טנק, או לבושות בסרבל טייסים נועזות באזורי הלחימה בעיר הארורה.

בתום הסיור אדם יוצא עם נקודת ראות שהתרחבה קמעא גם אם בא פתוח וליברלי. ואם יהיה המבקר בתערוכה נקודה להרחיב דעתם של אחרים. דיינו.



 

logo בניית אתרים