על הספר אם זה אדם פרימו לוי-בבית אריאלה/ מארי רוזנבלום

ערב  מיוחד ומרגש לכבוד יציאת התרגום העברי החדש  של 'אם זה אדם' מאת פרימו לוי בבית אריאלה בשיתוף מרכז תרבות בית אריאלה, הספרייה החדשה (ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד) ובתמיכת המשרד האיטלקי לענייני חוץ ולשיתוף פעולה בינלאומי התקיים ה-6 במרץ, בספריית בית אריאלה.

האולם היה גדוש באורחים, אנשי ספרות, שחקנים .

הזהו אדם? (באיטלקית: Se questo è un uomo) הוא ספר תיעודי ברובו מאת הסופר האיטלקי-יהודי פרימו לוי אודות החוויות האישיות על מאסרו ועבודתו בכפייה במחנה אושוויץ מונוביץ בתקופת השואה.

הספר יצא לאור באיטלקית בנובמבר 1947, ובעברית יצא תרגומו לאור רק ב-1988, לאחר מותו של לוי.

ב 2024 יצא לאור תרגום חדש לעברית של הספר בשם "אם זה אדם".

השתתפו:

אורח כבוד- שגריר איטליה בישראל, סרג'ו ברבנטי

: פרופ' מנחם פרי – חוקר ספרות, עורך הספר ועורך הספריה החדשה.

מירון רפופורט – מתרגם הספר.

יעל נאמן – סופרת, עורכת.

ליאת אלקיים – סופרת, תסריטאית ומבקרת תרבות.

אפרת בן צור – שחקנית

אלמה דישי פלאוט – שחקנית ויוצרת.

מנחה: ג'וליה פרמנטו צייזלר – סופרת

 בנו של פרימו לוי, רֶנצו לוי לא הצליח להגיע לארוע.

לוי כתב את הספר מתוך דחף לתת עדות לזוועות שביצעו הנאצים במחנה בתהליך השמדת היהודים והאנשים האחרים בשואה.

הוא קרא עדויות רבות של עדים וניצולים, נכח בפגישות של ניצולים, והפך בסופו של דבר לדמות סמלית של אנטי-פשיסטים באיטליה.

לוי ביקר בלמעלה מ-130 בתי ספר כדי לדבר על החוויות שלו באושוויץ.

הוא נדהם מאלו שניסו לשכתב את ההיסטוריה של המחנות ולהמעיט מעוצמת הזוועות, מה שכיום מכונה "הכחשת השואה".

גישתו הייתה כי מחנות המוות של הנאצים והניסיונות להשמדת היהודים היו זוועה ייחודית בהיסטוריה בגלל הניסיון לבצע השמדה מוחלטת של "גזע נחות" על ידי קבוצה שתפסה את עצמה כעליונה.

היה זה  ניסיון מאורגן, שיטתי וממוכן מאוד, שניסה להפחית בערך היהודים וניסיון למחיקה מוחלטת שלהם עד כדי שימוש באפר שלהם כחומר גלם לסלילת דרכים.

אני מאזינה לכל המשתתפים ובתוכי צעקה. "ההיסטוריה חוזרת על עצמה..." ולא למדנו ולא נזהרנו והזוועות, חוסר הביטחון, הפחד, ממשיך ומשתרש בעורקיי.

עם חזרתו לאיטליה, היה לוי לכימאי תעשייתי במפעל בטורינו.

ב-1946 צמח פרימו לוי כמעט בן לילה להיות סופר ענק, שאת קולו החם, החכם והשלֵו אי-אפשר לשכוח. הספר מתבונן באנשים שהרבה ממה שחוו שלל מהם את זהותם כבני-אנוש, תוהה "אם זה אדם" ?

ומנסה להיאחז ברגעים מטלטלים ומעטים של אנושיות. לראשונה הו א מובא בעברית במלואו, בסגנונו של לוי.

הוא החל לכתוב על חוויותיו במחנה הריכוז ועל חזרתו לאיטליה דרך אירופה המזרחית, חומר שבו השתמש בשני ספריו הידועים: "הזהו אדם?" ו"ההפוגה".

הספר נשלח להוצאת הספרים אינאודי בטורינו, עירו, ההוצאה דחתה אותו.

הוצאה קטנה יותר, דה-סילבה, רכשה מלוי את הזכויות על הספר, ובנובמבר 1947 הדפיסה 2,500 עותקים ממנו. אף שבאותו הזמן הופיעה בעיתון "לה-אוניטה" סקירה חיובית של הספר על ידי איטלו קאלווינו, נמכרו ממנו רק 1,500 עותקים.

כיום שרדו מהוצאה מקורית זו עותקים ספורים בלבד. בבדיקה שערך מרכז פרימו לוי בטורינו בשנת 2018 לאיתור כלל הספרים ששרדו מהמהדורה הראשונה הנדירה, אותרו ברחבי העולם כ-80 עותקים בלבד[2].

לוי נאלץ להמתין עד 1958 שבית ההוצאה שבטורינו יפרסם את הספר בהגהה מחודשת. ההוצאה לאור המחודשת הובילה לתרגום הספר לאנגלית ב-1959, ולאחר מכן לתרגום לשפות נוספות, ולקבלתו של הספר לספרות הקלאסית.

ספרו השני, "ההפוגה", שהוא ספר המשך המתאר את נדודיו עד חזרתו לביתו באיטליה, פורסם לראשונה ב-1963, כמעט 16 שנה לאחר פרסום הספר הראשון, וזיכה את לוי בפרסו הראשון. לאחר מכן כתב לוי ספרים נוספים, ובהם "זמן שאול" ו"הטבלה המחזורית".

הספר מתחיל בלכידתו של לוי בידי האיטלקים הפשיסטים, ובהעברתו למחנה אושוויץ מונוביץ בפברואר .1944.

בקליטתו במחנה, ממשיך בתיאור חוויותיו במחנה עבודת הכפייה שהיה מיועד להקמת בית חרושת לגומי סינתטי, ומסתיים בשחרור המחנה בידי הכוחות הסובייטים. מ־650 היהודים האיטלקים במשלוח שלו, היה לוי אחד מ־20 ששרדו את אושוויץ.

בתחילת הספר מתאר לוי את החיים במחנה על פי נושאים שונים כמו הקליטה במחנה, העבודה, הקאפו, טיפוסים שונים של אסירים במחנה, סלקציה בקרב האסירים לשם השמדה, תלייתו של אסיר שהשתתף בניסיון מרד במחנה, התנהלות כלכלת המחנה וכדומה.

לוי הצליח לשרוד בגלל צירוף של מספר סיבות: הוא ידע מעט גרמנית בזכות ספרי כימיה שכתובים בגרמנית שקרא והדבר היה לו לתועלת במחנה. הוא גם שילם לשיעורים בגרמנית ובהתמצאות ברחבי מחנה אושוויץ על ידי אסירים איטלקים שהכירו את המחנה.

לקראת סוף הספר מספר לוי את סיפורו באופן כרונולוגי יותר. עקב עברו ככימאי הוא נשלח ל"בחינה", ולאחר זמן מה, בנובמבר 1944, הועבר ל"קומנדו כימיה" במפעלים  במחנה שנועדו לייצר גומי סינתטי. דבר זה לא סייע לו בתחילה, היות שהוא העביר שקים כבדים עם חומר כימי שורף, אך בהמשך עבד בחדר סגור וכך נמנעה ממנו עבודת פרך בקור המקפיא שבחוץ.

זמן לא רב, טרם שחרור המחנה, לוי חלה במחלת השנית ונכנס לבית החולים של המחנה. הדבר היה לו לתועלת. כאשר התקרב הצבא האדום, כוחות האס אס מיהרו לפנות את המחנה, ולקחו עמם את כל האסירים פרט לחולים הקשים, שאותם השאירו למות בגסיסה, בכללם לוי.

בזכות חוליו זכה לוי להישאר בחיים. לוי וחלק מהחולים הצליחו לשרוד במחנה הנטוש, עד שחרורו כעבור מספר ימים בידי כוחות הצבא האדום.

כתיבתו של לוי מתאפיינת ביכולת התבוננות מעמיקה המתארת פרטים קטנים בצורה חדה ולא רגשנית, ומצד שני מעבירה באופן חי מאוד את המאורעות.

שיר המופיע בפתח הספר:

הזהו אדם? / פרימו לוי

אתם היושבים באין מחריד

במשכנות מבטחים;

אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד

בשובכם הביתה עם הדמדומים:

התבוננו וראו הזהו אדם

העובד בביצה הקרה;

הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם

למען פת לחם זעירה.

שעבורו "כן" או "לא" לבן מוות היה.

התבוננו וראו האם אשה היא זאת.

בת בלי שם ובלא שיער;

שלא נותר בה עוד כח לזכור,

שעיניה ריקות וצונן חיקה

כצפרדע ביום חורף וכפור.

הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע

והיו הדברים האלה:

אשר אנוכי מצווכם

לחלוק בלבכם.

ושננתם אותם לבניכם

בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך,

בשבתכם ובקומכם

והיה כי תדמו- יאבדו בתוכם

ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד.

ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד.

החיים במחנות העבודה היו קשים, האסירים לא קיבלו אספקת מזון מספקת, האסירים חיו ברעב ועמדו יום-יום במסדרים בהם נרצחו רבים. הגרמנים בנו צריפי מגורים לאסירי המחנה אשר במקור כל אחד מהם היה אמור לאכסן 40 אסירים, אך לעיתים קרובות יותר מ-700 אסירים חיו בכל אחד מהם. מספר האסירים בכל צריף היה תלוי במספר הקרונות שהגיעו למחנה. האסירים ישנו ב-60 מקומות, עם שלושה דרגשים בכל חלל. אסירים ישנו על קש, פרושים על דרגשי העץ. לצריפים היו רצפות אדמה ומעט מתקנים סניטריים. חלק מצריפי המגורים היו לשעבר צריפי חיות.

יום אחד, לוי נלקח לעשות בחינה בכימיה, תוצאות בחינה זו הבחינה האם הוא היה יכול להיות חלק מן המחלקה הכימית החדשה שנוצרה במחנה. הוא עבר את המבחן והתקבל למחלקה, אך הוא לא עבד במעבדה אלא המשיך בהעברת משאות כבדים. אחרי שעבד מספיק זמן במחלקת הכימיה, הוא הועלה דרגה והתחיל לעבוד ככימאי באחת מעבדות בונה באושוויץ, לצד מדענים גרמניים. מיעוט של יהודים קיבלו את האפשרות לעבוד בעבודה רגילה יחסית, רוב היהודים שלא נשלחו למחנות ההשמדה עבדו בעבודת כפיים.

פרימו לוי הקפיד לא ליפייף את המילים ולא את האנשים.

משפטים רבים מצוטטים מספריו ומשיחות רבות עימו.

אני מצרפת כמה משפטים מדבריו בעולם:

"מי שהרג היה אדם. מי שנאלץ לסבול אי־צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה אדם."

" כאשר ייסורי הגוף קשים מנשוא נאלמים ונעלמים אינסטינקטים הרבה ומנהגים חברתיים רבים."

"כל בני־האדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר; ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך הוא הנכון: אדם אינו יכול להיות גם אומלל בתכלית."

"דבר אחד בלבד נותר לנו לעשות ואנו חייבים בכל כוחנו לנסות לעשותו, משום שזה הדבר היחיד והאחרון שנשאר לנו: אנו יכולים שלא להסכים למעשיהם."

"בשעה הרת הגורל ההיא אמרנו דברים שבני־אדם חיים אינם אומרים. לבסוף נפרדנו בברכת שלום חטופה: כך נפרד אדם גם מחייו שלו; ולא היה עוד פחד בלבבנו

במהרה, אפילו מחר, יהיה עלינו להילחם באויבים עלומים עדיין, מחוץ לנו או בתוכנו."

לימדנו זה את זה לשוב ולמצוא בתנ"ך את הצדק ואי־הצדק ואת הכוח המביס את אי־הצדק."

"אם כולנו היינו דומים, העולם היה משעמם. לנו יש ברכה מיוחדת, שאנו מפנים אל אלוהים כשאנחנו רואים מישהו שונה מהאחרים.".

החשיפה הזאת של פרימו לוי, היא בבואה כאובה לנו, לקיום האנושי בכללותו.

לוי שואל-"הזהו אדם" או –"האם זה אדם" בעידן של נאורות כביכול שבה האכזריות והטוב כילו כמעט כל חלקה טובה בתוך האדם

ולא משנה הרבה מה הייתה המחשבה המעוותת שעמדה מאחורי כל זה

כתיבתו של פרימו לוי, הבחירה שלו להתאבד( ככל הנראה) מציבה בפנינו שאלות רבות.

גם הוא לא ידע להשיב עליהם

אבל מעוצמת הכאב, מגילויו מחוסר התכלית שלו.

נוכל לומר כי המשפט –"לא עוד!" חייב להיות שריר , נוכח ומונכח בעולמנו בכל מקום שבו ישנם בני אדם.