עם יגאל צור על ספרים ומסעות/ עמיקם יסעור
יגאל צור, יליד 1955 ,גדל בחיפה. בוגר תיכון עירוני ה. למד בתיאטרון השמש, למד קולנוע, פילוסופיה, סינית . כתב תסריט. הגיש תוכניות למטיילים בטלוויזיה. פרסם החל מ- 1989 קובצי סיפורים, רומנים וספרי מסעות. לאחרונה פנה לכתוב שני ספרי מתח , המחוז הצפוני והמחוז הדרומי. קראתי מזמן את קובץ סיפוריו הראשון. בראשית ינואר קראתי את ספריו "מעיין פרחי השקד" ו שזיף שחור" וכתבתי עליהם סקירות מחמיאות.
חווית כתיבת ספרי מסע, באיזו מידה הושפעת מז'ול ורן, או מספרים כמו קון טיקי של תור היירדאל?
בשחר נערותי הייתי מוקף בצללים של דמויות מן הרומנים לבני הנעורים ודמויות היסטוריות שנשאבו בעיקר מדפי הכרכים של אנציקלופדיית "תרבות" (באיזה בית הם לא היו?). רכון על הכתמים הלבנים של מפת אפריקה שרטטתי על נייר פרגמנט את מהלכיו של סטנלי בחיפושיו אחר ליווינגסטון; הייתי בוהה שעות במפות הגיאוגרפיות ירודות באיכותן, בצבעי חום־ירוק עליהן שעטו עמי הערבות מונגולים, טורקים וטטרים של גִ'ינְגִ'יס חָאן עד לשערי בודפשט שם חיכה להם הספן המסתורי (ז'ול ורן). באוקיינוס שייטו להם אסדות הארמדה הספרדית, פריגטות הצי הבריטי וספינות הבוקנירים ועליהן מפקדים מהידועים ביורדי הים: קפטן קוק, מגלן, וסקו דה־גמה, קפטן הורנבלאואר (של פורסטר), ג'ון סילבר הארוך (סטיבנסון) והנרי מורגן. על רכסי ההרים בקפיריסטאן שוטט לו האיש שרצה להיות מלך (קיפלינג); בקלונדייק התעמתו במאבקים אכזריים גברים, כלבים וזאבים (ג'ק לונדון); בערבות הדשא נעו חרישית בעקבות עדרי הביזונים, המוהיקני האחרון (פנימור קופר), יד הנפץ ווינטו (קרל מאי). חביבים עלי במיוחד היו איים טרופיים ושוניות חדות, שכן מירב הסיכויים היו שספינה זאת או אחרת תיטרף במים גועשים אלו ותספק לי שעות רביצה ארוכות במיטה יחד עם מורדי הבאונטי, רובינזון קרוזו, משפחת רובינזון השוויצרית וחבורת הנערים משנתיים באי בודד (ז'ול ורן כמובן).
מה משך אותך ללמוד סינית?
כיתתי בסין רגליים בלי סוף. היו חודשים רצופים ששהיתי בה. בשנות ה – 90 אני מניח שהכרתי את סין טוב יותר מרוב הסינים, מה שכמובן השתנה רבות מאז. החוסר היחידי שלי היה שפה. אם כי כמה מחברי הסיניים, וו-ג'ון למשל (שמככב בספר המתח הבא מסדרת דותן נאור בשם סודות קטלניים – קשרים מסוכנים, שיראה אור בסוף 2022) נהג לומר לי: "אתה חושב כמו סיני, אוכל כמו בן האן, איך זה שאתה לא דובר סינית?" אני חושב שחלקם חשבו שאני דובר ומסתיר את העובדה. האמת היא הסינית שלי הסתכמה בקריאה דלה ובדיבור עלוב עוד יותר שכלל אוצר מילים קטן שגם את מרביתן ביטאתי בטון הלא נכון, מה שבעיקר עורר גיחוך על הזר הברברי מעבר לים אצל השומעים. כיום הסינית שלי עומדת על =0.
מה דעתך על מצב ספרות המסע?
לצערי אין כיום ספרות מסע ישראלית. יש כל כך הרבה טיילים ישראלים משובחים, צלמים נהדרים אבל כנראה הפוסטים הזריזים בפייסבוק ודומיהם גמרו את ספרי המסע. אגב, לא רק בארצנו. הייתה התחלה נהדרת: הסדרה של "עולמות" בעם עובד בעריכת משה גלעד, ספרי המסע של צור שיזף, מסע בפירנאים של מנחם מרקוס, קשטוריה של בנימין שבילי, במפגש הנהרות של אסנת אלכביר אם למנות רק כמה. אני פרסמתי את "רומן עם סין" ואת "טנטרה של אהבה" אבל ספרות מסע ישראלית פשוט מתה, דעכה ולא נראה שתקום. עד כדי כך שאני מתלבט אם לפרסם ספר מסע באפריקה ששוכב ומחכה.
מהם נושאי קובצי הסיפורים שלך?
פרסמתי שני קבצים. "עם תום המונסון" היה הספר הראשון שפרסמתי ב-1989. הקובץ השני "סדקים בכפר הגלובלי" ב-2013. מה שמשותף לשניהם הוא הרהור בארעיות, בזמניות. אנשים תמיד נמצאים בדרך, לכל היותר באתנחתא של חניית ביניים, מתגעגעים למשהו שאין הם יודעים לו לקרוא בשמו, הולכים ומבקשים תשבות לשאלות של זהות, של שייכות, של קשר, הולכים עד שיקרה מה שצריך לקרות, או עד שיידעו מה הם, בעצם, מחפשים, או עד שיחליטו לאן ממשיכים. הכל זמני, ארעי, תלוש, בינתיים נפגשים, מתנסים בזה ובזה, רוקמים תחליפי קשר, הולכים יחד כברת דרך עד להצטלבות ונפרדים.
מה הנושא של מעיין פרחי השקד?
זהו הרומן הראשון שלי פורסם בספריה לעם – עם עובד לא מעט בזכותו של יהושע קנז, שאמר לי – למה אתה לא נותן אותו לאברהם יבין. וכך היה.
מול העיניים היה לי פושע צעיר שגדל במשפחה טובה אבל דפוקה של יוצאי שואה. מיכה הוא צעיר שלא מוצא מנוח בשום מקום, לא בחברה, לא בחיפה של שנות ה – 60 ובעיקר לא במשפחה. המקום היחיד שבו הוא מוצא שקט, שלווה ומעט גאולה הוא דווקא בעמק שחיים בו כמה גרמנים עם עבר מפוקפק. הספר היה כמובן טעון בעיקר ביחסים שלי עם העולם כדור שני לשואה.
מה הנושא של שזיף שחור?
שזיף שחור נולד אחרי שנתקלתי בתופעה של התאבדות חיילים אתיופיים במסגרת הצבאית בתחילת שנות ה – 90. זה הספר שלקח לי הכי הרבה זמן לכתוב. כמעט חמש שנים. ראשית בגלל המבנה, יצרתי שני חלקים: אחד סיפור המסע מגונדר, אתיופיה לסודאן שסמו מסלה מספר והשני – סיפור החקירה שמתחיל בעובדה שהוא נמצא תלוי ולא ברור אם התאבד או נתלה. יצרתי שפה שאקרא לה עברית תנכית-עכשווית-אמהרית שעבדתי עליה בטירוף. נתקעתי במהלך הכתיבה יותר מפעם אחת ובמהלכו גם כתבתי את התסריט "מנליק – נסיך יהודי שחור" שבוים ע"י דניאל וקסמן. הפלונטר בכתיבה נפתר באמצעות מסע לאתיופיה ומשפט אחד של דני אדינו אבבה עמו נסעתי לאתיופיה, "זה אני", העניק לי את המפתח להבין ולסיים.
מדוע עברת לכתוב ספרי מתח?
שזיף שחור יצא בספטמבר 2000, החל נפלא, מכר אלפים ואז באה האינתיפאדה והכל מת, בוודאי ספרים וחנויות הספרים. הספר הזה שעבדתי עליו כה הרבה פשוט נעלם מהתודעה. זה היה עבורי חידלון וכמישה. לא כתבתי כעשור. אמנם הייתה לי פריחה מדהימה בטלוויזיה אבל זה לא פיצה על החוסר בנפש. כשחזרתי לכתוב התבוננתי לאחור וראיתי שבכל רומן שכתבתי החקירה הייתה המנוע. תמיד אהבתי ספרות מתח וההחלטה לפנות לכיוון הייתה רציונאלית. לא שזה היה פשוט בהתחלה להבין איך לכתוב מתח, ליצור שפה משלי במתח. אבל מאז התמכרות.
מה דעתך על ספרות מתח ישראלית?
יש מה שאקרא להם האבות המייסדים הנפלאים: בתיה גור ואורי אדלמן. אחר כך בא הגל של רם אורן שהלך אל הקוטב השני, דגש רק על עלילה, מבנה פשוט ושפה רדודה אבל הרים את המתח להנחתה לציבור הישראלי וזהו הישג אדיר. בתווך החלו לפעול המון כותבים מוכשרים כך שכתיבת מתח עברית היא פרי של שניים ואפילו שלושה דורות. המגוון בכתיבה הוא עצום מספרות מוסד קלסית, מתח רומנטי, מודיעין, חוקרי משטרה. לחלוטין לא נחלה של כותב אחד או שניים. מה הבעיה – המשפט הבוטה, הכאוב ומבזה בתרבות של קוראים, שאני שומע לא מעט "אני לא אוהב/ת מתח ישראלי." אמריקאי חובב מתח יאמר זאת? אנגלי? צרפתי? סקנדינבי? מה פתאום? קודם יקראו ויקדמו ספרות מקור. למה לעוט על ספרות מתח זרה שמתורגמת בלי סוף ולא מעט ממנה לעוסה, משחזרת עצמה.
מה משותף לספרים המחוז הצפוני והמחוז הדרומי? ומדוע בחרת בחוקר ממוצא מיוחד?
המשותף הבולט לקורא מיד היא כמובן דמותו של החוקר נימר בקרמן.
נימר בקרמן, חוקר משטרה בכיר וגשש צבאי בעבר, בן לאב בדואי מוסלמי ולאם יהודייה ממוצא רוסי, הוא חברבר, בן כלאיים, שהולך על חבל דק שבין שירות בחברה האזרחית יהודית לבין ה"השתייכות" למגזר שבמידה מסוימת דוחה אותו מעליו לאור "משת"פיות". הוא אנדרדוג מוכתם, אדם שזהותו חצויה. הוא חצי יהודי חצי בדואי, הוא אדם שקרוע מהמדבר שהוא אוהב, שנושא עימו פצע עמוק של דחייה מאם וכאב ללא מרפא על אחות שנעלמה=נרצחה על רקע כבוד המשפחה. אבל הוא גם חוקר ובלש קשוח שצועד במורד הרחובות האכזריים של החברה הישראלית.
"הצבעוניות" לכאורה של נימר בקרמן איננה מרכז הסיפור. היא כלי שימושי למשל כדי לתאר מיקרוקוסמוס ייחודי שבו עולמות שונים מתנגשים זה בזה בעוצמה. ב"המחוז הדרומי" זה היה בין בחורי ישיבה למדנים, יוצאי צבא שחזרו בתשובה, נשים שבאו לקבל ברכה מקבר הבאבא סאלי ובתווך צוות משטרה, שעימו ניסיתי לתת שיקוף הוגן של החברה הישראלית המגוונת. "ב"המחוז הצפוני" ההתנגשות היא בין החברה היהודית לערבית, בין דרישה למשפט צדק לבין ה"שמור לי ושאשמור לך".
שני הספרים עוסקים בפצע המכוער ביותר כיום בחברה והוא הדרת נשים, פגיעה, אונס ורצח. הראשון מתחיל ברצח נערה חרדית ליד קבר הבאבא סאלי והשני במקרה אונס שעוברות אם ובת. לקחתי על עצמי לזרוק אור אל נקיק עמוק ואפל שיש בו לא רק גופות ללא דורש אלא גם חוסר צדק חברתי.
כיצד הייתה הכנתך לכתיבת ספרים אלו?
המחשבה שאני רוצה וצריך לכתוב על הנושאים האלו באה והתפתחה עוד לפני שנים. זה החל בספר מוקדם יותר "אבודה" שעסק בסחר נשים בדר' מזרח אסיה. אלו היו לא מעט מראות ניצול ועוולה שנחשפתי אליהם במסעותיי. אחר כך בא תחקיר אינסופי. לא לסמוך רק על מה שידעתי אלא לקרוא הכל מעדויות של נאנסות, חקירות של מקרי רצח, מחקרים פסיכולוגיים וסוציולוגיים ועוד. מעבר לכתיבת הערות ורשימות שאלתי את עצמי מה העיקר, על מה לשמור, מה הסיפור שאני רוצה לספר, כיצד הוא יהיה מסופר. לכן למשל ב"המחוז הצפוני" שולב יומן של הרוצח. כלומר מחשבה רבה על הרכבת עלילת המתח ובעיקר כיצד אני מחזיק את הקורא ובמתח עד העמוד האחרון – משימה לא מבוטלת.
הסופר א.ב. יהושע אמר כי עיקר ענינה של הספרות העברית היא בזהות. מה דעתך על אמירה זאת?
אמירה חשובה ובעיקר מעניינת. היו לנו לאורך הספרות העברית החל מהתנ"ך ועד ימינו עיסוקים בלתי פוסקים בזהויות. הזהות של התלוש, הפלמחניק, גיבור המלחמות, הטייס, הקיבוצניק, היורד ואפילו הבוגד. בעיני זהו כמובן העיסוק המעניין ביותר דווקא על רקע של התפוררות ערכיות ממלכתית ציבורית, שקיעת הזהות הישראלית שלכאורה הייתה כה אחידה ונורמטיבית. האם יש איש ישראלי חדש? מיהו? מה אמונתו? מה ערכיו? קשה מאוד להשיב לשאלות ולסופר מכאן יש החלטות מאוד קשות – על מי הוא מספר? מה הסיפור הישראלי שהוא מביא? הבחירות שלי היו ברורות: אדם עם זהות חצויה שיצטרך להתמודד כל העת עם שאלה מרכזית: באיזה צד אתה וכמה זמן תישאר שם?
