על משולשים אסורים עם ארמן אוונוב/ ראובן שבת

 

ספרו השני של ארמן אוונוב, "משולשים אסורים" ,הוא ספר שירה מאוד יוצא דופן. למעשה הוא ממשיג מחדש דרכי הבעה שירית והופך אותם לסוג של  שירי הייקו שהם הבזקי מחשבה במלל חד מאוד. שאי אפשר להתעלם מהמקוריות הייחודית שלו.

מדוע בעצם משולשים אסורים. זה משמעות מכוונת או מכוננת?

"משולש אסור" זהו צירוף מילים שבד''כ לא מתקשר למשפט פיתגורס אלא מעלה קונוטציה של יחסים אסורים, למרות שוויזואלית כל שיר מזכיר משולש זווית ישרה. אבל אני אוהב לצאת ממסגרת הקונטקסט לכן קודקודי המשולש מבחינתי הם "אני" שמנהל רומן אסור עם ה"אירועים הסביבתיים" ואם אני העצמי "הלא מודע". פסיכולוג פרוידיאני היה טוען שזו כנראה הדרך שלי לסגור את הגשטלש והומור וסרקסטיות הם הכלים להתמודדות עם הדיסוננס.

סיבה נוספת לבחירת השם היא שסכום הזוויות של המשולש הוא 180 מעלות. אני מציע לקורא להסתובב יחד איתי ל-180 מעלות ולהתבונן בכל סיטואציה בזווית ראייה שונה לחלוטין, מה שנקרא לנסות לראות את הצד האפל של הירח.

 

הכוונה היא האם אתה סבור שכתיבתך היא מודרנית. נטורליסטית .פוסט מודרנית

פוסט מודרנית בטוח לא מפני שאני נשען על האסכולה והכלים הקלסיים של השירה. מודרנית בוודאי שכן. נתחיל מהמבנה הייחודי שפיתחתי של 3 שורות שהוא שונה לחלוטין מהמבנים המוכרים כמו הייקו, למרות שרכשתי זיקה חזקה לתרבות היפנית כתוצאה מעיסוק של עשרות שנים באומניות לחימה יפניות ולתרבות יפן. מבנה של הייקו קבוע ומחייב 17 הברות (5:7:5). המבנה שאני מציע לא מחייב כמות קבוע של הברות בכל שיר אלא מחייב שורה ראשונה הכי ארוכה, שנייה יותר קצרה והשלישית מילה אחת או ביטוי שמעניקה משמעות אחרת, מורחבת או שונה לחלוטין, מזו שיצרנו בעזרת שתי השורות הראשונות.

המודרניות מתבטא בכך שדרך השימוש בכלי השירה המקובלים אני מציג פרספקטיבה חדשה לבעיות הקיימות.

ובכל זאת אין ספק שמבחינת התמציתיות של השירה הושפעתי מהייקו. אך הלקוניות בקביעת נקודת המבט לגבי התייחסות לסיטואציות כאלה או אחרות, מורכבות או פשוטות יותר, היא לדעתי תוצאה של לימוד גמרא שנחשפתי אליה במהלך לימודיי באוניברסיטה. הרי כל מי שמכיר את המבנה של דף גמרא יודע שבמרכז הדף ממוקם סיפור קצר ומסביבתו תוספות של חכמים שדנים בסיטואציה. התוצאה של הדיון היא הלכה, קצרה וברורה. גם אצלי בכל שיר בשתי השורות הראשונות מסופר סיפר, סיטואציה אמיתית או דמיונית אותה חוויתי, כאשר הדיון מתנהל בין ה"אני" ל"אני הלא מודע" ובסוף בשורה השלישית ישנה קביעה שמעניקה צבע אחר, פרספקטיבה שונה למציאות.

אין ספק שגמרא היא נכס פילוסופי וכלי אופרטיבי של העם היהודי אבל הוא די מיושן. הגיע זמן לכתוב "גמרא חדשה" שתשקף את המציאות בצורה טובה יותר. לצורך זה צריך לגייס בעלי דעה מכל השכבות של החברה, בעלי השתייכות פוליטית ומינית שונה שידונו בסיטואציות העכשוויות ויקבעו הלכות. וצריך להספיק לעשות כל זה לפני החרדים יפעילו עלינו טקס "פולסא דנורא". רק המחשבה לסכן חיים למען מטרה נעלה מעלה בי אדרנלין.

האם השירה נטורליסטית? יותר נכון להגיד שאני מוצא את עצמי על התפר של נטורליזם וסוריאליזם. אני בו-זמנית חוטא בריאליזם מפורט אך לא מעניק משקל רב לכוחו של גורל והתורשה וגם מנסה לפרוץ את גבולות ההיגיון המקובל ומייחס לסובייקט חשיבות סימבולית אך לא על-טבעית. אני די מקורקע בהבנותיי של המציאות.

 

האם מדובר בשירה מחאתית?

לדעתי, כל יצירה צריכה להיות מחאתית, במיוחד בימנו, כאשר במסווה של  פוסטמודרניזם השוק מוצף ביצירות חסרות תוכן, חסרות מסר וחסרות רגש.

אני מוחא נגד סטגנציה שנוצרה בעולם השירה, אני מוחא נגד הצנזורה שמקדמת אומנות ה"פרווה" וחוששת מחשיפה לנושאים רגישים, אני מוחא נגד ויתור על חופש הביטוי מחשש לא להתפרסם.

החיים הם לא סטריליים, הם לא מתנהלים בתוך איזו מבחנה במעבדה. הם מחוץ לסטטיסטיקה. אני מוחא נגד הסירוס של האומנות בשם "מוסריות" כאשר מסגרותיה נקבעות על ידי אנשים ספציפיים ונובעת מתוך הראייה הסובייקטיבית שלם וחוסר יכולת לקבל את חיינו בהומור.

 

האם קיים ריתמוס מוזיקלי בשירים?

מבחינת העדפות המוזיקליות אני חסיד של ג'אז אתני. לכן הייתי אומר שבכל שיר נשמעת הרמוניה ג'אזית מטובלת בנגיעות של טעם מזרח תיכוני המיוחד. האתניות מתבטא בכך שיש לא מעט שירים שספוגים בהווי הישראלי ורק הישראלי יהיה מסוגל להבין את משמעותם. בתחושה הפנימית שלי לחוויה הישראלית יש ריתמוס מטורף, זו סינקופה אחת גדולה. לדעתי, זה מה שמאפיין את השירים בספר "משולשים אסורים".