על הסרט השתולים/ ארמן אוונוב

 

הקדמה

 

המלט. (שולף חרב.)

מִי שָׁם? עַכְבָּר? הוּא מֵת! בִּשְׁנֵי דוּקָטִים: מֵת!

(דוקר בחרבו את הפרגוד)

שייקספיר. "המלט".

 

היסטוריה

 

הסרט "שתולים" מבוסס על מותחן הונג קונגי מ-2002, -“עסקים מהגיהינום" שהפך בהמשך לחלק ראשון בטרילוגיה מצליחה. התעשייה ההוליוודית מתה על סרטי המשך אבל ל"השתולים", זוכה  האוסקר, משום מה לא הייתה התפתחות. מעניין למה...

 

עלילה

 

פרנק קוסטלו (ג'ק ניקולסון) הוא ראש ארגון פשע שנהנה לעשות את העבודה השחורה במו ידיו. הוא מטיל אימה על כולם, מאנשי הכנסייה עד לסוחר הקטן. קוסטלו מתעלל, מכסח, משסף ומנסר בהיעדר רגשות חרטה – פסיכופת אמיתי. מה שמבדיל בין דמותו  של ג'ק ניקולסון לבין ג'ק המרטש הוא חוסר אידאולוגיה ויכולת להעלים ראיות.

במהלך גביית פרוטקשן מר קוסטלו פוגש נער אירי, מצייד אותו באוכל וקומיקס ומציע לו לפנות אליו אם יחשוב אי פעם לעשות כסף. חלפו שנים והיום הנער הוא קולין סאליבן (מאט דיימון), סמל במשטרת בוסטון. בנוסף לתפקידו כמנאייכ, הוא מבצע תפקיד נוסף של מרגל עבור קוסטלו.

המשטרה מצידה שותלת את בילי קוסטיגן (לאונרדו דיקפריו) כחבר בכנופייתו של פרנק קוסטלו.

עלילת הסרט, העשויה בסגנון אוריינטלי, מזכירה סמל נפוץ לעימות בין מרכיבי היין-יאנג. הכול מסתובב סביב העימות בין שני גיבורים: בילי קוסטיגן (צדיק ורע לו) וקולין סאליבן (רשע וטוב לו). האחד- סמוי בכנופייה של פרנק קוסטלו והשני עובד במשטרה ופועל כמודיע. כל הסרט הם מסתובבים סביב מרכז מסה משותף בניסיונות לא מוצלחים לתפוס אחד את השני, וכמו על קרוסלה בכל פיתול נוסף של העלילה הם מוצאים את עצמם בקטבים מנוגדים אחד מול השני.

בסרטו של סקורסזה המרכיב האתי בתפקידו של סאליבן נשחק מעצם החובה למסורת האירופאית לתייג את אחד הצדדים כרע. לעומת המסורת המזרחית (שנוסחה במערב על ידי הגל) שבה אין צודקים ואין אשמים, שני הצדדים היריבים מאוחדים מבחינה דיאלקטית. הם אותו דבר. ככל שהסיפור מתקדם, מתברר שהכנופייה של קוסטלו מלאה בשוטרים סמויים, וסאליבן הוא לא היחיד שעובד כ"חולדה" (חפרפרת) במשטרה. בנוסף מתברר שקוסטלו עצמו רחוק מקרונות הרומנטיקה של עולם הפשע ומגלם בשעות הפנאי תפקיד מודיע של FBI.

בשל הפשטות (או הריקנות מתוכן?) של העלילה, מוצג קו אהבה מאולץ שממלא את זמן המסך בסצנות ובדיאלוגים חסרי משמעות. פסיכולוגית משטרתית מדולין מאדן (ורה פרמיגה), שסובלת מאובססיה ללובשי המדים ולא סובלת כלל מקונפליקטים מוסריים, נהנית לשכב עם שני השוטרים היריבים. ואם נחזור לסמל הידוע היין יאנג ברור שמדולין מהווה את קו המפגש שבין הטוב לרע. קו קיקיוני שחוצה את מזרנה של הפסיכולוגית שאין לה קווים אדומים.

 

ז'אנר

 

מבחינת המבנה זו אופרטה. במקרים רבים עלילה מלאה בסיטואציות קומיות שהופכות את המותחן לפארסה. אם מתייחסים ל"שתולים" כאופרטה אז כמות הסצנות האבסורדיות מפסיקה להדהים.

הנה מספר דוגמאות:

סצנת מבחן הקבלה שעושה פרנק קוסטלו לבילי קוסטיגן. הוא (ג'ק ניקולסון) שמכה את ידו הפצועה של דיקפריו שמונחת על שולחן הביליארד עם נעל. פניו  מביעות זעם מדומה. מה שמזכיר לי שב-12 באוקטובר 1960, במהלך העצרת הכללית ה-15 של האו"ם, החל המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב לדפוק על השולחן עם הנעל. הקפיטליסטים עשו פרצוף של "נבהלנו" בדיוק כמו שקוסטלו עושה פרצוף של "כעסתי", בדיוק כמו שקוסטיגן עושה פרצוף של "כאב לי".

הסצנה של "מצלמה חסרה ביציאה אחורית" הייתה הכי מצחיקה ואידיוטית.

יש את הסצנה של סמל שון דיגנם (מארק וולברג) בתחילת הסרט בה הוא מתגרה בבילי קוסטיגן (דיקפריו).  זה לא מתפתח לשום מקום ולאף אחד לא ברור למה הוא עושה את זה.

מרחץ הדמים המחריד במעלית בה ישנה הופעה פתאומית של שוטר מרגל נוסף וחיסולו המיידי. מה??? WTF?! המהלך הפך את הסצנה לדבילית לגמרי. והתוצאה היא קרב יריות תיאטרלי שבו כל אחד ממתין בסבלנות, כמו בתור של בית מרקחת בסופר פארם, על מנת לקבל בסופו של דבר את הקליע שמגיע לו.

 

משחק

 

ניקולסון עושה עבודה נהדרת בחיקוי עכברוש. דעתי האישית שג'ק הוא אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים אבל ב"שתולים" הוא חוזר לשחק את הג'וקר מסרט "באטמן". התפקיד היה קטן עליו, אין פלא שהוא אלתר כל הדרך ולא נצמד לטקסט אבל הגזים, בשפה מקצועית זה נקרא OVERACTING. ג'ק היה דו ממדי, כמו הג'וקר ללא איפור.

השחקן שבאמת נותן הופעה בסרט הוא מארק וולברג, שסוף סוף נוטש את תפקידו של האידיוט המבולבל וחסר נשימה שהוא בדרך כלל מגלם ועושה משהו מרענן וחדשני עם עצמו. ב"שתולים" הוא שוב אידיוט הפעם לא מאוזן שגם לובש מדים.

דיקפריו טוב. רק בסצנה האחרונה, כשהוא נורה במפתיע בראשו, הייתה לי הרגשה שיקום וידרוש: "סיימתי את תפקידי, נא לחתום על ההמחאה".

מרטין שין (פקד אוליבר קווינן) כל הסרט אינו עושה דבר, לא כשחקן ולא כדמות. אפילו בסצנה אחרונה שלו כשהוא נופל מגג הבניין הוא לא מתאמץ – גרביטציה עושה את הכול העבודה. מתוך התקציב של 90 מיליון דולר שסקורסזה שרף על הסרט שכרו של מרטין שין היה כסף הכי מבוזבז.

 

לסיכום

 

אפשר להניח שסקורסזה הקתולי לא התחבר למסר הבודהיסטי הספציפי של סרט המקור, שבו הגורל גומל לבחור טוב כדור בראש על מאמציו ומשאיר בחיים את האיש הרע עם אפשרות לגאולה, לשגשוג ולפיתוח קריירה. למען האמת, עבור הקתולים זה לא סביר, כי יש בשמים מי שמעניש אדם עם מצפון לא נקי. לכן התסריט מעשיר את דמות הגיבור בבעיות זקפה. ראייה אמריקאית גרידא של מאזן בין הטוב שחוטף כדור בראש לרע שממשיך לחיות ולחיות טוב עם בעיות כוח הגברא. כנראה שמבחינת הקתולים עדיף היה לו למות.

באנגלית הסרט נקרא "Departed", פירושה בלשון הנקייה של הליטורגיה הקתולית קומץ אבק שנשאר אחרי מותו של אדם. מסתבר שבמסווה של רימייק ללהיט ההונג קונגי סקורסזה צילם את תפילת צידוק הדין, החל אותה ב-Gimme Shelter של מיק ג'אגר וסיים בקטע Comfortably Numb של פינק פלויד. ואם נהיה רציניים לרגע, לא אדבר בשם אחרים אבל אני מאוד הושפעתי מהסרט וכתוצאה מכך יתכן וללוויה שלי אבחר ברשימת שירים זהה.

 

 
 
בימוי: מרטין סקורסזה 146 דקות
שחקנים: מאט דימון. ליאונרדו דה קפריו. ג'יק ניקולסון, מרטין שין, אלק בולדוין, ורה פרמיגה.
טואול - בניית אתרים