מאמר:

על ספר השירה משולשים אסורים-ארמן אוונוב/ אבינועם חקלאי

 

 

ספר השירים ״משולשים אסורים״ לארמן אוונוב, הנו ספר מפתיע, שובב ומרענן.

כל שיר הוא מכתם קצרצר,

מחשבה קטנה וחולפת שחצתה את האוויר ונקטפה,

מתוך רגע יומיומי ובנאלי.

רגעים אפורים ללא הוד והדר,

נוצצים פתאום באלומת קרן

אור של שיר קטן ונעלמים; לא בלי להותיר משקע, סימן זעיר באבק שהתאסף על השידה, קמט כמעט בלתי נראה בזמן.

״משולשים אסורים״. שמו של הספר מעלה על הדעת רומן אסור בנישואים, ערווה נשית,

אירוניה של אידיאל.

אלא שהמבנה עליו בנוי כל שיר ושיר, מצביע על כך שבכל דו שיח (גם כשמדובר בכותב ובקורא), חייב להימצא שלישי. מהו שלישי זה?

זהו אותו שלישי, האחר המשותף לשניים, אשר בלעדיו לא תיתכן הבנה.

 

סוֹף סוֹף מָצָאתִי אֶת הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי שֶׁלִּי. שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן

לֹא מְוַתֵּר לְעַצְמִי, מַמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ אֶת הַחֵלֶק

הָרִאשׁוֹן

 

שיר זה, אשר בחרתי באופן כמעט אקראי, מדגים את הנקודה, כפי שכל שיר אחר בספר יכול להדגים.

אוונוב לוקח ביטוי שגור ומוכר לכולנו על ״מציאת החלק השני שלי״ באהבה ובזוגיות. הקורא מניח שמיד יאמר משהו בהקשר זה, אלא שאוונוב ״שובר שורות״, עוקר את הביטוי מהקונטקסט המשותף, כלומר מן ה״שלישי״ המשותף, וקורא את הביטוי ״מצאתי את החלק השני שלי״ באופן ״אסור״, מפתיע, שובב, אבל בצמוד לאות עצמה. כלומר, הביטוי ״מצאתי את החלק השני שלי״, מוליך אל חיפוש ״החלק הראשון״.

אוונוב כאילו אומר שגבר אמנם יכול למצוא בת זוג, אבל אין זה אומר ש״מצא את עצמו״ קודם. נדמה לי שהחוויה זו מוכרת להרבה גברים. אבל אוונוב אומר משהו ״אסור״ אחר בנוסף. אמנם אישה ממלאת את מקום האובייקט האבוד, אבל לעולם לא תהיה האובייקט האבוד שנמצא.

 

אָדָם חָטָא. שׁוֹכֵב לְיַד חַוָּה וְלִפְנֵי שֶׁהוֹלֵךְ לִישֹׁן

שׁוֹאֵל אוֹתָהּ "הַאִם הָיִיתִי אֶצְלֵךְ

הָרִאשׁוֹן?"

 

השירים הזעירים הללו, מיוסדים על המבנה הבסיסי של הבדיחה. בכך שאני מסביר מבנה זה, אני כמובן נאלץ להרוס את מה שמצחיק.

כדי ״להבין״ את הבדיחה, אנחנו זקוקים לידע משותף.

מיתוס אדם וחווה מספר לנו שמדובר בבני האדם והזוג הראשונים בהיסטוריה האנושית. לכן, לא יתכן שלחווה היה גבר אחר לפני אדם. אנחנו צוחקים כי ״עובדה״ זו לא משנה את העובדה הנפשית המוצקה של החשד והקנאה. היא גם שוב רומזת על כך שכל מפגש בין גבר לאישה הינו רק מפגש ״שני״ לכל הפחות. מפגש המבוסס על אובדנו של האובייקט המקורי, על ״החטא״.

 

הִיא יוֹשֶׁבֶת מוּל הַמָּסָךְ. רוֹאָה סְדָרוֹת וְאוֹכֶלֶת בְּנַחַת

כָּל הַיּוֹם מַרְחִיבָה אֳפָקִים

וְתַחַת

 

כדי לתפוס את הבדיחה הפוטנציאלית הטמונה בביטוי שגור כמו ״מרחיבה אופקים״,

צריך איזו זרות היוצרת מרחק מהשפה, מהבנאליות של השימוש בה בדיבור. לכן, דווקא מי שאנחנו מניחים שחש בשפה כבביתו, עד כדי כך שהוא יוצר בה, הוא דווקא זה המוצא עצמו לעיתים מנוכר לה. הוא גם זה היכול ללגלג על השימוש בה ככיסוי ההתענגות באמצעות ביטויים מכובדים כמו ״הרחבת אופקים״.

 

הִסְנַפְתִּי קוֹק, הִסְנַפְתִּי קְרִיסְטָל וְלֹא מִתּוֹךְ בְּרֵרָה

כָּךְ חוֹלְפִים חַיִּים שֶׁל כֶּלֶב

מִשְׁטָרָה

 

שרשרת מסמנים כופה מובן. לא ניתן לקבל מובן זה, אלא רק בסיומה של השרשרת. ואם המובן המתקבל הוא שבירה של כיוון השרשרת שאליו אנחנו חושבים שהיא מוליכה אותנו, מושגים אפקטים של הפתעה וצחוק. הדובר בשיר אינו נרקומן ג׳אנקי (לשעבר?), אלא כלב גישוש משטרתי לאיתור סמים בדימוס.

 

הִיא מְדַגְמֶנֶת בְּעֵירֹם, אֲבָל עַל קַנְבָס צָחֹר

תָּמִיד יוֹצֵא לִי רַק רִבּוּעַ

שָׁחֹר

 

השיר האחרון בספר של ארמן אוונוב הוא סופה של שרשרת המסמנים בפרק זה של חייו.

הספר ״משולשים אסורים״ שעוסק לא מעט ב״שלישי״ שבין גבר לאישה, מסתיים ב״ריבוע שחור״.

 

אבינועם חקלאי