סיפור:

קרוב מדי לבית – הפיגוע בקו 37/ עפר עציון 

צילום: גלית בוצר 

 

ביום רביעי 5 במארס 2003 אירע פיגוע באוטובוס של אגד קו 37, בשדרות מוריה בחיפה. בתי עדי למדה בריאלי מרכז בכיתה ח', וקו 37 היה קו האוטובוס שבו חזרה הביתה לאחר סיום יום הלימודים. למרבה המזל היא לא נסעה באוטובוס הזה באותו יום.

באותה תקופה עבדתי בחברת IBM. כאשר הגיעה השמועה על פיגוע, הדלקתי מייד את מכשיר הרדיו שבמשרדי. בתחילה נאמר שהיה פיגוע באוטובוס בחיפה, אחר כך שהוא היה בשדרות מוריה, אבל לא נאמר באיזה קו ובאיזה כיוון, והלחץ גבר. טלפנתי למודיעין של אגד בחיפה, אבל גם הם לא ידעו עוד פרטים. ואז הודיעו שהפיגוע היה בקו 37 שנסע לכיוון האוניברסיטה, כלומר בדיוק הקו שעדי נהגה לנסוע בו מדי יום, וגם השעה התאימה. למעשה הפיצוץ התרחש בעת שהאוטובוס עמד בתחנה, אותה תחנה שאני ירדתי בה כשנסעתי הביתה בתקופת נעוריי, בשדרות מוריה לפני הכניסה לשכונת כרמליה.

באותה תקופה לא היו לנו טלפונים ניידים, ולא יכולתי להתקשר אליה. לא הספקתי לעכל את המידע, והטלפון במשרדי צלצל. עדי הייתה על הקו וסיפרה שהיא לא הייתה על האוטובוס כי באותו יום הייתה צריכה להתרים לעמותת "הקש בדלת" עם חברה שגרה במרחק הליכה מבית הספר, והיא הלכה איתה לביתה. אימא של החברה, ששמעה גם היא את החדשה על הפיגוע בקו 37, הורתה לעדי מייד להתקשר להורים.

האוטובוס היה מלא בילדים מבית הספר, מן הכיתה של עדי ומכיתות מקבילות. ניסיתי להתקשר לאשתי לעבודה כדי להודיע לה שעדי התקשרה, אבל היא לא הייתה במשרד, והשארתי לה הודעה בתא הקולי. התברר שהיא הייתה בהשתלמות מקצועית, ומייד כששמעה על הפיגוע רצתה לנסוע לשם, אך קודם עברה במשרד כדי לאסוף את חפציה ומשהקשיבה להודעות הקוליות שמעה את הודעתי. כעבור כשעה התקשרו מבית הספר כדי לשאול אם שמענו מעדי. עניתי בחיוב ושאלתי אם יש נפגעים בקרב התלמידים, אבל הם לא היו מוכנים להגיד דבר. לפנות ערב אספתי את עדי מבית החברה. היא עדיין לא ידעה הרבה, אמרה ששמעה שמועה שחברתה הטובה ביותר אביגיל הייתה על האוטובוס ונפצעה ומאושפזת ברמב"ם.

כשהגענו הביתה טלפן אליי עודד כהן, המנהל שלי ב־IBM. בתו למדה בכיתה המקבילה לעדי. הוא שאל אם עדי בסדר, סיפר שבתו חולה ולא הלכה לבית הספר ולכן לא הייתה על האוטובוס. הוסיף שיש שני הרוגים מתלמידי השכבה – יובל ואביגיל.

יובל מנדלביץ' גר בשכונה שלנו, למד עם עדי בבית הספר היסודי באותה כיתה ובריאלי בכיתה מקבילה, וגם היה איתה באותה קבוצה בחוגי הסיור.

אביגיל הייתה החברה הטובה ביותר של עדי. אבא של אביגיל היה נציג הקהילה הנוצרית־בפטיסיטית בישראל. כמה חודשים קודם לכן, בתקופת החגים, נסענו לאילת. בתי הבכורה ענת החליטה כמה ימים לפני הנסיעה שהיא אינה מצטרפת, ועדי שאלה אם אפשר לצרף במקומה את אביגיל. כך פגשתי את הוריה, היידי ופיליפ, שהיו אסירי תודה על שאנחנו מוכנים לקחת את אביגיל איתנו לאילת.

כמה חודשים אחרי כן, בחופשת החנוכה, שאלה אותי גלית בוצר, בת זוגו של אחד מעמיתיי לעבודה שלמדה לדוקטורט בהוראת הפיזיקה, אם עדי תהיה מוכנה להתנסות בסדנה שהיא פיתחה בדיוק לגילה של עדי. עדי הסכימה ברצון וצירפה את אביגיל. התמונות שגלית צילמה בסדנה הזו הן כנראה התמונות האחרונות של אביגיל.

 

 

כאשר שמעה עדי שאביגיל נהרגה פרצה בבכי קורע לב והתקשתה להירגע. ואז קיבלנו עוד שיחת טלפון. בבית הספר חיכו לבוקר שלמחרת כדי לדבר עם הילדים, אך בחוגי הסיור התעשתו ראשונים. על קו הטלפון היה מנהל אזור חיפה של חוגי הסיור. הוא אמר שהוא וכל הצוות שלו רוצים להיפגש בעוד חצי שעה עם כל ילדי הקבוצה בביתה של אחת מבנות הקבוצה. הסעתי לשם את עדי. הילדים התקבצו, כל ילד היה מלווה בהורה. חוגי הסיור התארגנו היטב, וצוות מדריכים גדול הגיע לפגישה עם הילדים. בשלב מסוים ביקשו המדריכים מן ההורים לעזוב, אמרו שהם מתארגנים לפעילות עם הילדים, ואחריה יסיעו כל ילד לביתו. הם שוחחו עם הילדים, נתנו להם לדבר, ולאחר מכן לקחו אותם אל מקום הפיגוע, שהיה במרחק הליכה מביתה של המארחת, והחזירו אותם הביתה מאוחר בלילה.

המפגש היה חשוב מאוד לילדים ואפשר להם לעבור את החוויה הקשה יחד. למחרת ערך גם בית הספר פעילויות לילדים ההמומים מן השכבה הזו. ליווינו את עדי להלוויה של אביגיל. במשך כשנה לא הייתה עדי מוכנה לעלות על אוטובוס והתניידה באמצעות מוניות שירות שנסעו בקו 37. הפיגוע היה קרוב מדי לבית וחוויה טראומטית לעדי. הצטמררתי מן המחשבה שלו הייתה עדי על האוטובוס הייתה מן הסתם יושבת ליד אביגיל, כפי שעשתה בדרך כלל.

לאחר האירוע החלטנו שהגיע הזמן להיכנס לעולם הטלפונים הניידים, שבאותה עת היו יקרים למדי. במשך שנים כשעדי הייתה יוצאת בערב הייתי בשלב כלשהו מטלפן אליה כדי לשאול אם היא בסדר ואם היא יודעת כיצד תחזור. שאלתי אותה פעם אם מפריע לה שאני מטלפן, והיא ענתה שזה נוסך בה ביטחון שיש מי שדואג לה.

 עדי שמרה במשך כל השנים על קשר עם המשפחה של אביגיל והייתה בת בית אצלם.

בפיגוע נהרגו שבעה עשר אנשים, ולימים הציבו במקום הפיגוע אנדרטה.

 

 

 

זו אינה פעם ראשונה שאני קוראת את הקטע שכתבת, ובכל פעם מחדש עולות הדמעות עם הזיכרונות. בעבר, בכל פעם שהייתי נזכרת באותו היום בכלל ובאביגיל בפרט, היו עולות הדמעות וצפות ומציפות את כל הרגשות שלא ידעתי לבטא. עצבות, אבל, אובדן גדול אובדן התמימות. היום עדיין עולות הדמעות, אך הן בעיקר על הפספוס של החיים שיכלו להיות ואינם, על עדי הילדה שברגע אחד כבר לא הייתה יותר ילדה. התבגרתי בעל כורחי ולא ידעתי איך להכיל זאת, לא ידעתי איך לבקש עזרה ואיזו עזרה אני בכלל צריכה. יצאתי לעולם עם תחושת שליחות גדולה מאוד של תיקון ותחושה שהכול על הגב שלי. לא אפשרתי לאף אחד להתקרב, כמעט שלא יצרתי חברויות עמוקות שנים אחרי זה, ואולי אף פעם לא.

אין ספק שאירוע הפיגוע והאובדן של אביגיל השאיר בי חותם עמוק ביותר ושינה אותי. זה לא היה שינוי ברגע, אבל שינוי משמעותי מאוד בשבילי בתור ילדה־נערה ביישנית יחסית, שהיו לה מעט חברות ונוכחות לא מרשימה במיוחד, שבקושי העזה לדבר בכיתה. בשנהשנתיים שלאחר הפיגוע הוצאתי את עצמי אט אט מתוך הקונכייה, מתוך הבועה שלתוכה גדלתי, אל תוך העולם, שהבנתי שחייבים לשנות אותו איכשהו. הבאתי את עצמי לעולם של התנדבות והדרכת נוער דרך המש"צים ודרך הדרכה בחוגי הסיור, ובהמשך דרך מכינה קדם־צבאית. הוצאתי את עצמי מאזור הנוחות שלי כי הבנתי שיש לי אפשרות להשפיע. מילאתי את כל החיים שלי בפעילות של הדרכה וטיולים, וזה עזר לי להרגיש משמעות אבל גם עזר לי לא להרגיש את כל הרגשות שהיו ונשארו, של בלבול ושל בדידות.

עכשיו, לאחר שעברו עשרים שנים מאז הפיגוע, אני נושאת את הזיכרון כמו צלקת בגאווה מסוימת. אני כבר מצליחה לספר ולחשוף ולשתף. רק לפני כמה שבועות שיתפתי את עמיתיי ללימודי תעודת ההוראה בסיפור על אביגיל ובאופן ההתמודדות שלי כנערה. היה לי חשוב להראות כיצד אירוע כזה יכול להשפיע על תלמידים, אפילו אם הוא קרה בעברם הרחוק, ושחשוב לזכור זאת כאשר עובדים עם בני נוער כי אף פעם אין לדעת אילו מטענים הם נושאים איתם וכיצד המטענים הללו משפיעים עליהם גם אם על פניו הכול נראה בסדר.

 

עדי אכן הפכה להיות פעלתנית בגיל העשרה, והייתה מדריכה בחוגי סיור ומש"צית בגדנ"ע, ואף הלכה למכינה קדם־צבאית במדרשת שדה בוקר. היום עדי היא אם לשניים ונמצאת בשלבי סיום של דוקטורט בתחום הביולוגיה.

 

 

טואול - בניית אתרים