על הסרט הנהג של מדלן/ צביה ויצמן כספי
לנהג של מדלן יש שיניים מושלמות ואוזניים כרויות וחיוך שובה לב. שארל הופמן (דני בון המצויין) נענה לקריאה להסיע אישה, עניין שבשיגרה… הנסיעה בהחלט לא שיגרתית. שכונה שקטה, בוקר יפה אישה לא צעירה והוא צופר. היא מהסה אותו במבט כובש בעיניה הכחולות.
סיפור חייה של מדלן בת ה92 משתרג ברוך ובכאב, כמו ענפי גפנים ברחובותיה היפים של פריס. הנסיעה נמשכת ונמשכת בתחילה בשל תקלות בדרכים שיצרו התסריטאים, ובהמשכה כי ברור שמפגש זה טומן בחובו מפתח עלילתי.
מונית - נהג - נוסעת. לא צריך יותר משניים לטנגו מוצלח… פה ושם יגיחו שחקני משנה לשרת את דמותם.
סיפורה של מדלן חושף התאהבות קצרת מועד שעדיין מעלה בה געגוע ואושר צרוף זוהר בעיניה.
וגם ובעיקר חיים קשים מטלטלים ואפורים. על רקע תקופה אפלה לנשים גם במדינה שחרטה על דגלה ״שיוון - חרות - אחווה״ או במבטא הנכון
Liberté, Égalité, Fraternité רוב הנשים אז לא זכו בטריפל... הצפיה בסרט כמעט תיאטרלית האופן שנשזרים בו הסיפורים היא פרי תפיסתם של מקצוענים. וזיהיתי גם קריצה ל״שלוש האחדויות של אריסטו (אחדות הזמן אחדות המקום ואחדות העלילה).
תענוג לעשות סיבוב בכביש הטבעת ולחלוף על פני כל השדרות המרהיבות, המונמנטים, הפסלים והבניינים של פריס (מקום) באור המתחלף של היום (זמן) יום אחד מבוקר עד ערב. סיפור חייה של מדלן (עלילה). ואולי אין כוונת מכוון וזה כדי לחסוך בעלויות ההפקה התוצאה מספקת חוויה ריגשית אנושית.
הסרט כה יפה פורט על נימים עמוקים בנפש. גם אם כה צפוי. הצופה יודע שטוב להיות טוב שיהיה קתרזיס והוא יושב מרותק לכסאו. פתאום אתה מבין שזה גם מאוד סקסי להיות גבר מסוקס עם לחלוחית בעיניים קשוב ואמפתי. כשאשתו של שארל מתקשרת ומבקשת הסבר על האיחור הוא עונה לה: ״אני עדיין עם אותה נוסעת: יפיפייה, בת 92.״
הנסיעה היא עמוד השידרה, מביתה למקום שהוא קרוב רחוק. מסע בחיים ומסע בדרכים. היעד הוא תחנה עגומה. הדרך היא תחנות בסיפור חייה. היא מבקשת לעצור לפי סדר במסלול הזכרון שהוא גם סדר כרונולוגי. רסיסים של חיים.
הקשר האנושי שנוצר בין השניים על אך פער הדורות פותח את הלב ומותר להתרגש.
לסרט עלילה שנכנסת תוך כדי הסיפור לימים אחרים. שחזור התקופה נאמן לאיך נראה הבית אי אז, מה לבשו עלמות צעירות, איזה מוסיקה התנגנה אז, שוביניזם גברי. מה מותר ומה אסור. אלימות קיבלה לגיטמיות מהממסד כאילו מדובר בתרבות עולם שלישי.
שארל נהגנו הטוב, מתפרץ מידי פעם על נהגים חסרי סבלנות, ומתנצל בפניה ומסביר זאת בעבודה מייגעת ובקשיי הפרנסה הוא זקוק לחופשה שהבטיח למשפחתו. אבל מי יכול להרשות לעצמו! הוא אומר בכניעה. ומתנחם בעובדה שהוא מקיף פי 3 את כדור הארץ כל שנה בנסיעותיו.
ההפקה מוקפדת בפרטים הקטנים. המונה ממשיך לדפוק, הסכום עולה ועולה ככל שהיום יורד ויורד.
המעברים לעברה של מדלן עדינים כרקמת תחרה. שארל הופמן הטוב מעניק בנדיבותו שעות של חסד לאישה שסיפור חייה יכול להיכתב תחת הז׳אנר היסטוריה חברתית פוליטית פמניסטית המלצות למסע בנפש ובפריס.
הימים שנועדו לאהבת אמת קצרי מועד הם חומקים מבין האצבעות. מוסיקת הג׳ז לבושה היטב על פריס והמשמעות הטקסטואלית כאילו מנקדת את המעברים.
פה ושם יש ״יציאות״ בריפיות לדמויות משנה כמו אחיו הרופא המוצלח שהוא מנסה לפייס. די בשיחת טלפון להבין את מי אנחנו אוהבים יותר. שארל מתוודה שתמיד נחשב לכבשה השחורה במשפחה, והצופה מבין שהוא עולה על אחיו. או במפגש עם שוטרי התנועה אז מפעילה מדלן את חוכמתה בחו רב.
מדלן אישה כריזמטית וכובשת. סיפור חייה מורכב. (מאוד בעדינות נרמז כי שניהם יהודים…) שארל ממצא בדמותו את כל מה שאנושי ויפה וטוב. מפגש נוגה בין דורות. הוא אולי הנכד שהיה יכול להיות לה. היא אולי הסבתא החומלת שכנרטה חסרה בילדותו. חלק ניכר של הצילומים בקלוז של הנהג והנוסעת שארל ומדלן.
כן מתרגשים צוחקים ודומעים ולא רק נשים. ראיתי גברים מוחים דמעה.