ראש חודש חשוון תשע"ד
הריק הקיומי של נח
דברים על פרשת נח. מאת: אסתר ויתקון
פרשת נוח באה לאחר פרשת בראשית הפותחת את
התורה, ראינו את סיפור הבריאה הא-לוהית במלא תפארתה.
האל מתבונן במעשיו בתום כל יום בריאה בסיפוק-
"וירא אלוהים כי טוב". בסיום הבריאה ביום השישי
בו נבראו החיות ואדם וחוה הוא מברך לעצמו על המוגמר
בסיפוק עמוק- "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".
האל שם את הזוג המיוחד, נזר הבריאה, בגן – עדן
ומשם מתחילה ההידרדרות המהירה של האדם ושל
האנושות. אי ההסתפקות בשפע הטוב הקיים. אכילה
מפרי עץ הדעת, הפרי האחד בלבד שאין לאכול ממנו.
האנושות נענשת בחיים סופיים. המוות ממתין בקץ
הדרכים. אחר כך מיד, רצח ראשון במשפחה האנושית
הראשונה –אח רוצח את אחיו –קין את הבל- בגלל קינאה.
קין נשאר נידון לנדודים כדי להפיץ את רגשי האשמה
על קטילת חיים של הזולת האנושי –"דמי אחיך זועקים
אלי מן האדמה" אומר האל לקין. הזעקה היא של כל
דמי הצאצאים שהיו יכולים להיוולד מהבל, ולא נולדו
בשל הירצחו.
האנושות מתפתחת חומרית ורוחנית. אך לא מוסרית!
ערים נבנות, נוצרים כלי נגינה, מוסיקה, טכנולוגיה. אבל
יחסי האנוש מחרידים. תובל קין נכדו של קין שר בגאווה
בפני נשותיו צילה ועדה –"איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי".
בני האלוהים, בני המעמד החברתי הגבוה, בני אצולת
הממון והשלטון לוקחים לעצמם בכוח ובאונס נשים יפות
מן המעמד הפשוט. "ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא
הארץ חמס. וירא אלוהים ..כי השחית כל בשר את דרכו
על הארץ".
חמס הוא גזל כספי ופיסי. חטיפת אנשים ומכירתם.
בורא העולם מאוכזב עמוקות מהיצירה הנפלאה שנשחתה כל
כך במהלך של עשרה דורות מאז בריאת העולם.
"וירא ה' הי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק
רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו".
ההמשך בלתי נמנע. האלוהיםמחליט להשמיד את האנושות
כמעט לגמרי. להביא אתהמבול. האל מבחין לשמחתו באדם
אחד יוצא דופן. שהוא "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו.
את האלוהים התהלך נוח" .
צדיק בדורותיו. אדם שהתנהגותו החיובית בולטת לא רק
על רקע האפלה המוסרית של בני דורו. אלא על רקע כל
הדורות מאז בריאת האדם. הנה, לאחר המבול,
הוא אשתו בניו ובנותיו יהיו המשפחה הגרעינית שממנה ניתן
לקוות תצמח אנושות ראויה , ההולמת את כוונותיו המקוריות
של הבורא. כיאה לצדיקותו מתבקש נח לבנות
את התיבה במשך מאה ועשרים שנה, כדי לתת עוד ארכה
לאנושות לחזור בתשובה. הוא ממלא את שליחותו נאמנה.
האנושות אינה משתכנעת לחזור בתשובה. נח מצטווה
להכניס לתיבה זוגות זוגות מכל החי על פני האדמה כדי
לשמר אותם עבור האנושות החדשה. המבול החל.
ארבעים יום וארבעים לילה נמשך המבול. היקום נמחה.
המים חדלים לרדת משמים ומתהומות רבה. המים יורדים,
האדמה נחשפת, היונה נשלחת, והיונה חוזרת עם עלה זית טרף
בפיה. סוף סוף אפשר לצאת.
התיבה כרחם גדולה יולדת מחדש את המשפחה האנושית
היחידה ואת בעלי החיים. האל מבטיח לנח שהוא ובניו
יכולים להתרבות בנחת כי הוא כורת עמם ברית שהוא,
האל לעולם לא יחזור על מבצע טיהור האנושות (עם זאת
רעיון טיהור האנושות מהרשעים חוזר ומופיע מאוחר יותר
אצל נביאי ישראל בחזונות אחרית הימים). הקשת בשמים
היא העדות, שגם אם האנושות תרשיע מאד , האנושות
וכל עולם החי ישרדו לעולם ועד. ה' מבין שלא נאה להתחרט
פעמיים, וזה גם לא מועיל.
כאן, כבר בדברי בהבטחת ברית הקשת, יש לנו רמז מתרים
לבאות. באדם מצוי שבב מובנה של השחתה מוסרית. מתוך
הציפיה לאנושות חדשה ונפלאה לפחות לפרק זמן מסויים,
הנה הפתעה מביכה ואפילו מרה-
נוח מודה לה' על הצלתו בהקרבת קורבנות, ונוטע כרם ענבים.
מיד לאחר מכן, אותו נוח צדיק תמים בדורותיו, שעמד
בגבורה במסע הנורא בתוך תיבה קטנה ודחוסה בבעלי חיים,
בהזנתם , בניקוי פירשם, במחסור באויר טרי,
בטלטולים קשים על זרמי המים, דווקא הוא. הנבחר
המעולה שבאנושות, משתכר מיינו עד לאובדן החושים.
מתערטל מלבושו. חם בנו רואה כך את אביו ועושה בו מעשה
מגונה. אחר הולך לספר לאחיו. שם ויפת מתביישים להביט
באביהם המעורטל, לוקחים שמיכה ובהליכה אחורית עם
הגב אליו מכסים אותו. נח מתעורר משכרותו מגלה מה עשה
בו בנו הקטן חם ומקללו.
עצוב מאד. אילו פנים יהיו לאנושות המתחדשת, אם אביה
מושיעה, התגלגל ממרום גדולתו המוסרית אל ביב ההשפלה
ואובדן השליטה העצמית?
אכן, אנו לא מופתעים משחיתותם של אנשי דור הפלגה שבנו
מגדל שראשו צריך להגיע לשמים כדי להתגאות בהישגים
הטכנולוגיים של השליטים, במחיר זלזול בחיי אדם המשועבדים
לפרוייקט הזה. חז"ל מספרים. כשנפלה לבנה כולם הצטערו מאד,
הפועל הרשלן נענש. אך כשנפל אדם מהמגדל ונהרג, עברו מיד
לסדר היום. יש עבדים בשפע.
ניתן ורצוי לסנגר על נח, מתוך תובנה פסיכולוגית. נח שהתהלך
את האלוהים כל ימיו, ואחר קיבל משימה קשה וחשובה עד מאד,
ועמד בה בכבוד. משימה שמילאה את חייו במשמעות עליונה-
להיות אבי האנושות המתחדשת. אחרי צאתו מן התיבה בה עמל
ללא הרף, דאג שהכל "יתקתק פרפקט", מצא עצמו לאחר נטיעת
הכרם – מובטל. חסר תפקיד משמעותי. ריקנות קשה מילאה את
נפשו. אין לו עוד מטרה ראויה למלא. הוא כבר לא רלוונטי. מה
יעשה עם חייו עכשיו? שום דבר לא ישווה לעוצמת הערך והסיפוק
שמילאה את נפשו לפני כן.
כמו הרבה מאד אנשים אחריו, נמלט נח מהמצוקה הרגשית
אל זרועותיו המנחמות של היין. יש לנו כאן סיפור, עם לקח נפשי
-רוחני. אפשר ליפול מאיגרא רמה לבירא עמיקתא . אף אחד
אינו מחוסן מפני זאת. גם לא צדיק מושלם כמו נח. מן הצמרת
אל בור מעופש . כן זה יכול לקרא לכל אחד מאתנו.
כי זה קורה גם למעולים ביותר. אז מה עושים שזה לא יקרה?
או מה עושים כשזה קורה?
אני נעזרת בויקטור פרנקל פסיכולוג ופילוסוף. שכתב ספר
נדיר בחשיבותו "האדם מחפש משמעות". הוא פיתח
את תורת הלוגותרפיה, לאחר ששרד את מחנה אשוויץ.
כל אדם צריך לחפש ויכול למצוא את משמעות חייו.
לא לאפשר לריק הקיומי למוטט אותו. זו משימה לא פשוטה
בתקופות מסוימות בחיים, אך ניתנת להשגה.
אולי באה התורה לומר שהסיפור האנושי הוא מסובך, קשה
ואולי מייאש. אך לא לגמרי אבוד. אמנם מנח יצאו אנשי מגדל
בבל המושחתים שהעדיפו מגדל גבוה במחיר חיי אדם, אך
גם יצא ממנו בהמשך הדורות אברהם אבינו ומלכיצדק
ועוד מספר אנשים טובים. ולא רק אנשים גם רעיונות טובים
לשיפור חיי החברה האנושית.
בסיפור הזה טמון רעיון נשגב נוסף. סיפור נפילתו של נח
לאחר המבול בא לומר לנו מה שהתורה אומרת לאורך כל ספרי
תורה נביאים וכתובים (התנ"ך). שאין יצורי אנוש מושלמים.
כל אחד מאבות האומה ומאישיה הדגולים והמרהיבים
לאורך אלף שנות כתיבת התנ"ך כאברהם, יעקב, בני יעקב, יוסף,
משה, אהרון, מרים ...דוד המלך, ועוד ועוד, ואחר כך גם חכמי
המשנה והתלמוד שהצטיינו בחוכמה ובמידות טרומיות,
כולם ללא יוצא מהכלל נכשלו במשהו. חטאו, שגו, לעיתים אפילו
שגיאות טראגיות. כי התורה רוצה לשרש מהאדם את הנטייה להעריץ
אנשים ולסגוד להם. התורה רוצה שנאמין שרק האל הוא מושלם,
כדי שלא נהפוך שום אדם לאלוה נערץ, כי הוא ינצל זאת לעריצות
ולשעבוד מעריציו. התורה מתעבת עבדות ומרוממת את חרות
האדם להתמודד , לבחור, לשגות ולתקן.
