על הסרט המאסטרו/ צביה ויצמן כספי
״אומנות לא מספקת תשובות אלא מעלה שאלות״
סצינה ראשונה: לני מבוגר ועצוב, מעלה עשן סיגריה, על הפסנתר. זום אאוט ונגלה מראיין וצוות צילום מתעד נגינה ושיחת סיכום.
מה לא נאמר ועוד לא נכתב על ״המאסטרו״ על השמות החשובים השותפים להפקה לתסריט ולבימוי. על בחירה מדויקת של שחקנים. גם על נערי ונערות המקהלה. על האף של בדרלי קופר, על השיזוף המוגזם על הבלורית המתנפנפת ועל יכולות הניצוח המרהיבות.
כזה היה לני ברנשטיין וכך מציג אותו ברדלי קופר בכשרון רב.. נרקסיסט נדיב וכובש. נצלן ותאוותן, אוהב ומייסר. מוחצן אהוב מוכשר וזוכה להצלחה פנומנלית. הוא כתב מוסיקה קלה, מוסיקה קדושה ומוסיקה קלאסית.
התיאבון שלו גדול והוא רצה מהכל. הוא רצה את הקיץ ואת האביב כדי ליצור. הוא לא חיפש את הפצע כמניע, גם כשהיה כזה, הוא מציג תיאבון בריא וסקרנות.
לאונרד ברנשטיין היה כוכב על. סלבריטי. מוכר היטב גם לצופי הטלוויזיה. כשהקדים את המחר והנחה תוכניות מוסיקה ברייטינג עצום של הטלוויזיה של אותם ימים.
בתפקיד הנשי הראשי קארי מליגאן יפה וחכמה רכה ואמיצה
זוגיות. יחסים. מורכבות. שני אמנים.הוא מוסיקאי והיא שחקנית שניהם יהודים מצליחים, חברים בחברה הגבוהה של ניו יורק. יש קשר בין כשרון למזל. היא אומרת לו כי מלבד הכשרון דרוש גם מזל. שניהם ממלאים את הקרנגי הול. המזל עמד לצידו כשנדרש להחליף את המנצח הקבוע של הפילהרמונית של ניו יורק.
״נערי הכרך״ ו״סיפור הפרברים״ ומחזות זמר נוספים, יצרו את פס הקול של אמריקה של שנות ה50-60-70. שם מסופר על מעמדות, על אהבה בלתי אפשרית, ועל בחורים עזי מבע. יצירתו נעה בין תיאטראות ברודווי לאולמות הקונצרטים. השוליים נמהלים בקלסיקות של תרבות הזמן והמקום. כי הוא יצר אתם.
אביו היה נגן כלייזמר שעלה מרוסיה, הציע לו לקצר את שמו לברנס כדי לאפשר לו לקבל תזמורות מפוארות התואמות את כישוריו ולא בהכרח את שמו היהודי.
הוא השיג גם את הפילהרמונית של ניו יורק עם שמו היהודי המלא. בסוף הקונצרט המוצלח, מחיאות כפיים סוערות ברנשטיין הצעיר זוכה להוקרה מהאולם המכובד ומהעיר ניו יורק
סיפור ההצלחה שלו כמו נרטיבים אחרים, קורה די במקרה כשהוא מתבקש להחליף את המנצח הקבוע שחלה (כמו הפרימה בלרינה שנקעה את רגלה בחזרה הגנרלית, ומחליפתה עלתה עליה…)
ברנשטיין כקופר, ניחן בסקס אפיל שהמסך שותה בקלוז אפים וכישורים מרהיבים הדמות והשחקן נאמנים זה לזה. המוסיקה נהדרת ואתרי הצילום מרחיבי לב. תנועות מצלמה רחבות וגבוהות. אולם קרנגי הול מעביר רטט ועוצמה. כך הקתדרלה הגותית בניו יורק. האקוסטיקה מושלמת למוסיקה נהדרת.
בסצינה יפה כשהוא מנצח שירת זמרי מקהלה, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, אופנתיים או שמרנים - כולם מביטים בו בעיניים כבושות. את כולם וכולן הוא יכול להכריע. היא פלישה, מביטה בו בהערצה. בסיפוק. כמו אם שמתרגשת מהופעה מוצלחת של בנה.
הפקה יפה. שחזור תקופה מושלם, הדמויות, הבגדים, הבתים, המכוניות, המרחבים. מסיבות סחוניות, המון עשן סיגריות, ריקודים, מקול ותקליטי ויניל. הכל ״לפי הספר״.
צילום מסך: צביה ויצמן כספי
הסנטרל פארק בשחור לבן או בצבע מביא עימו תחושת חופש ופורקן גם אם יש מי שמביטים בו במקום ציבורי עם בן זוגו האקראי, הוא מוכר והוא נהנה מכך. המצלמה עליו, היא לא מציגה סקרנים.
לאחותו, שאותה מגלמת שרה סילברמן, יש תפקיד בהעברת מידע על אישיותו. במפגש הראשון בינו חביי פלישה היא מנדבת מידע על אופיו ותאוותיו ומציעה לה מאהב נשוי…ובעבור השנים פלישה מוכיחה אותה כי אחרי הכל, היא הצליחה להיות הדמות המשמעותית בחייו.
במפגש רומנטי בין השניים, על בימת תיאטרון חשוך, פלישה עושה חזרה להצגה ונעזרת בו. נוטעת בו בטחון שהוא גבר. ומספרת לו כמה הוא זקוק לה ואפילו הוא לא יודע על כך.
היא אוהבת את הריח שלו שמזכיר לה את מעיל הגשם של אבא שלה. הוא מציע משחק ״סודות וקנאות״ ומספר לה על חלום אדיפלי. נוצרת ביניהם אינטימיות עמוקה ואהבה.
המעברים בין השחור לבן והצבע, ערוך בידיים מיומנות. השחקנים הראשיים לא מתחלפים לאורך השנים, האיפור מצעיר והאיפור מבגר. הפרטים מועברים בסבטקסט. הם יושבים גב אל גב בשחור לבן בפארק היא מבקשת ממנו להיות סבלני ומרוכז כי הכוונה היא לבנות זוגיות יציבה, זו האתגר שלה. הסצינה חוזרת בבגרותם בצבע, אז הוא מסכם שאכן כך, למרות הכל יש באגם רק זוג ברווזים. כמוהם.
במיסה ניצח בעזרת שרביט המנצחים אך בקונצרטים אחרים ניצח תוך נגינה מעמדת הפסנתר.
בשיחה עם הבת שלו כשנתבקש להפריך שמועות על העדפותיו המיניות (כשהוא לבוש בחולצה שעליה מודפס ״הארוורד״ באותיות עבריות) הוא מסביר שיש מי שמקנא בכישוריו, ולכן מה שנאמר זה כדי ״לרצוח״ את נפשו…! בתו הנבוכה ״קונה״ את ההסבר בערבון מוגבל. הוא משאיר את אהוביו ואוהביו סובלים. הוא מתוודה כי ידידו הצעיר, ״חד כתער ומותיר אותו כחץ דרוך״
הסרט בא לספר על היחסים והאינטימיות שנוצרה עם פלישה בין האפיזודות המיניות האחרות. על אישה כמוהה נאמר כי אם ואחות והוא מתנחם תחת כנפה. היא העוגן והיא הסירה והיא האגם עליה הוא שט ויוצר בין העולמות. הוא אוהב אותה אין ספק. הוא מכאיב לה. ברור. תאוותו לא יודעת שובע והיא שיודעת היטב ובדיוק ומההתחלה לאן היא נכנסת. מתמסרת.
גם לה יש קריירה של שחקנית. גם היא נאהבת ובכ״ז מותירה עבור לני את אור הזרקורים. היא מסרבת להסתנוור. היא זימנה עצמה לזוגיות עם יכולת הכלה ואהבה שאיפשרה לו לצמוח. היא כאמור, היתה הכתף שם הניח לני את ראשו. הם הקימו משפחה והיא שמרה על נפשותיהם ושילמה בבריאותה.
פעם לפני עידן, כתפי נגעה בכתפו של המאסטרו, בחדר מדרגות בבניין יפיפפה ללא מעלית בשכונת רחביה שבירושלים. לא ידעתי אז מי הוא. נאמר לי שהוא מבקר בארץ כשהוא מגיע לנצח על הפילהרמונית הישראלית. (כמו ימאי שיש לו מצע חם בכל נמל, גם למאסטרו יש)הוא טיפס לדירתו של הבחור היפיפייה שגר בפנטהאוז וטיפח חממת סחלבים נדירים…
הסרט משודר בנטפליקס. אורכו יותר משעתיים. מרגש ומשעשע מוסיקלי ואנושי. זוכה לביקורות אוהדות ומהמרים על כמה אוסקרים.
נראה שלצופים בני זמני שראו מחזות זמר שלו (רובן עוברתו ועלו על במות בארץ) די במידע שמוצג בסצינות מרמזות. חילופי הדברים יפים הטקסט החכם וראוי להיזכר, ובשל כך כדאי לצפות בשנית במאסטרו. למטיבי לכת ויודעי חן. הסוף נוגה.
במאי: ברדלי קופר 129 דקות
שחקנים: ברדלי קופר וקארי מליאגן
התסריט של ברדלי קופר וג׳וש סינגר
הפקה ותסריט: מרטין סקורסזי וסטיבן שפילברג.
(הכותבת לא מבקרת מקצועית, אלא חובבת קולנוע)
