פרק  מספר:

הפרהוּד — אֵימה בדרך לתקומה/ חגי קמרט

 

(מתוך המונוגרפיה "התאומים החולמים")

 

בבוקר עוד חייכה השמש וקרניה פתחו את שערי חג השבועות תש"א. הנה עוד מעט קצת יובאו הביכורים ויחלו חגיגות החג. אלא שעם בוא הצהרים קדרו שמים וארובּות אימה נפרצו נפרסו לרווחה. שערי מוות נפתחו ברחובות וסמטאות העיר, ואש הגיהינום פשטה זרועותיה בציפורני אֵימה והילכה ברחובות בגדד כחרב המתהפכת של שנאה ולהט, הֶרג ושמד. האש הנוראה שילחה וגרשה יהודים לבושים בגדי חג מארץ החיים אל עולם החשֵכה והמוות.

עד כמה יכול היה לתעתע ולצחוק הגורל ביהודֵי בגדד השלווים התמימים?

בספרו של בלפור חקק "ואז בקץ היוחסין" (1987) נכללה פואמה על ה'פרהוד', ושם נכלל הפרק "אידיליה לפני המוות", המתאר את השאֲננות של היהודים בבגדד, בימים שלפני הפרעות. ואחד משירי הפואמה מסיים בשורות:

ולא ידעו התַמות/ שכשהתמרוֹת תהיינה בשֵלוֹת/ והגפנים יהיו רוויִים/ השמש תיסוֹב לאחוֹר/ והכּוכבים יפְּלו/ יְרוּיים".

ואז בקץ היוחסין, עמ' 78.

אכן כן — שהרי עד שהגיע שבועות, חג הקציר, הנף מגל וחרמש בקמה, בו היו מקריבים את קורבן "שתי הלחם", חלה פורענות בעולם: באותו שבועות של ו' בסיוון תש"א — 1941 נעשה קציר דמים ברחובות העיר. דם יהודי נשפך ועמדו הקורבנות על שפך דמם של 179 יהודים הרוגים 118. 2 פצועים ונפגעים בקרב הילדים — 242 אומללים — שהפכו ברגע ליתומים.

בלחש שבור מספרים התאומים בשירתם את סיפורה של אִימם בימי הפּרעות: סעידה, הילדה התמה, אז בת ארבע עשרה, לא ידעה את הצרה הנופלת עליה ועל בֵּיתה. כְּיתר ילדי היהודים בבגדד ישבה בביתה עם הוריה — עוזרת להם בהכנות לחג, ומצפה לקבל את חג השבועות באורה ובשמחה. הלבבות היו מלאים אור: הבית נקי ומסודר ופמוטי הנרות מצוחצחים על מפה צחורה. כה מבהיקה התחרה בשולֶיה, והם מוכנים ומזומנים לנרות החג, שיפיצו אורות חג בבית, והנה אווירת המועד כבר שורה באוויר. ופתע... כהבזק הבּרק נשמעו קולות ההמולה מֵעבר לכותלי הבית, צעקות וזעקות.

 באה סעידה הנערה אל חלון ביתה לראות מה פשר הדבר, ואז נרעשה: עלו ובאו מעלה מעלה עד מעלות קדושים וטהורים היללות — — בכי התינוקות וזעקות האימהות, אנחות הפצועים וחרחורים אחרונים של הגוססים. וּמטָה מהם צעקות הקלגסים, קולות הצהלה הצרודים של צמֵאי הדם האכזריים הפורעים בהם, בלא הבחנה, ומבטם — כעיני חיה שוחרת לטרף, שועטים בציפורני טרף. עולם הזוועות של מטה ועולם נשמות הנרצחים הטהורים של מעלה. בוקה ומבוקה.

סעידה, עוד ילדה תמה נבעתה ובאה מן החלון אל פינת החדר, נפחדת רועדת, ואבא ואימא — הוריה התמים — קרבו אליה חרדים וחיוורים.

מה רע עשינו? — פניהם שואלות: דומה הוא, שכל פשענו שיהודים אנחנו... שני אחים לה לסעידה — שיצאו אותו בוקר מביתם, ושניהם בשעה זו מחוץ לבית. האם תצלח דרכם להימלט מהפוגרום? סעידה הנערה, הוריה, לבם פועם בחוזקה.

עודה עוטה חיל ורעדה, חוששת לגורל אחֶיה, חושבת סעידה הקטנה ליקרב שוב אל החלון, אולי תראה את אחֶיה בשובם הביתה, אולי תחוש מטה לקראתם לפתוח בפניהם את הדלת? סעידה אוזרת עוז, באה וקרֵבה צעד בצעד אל החלון נותנת מבט חרד חטוף אל הרחוב, ושם עשרות פראי אדם חמושים בסכינים, גרזינים,  רובים וכלֵי משחית של כל הבא ביד, ממהרים לכניסות הבתים תוקעים חרב ברזל בבשר אדם, הצועק מתוך כאבו, צונח וגונח, מחרחר את נשימתו האחרונה, נעזב לאנחות. וכהרף הופכים הקלגסים לבוזזים: מוציאים רהיטים וחפצים, מעמיסים על רכבים ונוסעים. צועקים שמחה בפראות, ומנופפים סכיני רצח באוויר.

"להרוג! לטבוח! לבזוז!" — מעודד אחד מהאנשים, צמאי הדם, והוא מנופף סכין ארוכה בידו. הלהב מסנוור.

היא רואה יהודים מוּצָאים בכוח ממכוניות, ומתוך אוטובוס שעצר. יהודים מוכּים, נרצחים ונשחטים בגרונותיהם, אם בחרבות אם בפגיונות — כך לאורו של יום ולעיני כֹּל. ונהג האוטובוס מניע, והרכב זז ודורס את הגופות השׂרועות על הארץ שלפניו.

סעידה נרתעת מהחלון. דומה חלון זר הוא, ומסגרתו כעצבּי פלדה, וזכוכית לו כבוהק החרב הרוצחת לאור הֶבזק להט קרן שמש אכזרית — וכך נסערת סעידה ובאה שוב אל פְּנים החדר. מה מבשר ליבה?

אווירה כבדה: האב יצחק חבשה והאֵם תופחה יושבים אל השולחן לבושים בגדי חג, נרעדים משהו, מרכינים ראש בין כפות ידיים תומכות ומבטם מפוחד, בוהה אל צבעו המחוויר של שולחן.

בחיל וברעד ניגשת אט הנערה אל הוריה. עומדת ואומרת:

"אבא, אימא, איפה הם? היכן הם שני אחַיי?".

"אנחנו לא יודעים" אומר אבא יצחק.

"מקווים שהם באחד הבתים ולא ברחוב".

"לאן יצאו? לאן הלכו? האם הם יחד? האם לבד?".

נורי ואברהם חבשה, שני אחֶיה של סעידה, שניהם סטודנטים לרפואה, היו אותה עת מחוץ לביתם, בדרך לבית סבם חכם ציון. והפוגרום בשׂיאו: הפורעים כאחוזי אמוק רצים כמטורפים, כגל ים הגואה בשטף אל החוף. וההרג נעשָׂה בלא הבחנה.

יושבת המשפחה אימא, אב ובתם ברעד ובחיוורון פנים, ומדי פעם הפנים מוסבות אל הדלת הסגורה. בבית גם שאר אחיה ואחיותיה: עזרא, ויקטור, ומשה הילד הקטן, וכן אחיותיה: דייזי, נורה וגם ויולט. כולם עטופים עצב: האִם יבואו בפתח שני הבנים? האם ייכנסו בסערה פנימה ויסירו חשש לב אם ודאגת פני אב? או שמא בעיטות רגל נוקשה תכה בדלתות, רחש הפורעים, לב נוקשה כאבן — כל אלה ירעידו את חדרי הלב החרד של יושבי הבית. מכות אדירות ופריצה של דלת הנופלת ארצה ומעליה איתן עומד הרוצח בעל החרב הנוצצת בידו, וכמו מלאך המוות מכוון צעדיו.

דפיקות אימה נשמעות על הדלת, וכל דפיקה מקפיצה הלבבות ממקומם. פעם זו שכנה שואלת, אם יש אי אלו חדשות לטובה או לרעה. פעם בשורה מגיעה על שכן שנהרג — ולבסוף שקט. שקט. שקט שאחרי הסערה.

ונורי ואברהם הביתה לא חזרו...

אבא ואימא רתוקי כסאות, קפואי מבט, חרדים מהלא נודע,

המומים בשתיקתם קפואים בפחדם, חיוורים בדאגתם.

הגיעה שמועה מן החוץ, שחברָם אליהו חייק, היה איתם בלכתם ושב, והם לא שבו. הוא סיפר שראה את ההמון צד את שני האחים, והוא הצליח להימלט. כולם נסערים מן הבשורה המרה. אליהו חייק חשש לספר מה עשו הפורעים לאחים.

"סעידה. את כבר גדולה ואמיצה, אולי תלכי את לראות במתים אם אחייך שם? אולי לא? הרי לא שבו הביתה".

'אני גדולה? בת ארבע עשרה זו גדולה?' אמרה לעצמה. 'אך אבא ואימא מבקשים זאת. ואיך אפשר שלא לעשות כרצונם. והרי מישהו חייב לעשות זאת!'.

רק לאחר תום הפרעות, המשטרה הזמינה אנשים בכרוזים שעברו ברחובות לגשת לתחנות משטרה ובתי חולים לזהות גופות.

סעידה בת ה–14 הוסעה על ידי השכנים לתחנת המשטרה, וגם לבתי החולים הסמוכים.

בצר לה זו הייתה משימתה: הלכה הילדה לחפש, להסתכל, לזהות...

ושם, לפחות כמאתיים גופות סקרו עיניה הבוכיות. איך יוכל ליבה לשאת?

"מאתיים גופות, אולי יותר" — כך אמרה בעדותה...

שבועות קשים, אי יכולת לעכל את המחסור, את אובדן הבנים.

התצלומים לפני הפרהוּד מעידים על השאננות, על השלווה המדוּמה. בתצלום אחד רואים את האב יצחק ושני בניו נורי ואברהם, ולצדם הבת ויולט. תצלום שני — שמחה בבית מרסל חבשה. יצחק האב נמצא מצד שמאל למעלה — חבוש כובע ומשקפים. ליד דוד משעל אחיה של מרסל חבשה, מרסל ממשפחה משעל, שמתוכה יצא דיוויד מרשל ראש ממשלת סינגפור. התצלומים מופיעים באוסף התצלומים בלב הספר. נורי ואברהם מצד ימין, אברהם מניף ידיו כלפי מעלה. כולם שמחים, מי יכול היה לנחש מה יקרה עוד חמש שנים.

הפרהוד שבר את המשפחה, את האבא יצחק, את האם תוּפחה.

יום אחד באה שִׂמחה, דודה של סעידה, אחותה של אִמה, ואמרה לדודים ולאנשי המשפחה: עד מתי יתאבּלו אלו? הרי סופם שיֹאחזם השבץ! והרי אין סוף לדבר, אשר על כן עליכם לקחת את הילדה הזאת ולחתֵן אותה. אם זו תתחתן ותביא ילדים, מצב הרוח של ההורים ישתנה בשמחת הנכדים, וכך עוצמות האֵבל ייחלשו, שהשמחה תחפּה במעט על העצב, וירפָּא לבבם."

 

קטע מן הפרק הראשון של "התאומים החולמים" מאת חגי קמרט, בהוצאת "פיוטית"- 240 עמ', 2023.