מאמר

על אנתולוגיית השירה אוצר בעקבות האוצר/ ראובן שבת



 

אנתולוגיית השירה אוצר בעקבות האוצר מהווה קול שירי ייחודי ומרתק. היא מאגדת שבעה משוררים, החושפים שירים מהמיטב של שירתם ויש ביניהם מכנה משותף די ברור והוא כתיבתם השירית המודרנית.

 

עיון בארבעה מתוך הכותבים, כל אחד בשני שירים, מצביע על אפיון מודרני מובהק הנע אוטונומית , הן בסגנונו והן בתוכנן.

 




 

חיים ספטי הוא משורר ותיק, שפרסם  שלושה ספרי שירה, ושיריו פורסמו למכביר בכתבי עת ספרותיים, מודפסים ומקוונים,

עיתונים יומיים ואנתולוגיות.

ספטי הוא משורר פעלתן, עירני ודייקן מאוד בשירתו.

הנה השיר הראשון:

דּוּ"חַ עַל יִתְרַת הַנֶּפֶשׁ / חַיִּים סֶפְטִי

וַהֲרֵי דּוּ"חַ עַל חַיַּי

אֲנִי חַיִּים נוֹלַדְתִּי

וַהֲרֵי אֲנִי עָתִיד לָמוּת

וּבֵין הַזְּמַנִּים אֲנִי חַי חַיֵּי מִשְׂרָד

וְהָרוּחַ מִחוּץ לַחֻלִּין

 

וּמַיִם חוֹתְרִים מִתַּחַת לִזְכוּכִית שֻׁלְחָנִי

וְאֵינֶנִּי רוֹאֶה אֶלָּא: מַיִם מְצִיפִים אֶת חַיַּי

דְּיוֹ מִטַּשְׁטֵשׁ, לֹא מֻגְדָּר לֹא בָּרוּר

וְאִשָּׁה מִן הֶעָבָר הָרָחוֹק גְּלוּיַת שָׁדַיִם

מְבִיאָה גּוּפָהּ לְאִישׁ אַחֵר

 

אֲנִי חַיִּים חַי חַיִּים שֶׁל מִשְׂרָד

 

האם זהו שיר מייאש?

לכאורה כן. הוא מתאר מציאות אפורה, חסרת פשר, לוכדת ומאמללת. אי אילו משוררים מט.ס. אליוט ועד פסואה חיו אכן כך.

  אכן,אבן הבוחן של השיר אינה דווקא בתוכנו אלא במשמעותו. היא אינה מייפה מציאות. אבל היא מתארת בתמצות   יפהפה,ריאליסטי, אקזיסטנציאליסטי




את בבואת המציאות ממש!!

קרי, השיר אינו משכפל את עצמו . הוא יוצר הנכחה תמידית.

ובכן, מכאן גדולתו. המקום, הזמן, הרקע, נוכחים כל העת. הנכחה זו, היא בוודאי אפיון של שירה מודרנית וכך גם קביעות הזמן המאפשר למעשה כעין חוויה קולנועית קצרה של סרט. ומכאן גם ייחודו היפה של השיר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שֶׁלֹּא לַשָּׁוְא חָיִינוּ / חַיִּים סֶפְטִי

 

אָמַר לָהּ: בְּבוֹא הַדְּבָרִים הָאַחֲרוֹנִים בָּנוּ לָגַעַת

בַּמַּגָּע הַלָּבָן שֶׁאֵין אַחֲרָיו דָּבָר,

נֵדַע

שֶׁלֹּא לַשָּׁוְא חָיִינוּ כְּצֶמַח אַקְרָאִי

שֶׁנִּצְּתָה בָּנוּ שִׁירָה כְּנֵס מִתְחוֹלֵל

שֶׁהִתְלַקְּחָה בָּנוּ רוּחַ כִּזְרִימַת נַחַל

שֶׁהָיְתָה בָּנוּ רְצִיַּת הָעֲשִׂיָּה גְּדוֹלָה כְּקֶשֶׁת בֶּעָנָן

שֶׁהָיְתָה בָּנוּ אַהֲבַת הַיֹּפִי כְּאַיָּלוֹת לְמַרְאֶה

וְאַתְּ מַה דְּבָרֵךְ, הַנִּצְחִית?

וְאָמְרָה: אֲנִי מֵעֵבֶר מִזֶּה

מֵעֵבֶר לְהַרְרֵי הַלֹּבֶן

שָׁם הֵיכְלֵי הַנֶּצַח,

לֹא כְּמַרְאָם כָּאן מַרְאָם שָׁם –

בְּכֶתֶר הַחַמָּה כָּאֶבֶן הַיְקָרָה קְבוּעִים

בְּזֵר הַסַּהַר כַּעֲלֵי דַּפְנָה שְׁזוּרִים,

וְאַתָּה אֵיךְ יָדַעְתָּ?

וְאָמַר לָהּ: חַשְׁתִּי

וְאָמַר: אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ אֶל הַרְרֵי הַלֹּבֶן,

אָנוּ שֶׁאַהֲבָתֵנוּ לָךְ טְהוֹרָה כָּמוֹךְ,

מַדּוּעַ לֹא נִנְחַל הַיֹּפִי בַּהֲנִצּוֹ

מַדּוּעַ לֹא נִרְוֶה מַרְאוֹת הַחַמָּה וְהַסַּהַר כְּמַרְאָם בִּמְחוֹזוֹתַיִךְ?

 

חָפְשִׁיֵּי הַדַּעַת הוֹלְכִים אַחַר הַשָּׁעָה

וְרַק הַכְּבוּלִים בְּאַהֲבָתָם לָךְ

צוֹפִים כְּחוֹלְמִים אֶל הַרְרֵי הַלֹּבֶן.

 

השיר הזה לעומת קודמו, מבטא כוליות, געגועים, אסתטיקה, נושבת ממנו רוח קדומים חושנית של סיפורי המיתולוגיה היוונית, אולי דפניס וכלואה. ואולי הרמס ודיאנה.

ובעיקר כאן, וממילא משמעות האהבה, בעומקה הפיוטי ואולי גם הקיומי, בעולם מנוכר, פוסט מודרני וסתמי.

המשורר מפקיע עצמו מהזמן, אבל לא מדמיוניות פיוטיים כתובים היטב.

כמו קריאת תגר שירית, מול פוסט מודרניזם שבו חוויות נקבעות לפי עוצמת שכפולן...

והרי אהבה שירית כגון השיר הזה, אינה מופרכת, בהיותה ממוקדת בשפה, בתוכן , בחוויה בקסם המשמעותי באמת, של שיר מודרני. וזה כמובן יופיו הפיוטי המשמעותי בהחלט.

 

 

 

אורית כרמל רפאלי  היא משוררת חדשה יחסית, שפרסמה  שלושה ספרים, ושיריה ראו אור בעיקר בכתבי עת מקוונים.

 

 

 

 

 

לבני/ אורית כרמל רפאלי

 

מֵחֻפְשָׁה נִפְלָאָה לֹא תָּמִיד תּוּכַל לִזְכֹּר

פִּלְאֵי הַמָּקוֹם שֶׁאֵרֵחַ בִּנְדִיבוּת כַּיָּם

הִשְׁתַּקְּפוּת הָרֵי מוֹאָב בְּעַרְבּוֹ שֶׁל יוֹם

תְּחוּשַׁת הַמַּיִם הַכְּבֵדִים עַל גּוּפְךָ הַהוֹלֵךְ וְקַל

וְגַּבְשׁוּשִׁי הַמֶּלַח שֶׁדָּקְרוּ בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם

אַךְ בְּדֶרֶךְ פֶּלֶא לֹא יִשָּׁכַח אוֹתוֹ אָדָם

הַמְּרֻכָּז בְּטִאְטוּא כְּמוֹ בְּכָךְ תְּלוּיִים חַיָּיו

וּפָנָיו הַיָּפוֹת שֶׁל מַצִּיל שֶׁהִמְלִיץ

תָּמִיד לִנְעֹל נַעֲלַיִם מֵרֶגֶל יָמִין

 

השיר הזה הוא שיר זיכרון ,המכיל תמונת טבע יפה, השמורה בזיכרון המשוררת. ואכן, הויטאליות השופעת, ולו גם בתיאורים קצרים מאוד, נוגעת בקורא, והרי לפנינו  חוויה שירית מודרנית, שאינה שזורה בהכרח מילולי מאולץ או איזה שכפול רעיוני מנוכר, ששם העיקר הוא המלל ויהי מה.

המשוררת מפקיעה את המלל לטובת החוויה הפיזית, הזיכרון החי, התחושה הקיומית המלבלבת וזאת גם גדלות השיר הזה.

 

 

 

יד ושם/ אורית כרמל רפאלי

 

 

טוֹב שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל עֲבוּרִי

מַטֶּה אֶת מַאֲזַן הָעוֹלָם לְכַף זְכוּת

בִּזְכוּת מִלָּה

אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בְּיִרְאָה

קְהִלּוֹת נִמְחֲקוּ מִן הָעוֹלָם

נְקֻדּוֹת שֶׁאוֹרָן כָּבָה

כְּכוֹכָבִים מֵתִים בַּשָּׁמַיִם

אֲנַחְנוּ מִתְרַפְּקִים עַל קִיּוּמָן הָרָחוֹק

הַפֵּאוֹת וְהַקְּדֻשָּׁה, הַטֹּהַר בָּעֵינַיִם.

יֵשׁ בִּי אַהֲבָה לִיהוּדִים אֲדוּקִים

לֹא קַל לִהְיוֹת מֻשָּׂא קָבוּעַ לִגְנַאי

וּבְכָל זֹאת לִדְבֹק.

לְהַחְזִיק בִּכְנַף הַמְּעִיל

שֶׁל אֲבוֹתֶיךָ, וְלֹא לְשַׁחְרֵר.

 

הייחוד של השיר הזה הוא בהיותו שיר משולב. הוא משלב חוויה,ידע,  זיכרון כאוב. יש בו אומנם אמירה כוללנית גורפת, לאומית אפילו. אבל הוא מתמקד במצב עצמו. כמו השיר הקולנועי של ספטי. גם כאן ההתבוננות מיידית, אבל איטית ומחושבת. רפאלי נותנת לקורא ללקט את החוויה באיטיות ולעומק, זה יפה. זה מכבד. זה ראוי.

 

אורן עילם הוא משורר וגם המוציא לאור של האנתולוגיה.  הוא פרסם  שישה  ספרי שירה . הוא הבעלים של כתב העת המקוון "ביטאון שירה."

 

אֵין עַל מִי לִכְעֹס

 

הָרָעִים מֵתוּ

אֵין עַל מִי לִכְעֹס

אֲנִי רָגִיל לִכְעֹס וְאֵין לִי עַל מִי

אוּלַי אַשְׁלִיךְ חֲפָצִים

סְתָם כָּךְ עַל קִירוֹת

זֶה טֵרוּף שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים יִקְרֵי עֵרֶךְ

וְהַחַיִּים קְצָרִים וַהֲפַכְפַּכִּים

הָרֹאשׁ שֶׁלִּי עַל דַּעַת עַצְמוֹ

עוֹשֶׂה "לֹא"

זֶה לֹא בְּדִיּוּק כַּעַס

זוֹ סַבְלָנוּת בַּדֶּרֶךְ אֶל אָן שֶׁהוּא

לְפָחוֹת שֶׁיִּהְיוּ הַרְבֵּה זִיּוּנִים

אִם הַסֶּרֶט כֹּה גָּרוּעַ

אִם הַסֶּרֶט דַּל

לְפָחוֹת שֶׁיִּהְיֶה סְקַנְדָּל .

 

השיר הזה מזכיר את כתיבתו של מאיר ויזלטיר, קונספטואלית, מנוכרת, מעט מרוחקת,לכאורה סתמית. למעשה, היא ישירה, בוטה במתכוון. כמו אגרוף כואב לבטן. אולי אפילו צינית.

כך, דווקא כך, מפקיע עילם במפגיע את השיר מסתמיותו. הוא מנופף בניכור מודרני, ולא נותן לאפיון של אשליה לנקב את משמעות השיר, ציני, בוטה, ככל שיהיה, ואכן ובכל זאת , זוהי אותנטיות שירית מודרנית במיטבה.

 

הַלַּחַץ מַדִּיר שֵׁנָה מֵעֵינַי

מבצע "צוק איתן"

 

הַלַּחַץ מַדִּיר שֵׁנָה מֵעֵינַי

זֶה בִּגְלַל שֶׁהָעוֹלָם מְסֻכָּן

הָעוֹלָם מְסֻכָּן עַל כָּל רְבָדָיו

וְרַק קִיר עָלַי מְסוֹכֵךְ

פִּנָּה, מִפְגָּשׁ שֶׁל שְׁנֵי קִירוֹת זֶה עִם זֶה

מַקְנֶה תְּחוּשַׁת בִּטָּחוֹן.

 

אַחֲרֵי שֶׁנִּכְשַׁלְתִּי בִּקְפִיצָה לַגֹּבַהּ בַּגֹּבַהּ הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר הָאֶפְשָׁרִי,

גֹּבַהּ פְּנֵי הַקַּרְקַע,

בִּקַּשְׁתִּי לְהַעֲלוֹת אֶת הָרַף לְגֹבַהּ הֶעָנָן

כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּעַמּוּד הַמּוֹט

וּבְעֶזְרָתוֹ לְנַתֵּר מִן הַצּוּק הָאֵיתָן.

הַתּוֹצָאוֹת לֹא אֵחֲרוּ לָבוֹא:

בְּעוֹד חָמֵשׁ שְׁנִיּוֹת אֶתְרַסֵּק

הִנֵּה אֲנִי כּוֹתֵב עַכְשָׁו אֶת מִלּוֹתַי הָאַחֲרוֹנוֹת.

הֲרֵי זֶה כֹּה סִימְבּוֹלִי שֶׁמִּלָתִי הָאַחֲרוֹנָה

בְּשִׁיר חַיַּי תְּהֵא הַמִּלָּה אַחֲרוֹנָה.

 

באופן מובהק למדיי, השיר הזה ממשיך את קודמו. אבל הוא יותר מוחשי. הוא מטפל בחומרי האימה, החרדה, המחאה, באופן ישיר .


 ובוטה. איכשהו הוא הזכיר את השיר הידוע-"מי מכיר את האיש שבקיר." אלא שכאן הקירות והאירועים הם ריבוי מאולץ ומאלץ


חגית בת-אליעזר היא משוררת, שפרסמה ארבעה ספרי שירה. היא מבקרת ספרות, קולנוע ותיאטרון ועורכת באתרים יקום תרבות ובכיוון הרוח.

בין השיטין יש בשירתה גם אפיונים דו שורשיים. כתיבתה צילומית (פוטוריסטית) חדת מבע. 

דּוֹר שֵׁנִי לַעֲלִיָּה

 

אֲחוּזָה בָּאָרֶץ

אֵלֶיהָ הֶעְפַּלְתִּי

 

יְלָדַי –   יְלִידֶיהָ.

מִתְרוֹפֶפֶת אֲחִיזָתָם

בְּמַשַּׁב נְדוּדִים.

 

כְּמַחְזוֹר הַמַּיִם בַּטֶּבַע – 

יְהוּדִים חוֹזְרִים לְאַרְצָם

וּמִתְנַדְפִים אֶל הַפְּזוּרָה.

השיר מדלג בין שלושה מצבי קיום יהודים שונים: גולה. ישראליות .גולה מחודשת.הוא מייצר זיכרון ומהות שירית, מיידית, עכשווית, צילומית. חדות המבע של  בת -אליעזר, היא גם חדות המבט. היינו השיר הוא חומר המציאות והמציאות היא השיר. ומכאן בוודאי שזו

שירה מודרנית במובהק.



אִתְּךָ זֶה כְּמוֹ נְהִיגָה בָּעִיר

 

פְּנִיּוֹת חַדּוֹת

צָמְתֵי הַחְלָטוֹת

תַּמְרוּרֵי עֲצֹר

לְמִי זְכוּת קְדִימָה

רַמְזוֹרִים אֲדֻמִּים

אַךְ גַּם גַּל יָרֹק

 

עֲצִירוֹת פִּתְאֹם

פְּקָקֵי תְּנוּעָה

קְשָׁיֵי חֲנָיָה

קְנָסוֹת וּגְרִירוֹת

חֲסִימוֹת, עֲבוֹדוֹת עָפָר – עַד מָתַי?

 

אַתָּה – תֵּל אָבִיב חֲלוֹמוֹתַי

הפוטוריזם מתעצם ביתר שאת בשיר הזה. מאוויים אינם כמוסים אלא גלויים. מיטב השיר כזבו מתגלה כאן דווקא בתמצות מופלא, בשורות מעטות וישירות. ולבסוף- כמהים ל"עיר החטאים" הפורקת  עול, תל אביב. היא אינה פיוטית ,היא מציאותית והיא משחררת אל מציאות אחרת ושונה, ששם המילים רצות מהר, אבל נותנות לקיומן משמעות בלבדית.

 

 

 

 


 

 

 

 

 

  

טואול - בניית אתרים