על הסרט האופה/ ראובן שבת

הסרט האופה הוא סרט קשה. אכזרי. לא תמיד קל לצפיה.

אבל הוא נקלט לדעתי בליבו של הצופה היטב.

האופה הוא איש מבוגר מאוד, שסוד אפל בעברו . לעת פרישתו הוא מתנחם ומתפרנס מהכנת עוגות. לחמים. מאפים. עוגיות. לבני העיירה שלו ולסביבה הקרובה.

לתוך השקט הלכאורה מאוזן הזה, מגיע יום אחד בנו היחיד, מבקש ממנו עזרה, ומותיר לו את בתו הקטנה.

אחר כך הבן נעלם במסתוריות ומכאן מתפתחת עלילה מותחת מאוד הנוגעת בפשע. חרטה. אהבה. נחמה. תקווה אנושית. פטליזם כאוב מאוד.

יש כמה סיבות לראות את האופה וכולן טובות לדעתי.

הוא בנוי היטב מבחינת העלילה ואין בו רגעים מתמשכים סתם או רפליקות מיותרות.

התסריט כתוב היטב. יש לו ליגה של שחקנים מעולים: בראש וראשונה רון פרלמן המוכשר. זה שנוהג תמיד לפי הכללים שלמד היטב כנראה בבית ספר למשחק. הופעה קולנועית מלוטשת. שפת גוף מעולה. שיח ברור מאוד. הבעות מדוייקות לסצינות.

ויש גם את הילדה המוכשרת אמה הו. שראיתי אותה בכמה סרטים והיא באמת שחקנית מהשורה הראשונה

וכמובן הארווי קייטל הוותיק והמעולה.

הבימוי הוא גם מעולה.

האופה , מביא אותנו גם להבנה אכזרית על הפטליזם של החייים ומצד שני נותן כל העת תקווה מפעפעת מול הרשע. הזוהמה. האכזריות וזו מתגלית היטב לאורך העלילה הדינמית בקשר בין הסב, האופה, לבין נכדתו האבודה.

הסרט נותן את התקווה הזאת ומשמר אותה אכן לסוף.

הוא טוב. ריאלסטי וגם פיוטי. מנחם ובעל עוצמה צנועה ויפה

בהחלט ראוי לצפיה מרתקת

בימוי:ג'ונתן סובול 100 דקות

שחקנים: רון פרלמן

אמה הו

הארווי קייטל