על ההצגה תיקונים במרכז מורשת יהדות בבל/ פרופסור יוסי יונה 


מהו הדבר ההופך מחזה תיאטרלי לקסום? מה גורם לנו להישאב לתוכו ולצפות בו ברגש ובהנאה צרופה? קשה לדעת. גם אם נערוך רשימה של כלל המרכיבים המתקיימים בו ונבטיח את שילובם במחזה אחר,  עדיין לא יהיה ביכולתנו להבטיח את בואו של הקסם. ובכן מבלי שנדע את התשובה, נוכל לומר שהקסם מופיע בעוצמה רבה במחזה "תיקונים:" יצירה בימתית לשחקנית ולארבעה נגנים, פרי של שיתוף הפעולה בין לימור יצחייק  (יצירה וביצוע), חנה וזאנה (יצירה ובימוי) ועדן אוליאל (דרמטורגית ושחקנית), שכתבה את דבריה של יצחייק.

 

סיפור חייהן של נשים מזרחיות, נשים שנאלצו להתמודד עם קשים רבים בחייהן ועדיין מצאו את החוסן הנפשי להבטיח את שרידותה של המשפחה ולהעניק לילדיהן את המיטב, חומרית ומוראלית, זוכה להכרה הולכת וגוברת הן בשדה הקולנוע, בספרות, בשירה וכן מעל בימת התיאטרון. ואלו הם ילדיהן ונכדיהן הפועלים מתוך צו פנימי כדי לספר את סיפורן, לספר על תעצומות הנפש שלהן שאפשרו להן להתגבר על מצוקות כלכליות, משברי הגירה, דיכוי מגדרי,  התאלמנות בגיל צעיר, ועוד. הפעם אנחנו זוכים להכיר את סיפורה של אחת מהן, סבתא מזל, ילידת בגדד, שהתאלמנה בגיל צעיר ושלצורך פרנסת חמשה ילדיה עסקה בתפירה. "אני עושה תיקונים," נהגה לומר סבתא מזל, "מכפלות, קיצורים, איחוי חורים..." והתיקונים אינם רק של בגדים...

 

כיצד מספרים את סיפור חייה סבתא מזל, על התלאות הכרוכות בו ועל מאבקה ההרואי שלא  להיכנע לפגיעותן? הדרך בה בחרו השתיים היא להציגו כסיפור בורלסקאי, כמעשה ליצנות, כאילו. הליצן משכיל לשלב היטב עולמות רגש שונים – צער וכאב שמסתתרים תחת איפור הגס, כדור אדום על החוטם ולבֵוּש ספק גרוטסקי ספק צעקני. הוא מפזז בתזזיות על הבימה, לובש ופושט דמויות שונות,  מפלרטט עם קהלו, פוצח בשירה, מפלרטט עם קהלו ומעורר פרצי צחוק, כמתבקש. אך זאת "עורמתו:" פעלוליו מספקים לו את המדיום שדרכו הוא אורג את סיפורה מכמיר הלב של סבתא מזל, כשעינו האחת שוחקת ועינו השנייה מזילה דמעה. טרגי-קומי, משהו. והוא יספר, בדרך שבה שעושים תיקונים ומאחים חורים, על ההוויה שבתוכה חיה ופעלה סבתא מזל, על הנפש הגדולה שלה, על הפרקים הקשים בחייה ועל מסירותה הגדולה לגוזליה. ולא רק זה! הליצן כורך את סיפור חייו שלו בסיפור חייה של סבתא מזל, על החותם שהיא שהותירה בו. והנה המרחק הבין-דורי הולך ונסגר והנה חוויות החיים של שתי הנשים – הליצן והסבתה -  הולכות ומתמזגות.

 

ולמוזיקה תפקיד חשוב בסיפור. היא מהדהדת את פס הקול של חיי שתי הנשים (שנבחש יחדיו) והיא מספקת אמצעי אמנותי ההופך את המחזה למופע חזותי מועצם. ופה יש להרעיף התשבחות ללווי המוזיקלי המהוקצע, המדויק והמרגש – כלי הקשה (אבי אגבבה), חליל (מתן גולדמן) , קאנון שראל הכהן) ועוּד (מקס שצ'דרוביץ) – בניהולו של יאיר דלאל. המוזיקה לוקחת אותנו אל מעבר לגבולות הארץ (עיראק ולבנון), שבה לנוף המוזיקלי המקומי ומשם נודדת שוב למחוזות רחוקים/קרובים, ללהקת קנזס ושירה: Dust in the wind.

 

אם כן השילוב המופלא של לימור יצחייק בין כישרון המשחק הגדול שלה, יכולתה ללבוש ולפשוט דמויות שונות תחת מחצלותיו של הליצן  וכן יכולותיה המוזיקליות, וכל זאת לצד הליווי המוזיקלי ותרומתו הגדולה להמחיש באמצעות שירה מחוזות ותקופות שונות, הוא זה שעלה גבו נוצר הקסם. רבות מקסם זה מופיע הודות לעבודת הבימוי היצירתית של חנה ואזנה גרינולד, הבימאית, שמאחוריה שובל של פעילות מקורית ועשירה בשדה התיאטרון. ואזנה מספרת על תהליכי עבודתה כמי זאת שתפקידה ליילד את המוצר הסופי מכותבי המחזות שאיתן היא משתפת פעולה. אך בזאת לא מסתכמת עבודתה. היא נמנית עם בימאים ובימאיות שתורמים תרומה גדולה וייחודית לזהותו ואופיו של הילוד.

 

בשיחה שהתקיימה עם תום ההצגה עם שתי היוצרות במרכז מורשת יהדות בבל הדגישה יצחייק שהיא ביקשה להחדיר יסוד פילוסופי לסיפור חייה של סבתא מזל. "אנחנו אבק ברוח," סיפרה לעליזה דיין חממה  שהנחתה את השיחה בדרכה הלבבית. מילים אלה, יש לציין, נכתבו על ידי חבר להקת קנזס בהשראה של ספר קהלת: "והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש." זוהי למעשה נקודת מבט פרדוקסלית. בעוד שאנחנו "רק אבק ברוח," אנחנו חוגגים את מה שיש, על השמחה ועל הצער שיש בו, כי "מה שיש יש, ומה שיש זה הכי טוב שיש." סיפורה של סבתא מזל, כפי שלשו, עיבדו, והפכו אותו שתי היוצרות למחזה מרגש, עומד בציפיות של אמירה זאת באופן מרשים ביותר.

 

 

פרופסור יוסי יונה, פילוסוף וסופר, הרומן האחרון מפרי עטו, היורש, יצא לאור לפני מספר חודשים בהוצאת פרדס

 

 

 


 

טואול - בניית אתרים