שֹׁמֵר פְּתָאִים יְהוָה; דַּלֹּתִי, וְלִי יְהוֹשִׁיעַ

[תהילים קטז 6]

 

סיפור:

שומר פתאים השם/ צדוק עלון


זו הייתה שעת בין הערביים, ובעולם היינו באותה עת רק אני ודל"ת אמותיי. יצאתי כברת דרך מחוץ למחנה, ובליבי הרהורים על הדקות האלה שבהן מתכנס אדם בדל"ת אמותיו, הן אלה שיוצקות בנפשו כוח להתמיד בקיום. הקרקע הייתה זרועה דיונות, וחשבתי לעצמי שעוד רגע גם השמים יהיו זרועי כוכבים, ושוב התעוררה בי השאלה אם יש מתאם כלשהו בין שמים לארץ.

היינו פלוגת מ"כים. זה עתה סיימו את הקורס, ועמוסים כלי נשק – מחסניות, רימוני רסס, פצצות בזוקה ועוד – הצטופפנו במטוס התובלה שהטיס אותנו בבהלה מהצפון לרפידים שבדרום. כשהגענו למרחב סיני המ"פ צרח, יש מתקפה אווירית! וכמי שמאבד את עשתונותיו פקד שנשתטח על רצפת המטוס. זמן מה שכבנו כך עד שחלה רגיעה. אך כשנחתנו ויצאנו מהמטוס המ"פ סימן בשתי ידיו כמשוגע שנחפש מחסה, וכמי שמאבד שוב את עשתונותיו צרח שמתקפת המיגים המצריים נמשכת.

אירועים אלה, שהתרחשו זמן קצר קודם, אפשר שהיו מסתלקים מתודעתי. אלא שבאותה שעת בין הערביים, כשיצאתי כברת דרך מחוץ למחנה תוך שאני מהרהר על הדקות שבהן מתכנס אדם בדל"ת אמותיו כדי לצקת בנפשו כוח להתמיד בקיום, החלה כמו משום מקום עוד מתקפה. רעש ההפצצות היה איום ונורא, ובסמוך נראו הבזקי האש. באחת חשתי כיצד ההתכנסות העצמית – האינטימיות שהאמנתי שהיא בבעלותי, שהיא המעניקה לי כוחות – נפרצת. חשתי כיצד גבולות עולמי נבקעים ונחשפים לכול, וכיצד רשות היחיד שלי הופכת לרשות הרבים. השמש השוקעת והכוכבים שהחלו מתגלים הפכו באותה עת מגרמי שמים שהיו לי כידידי אמת למשתפי פעולה עם הפורץ לנבכיי, ואני נתכנסתי מפוחד ומתגונן, ובתודעתי ההבנה בדבר חוסר אונים הנובע מן המהות הביולוגית. מאמין אני כי בילדותנו ובנעורינו לא היינו מודעים לחוסר אונים זה. כמו תינוק שמן הרגע שנולד הכול דואגים לו, כך היינו אנו – חשנו מוגנים. הטבע דמה למי שנועד לספק את כל צרכינו הביולוגיים, ולא עלה על דעתנו כי עלינו להילחם מלחמת קיום. ואם כך הדבר – מדוע תבוא חרדה?

אני סבור כי עד אותה מתקפה ליוותה את ילדותי חרדה קיומית אחרת – החרדה של הורינו בדבר גורלו של העם היהודי בארץ ישראל, בדבר יכולתה של המדינה הצעירה להגן על עצמה. כן זכורה לי היטב החרדה הקיומית שניכרה בפניו הדואגים של אבי ערב מלחמת ששת הימים. רק את הצורך במלחמת הקיום של העם חשתי. אך אף על פי שחרדתי לגורל המדינה האמנתי כי יהיה לה מגן, ותחושה זו נטעה בי מידת אופטימיות גם באווירה הקודרת ערב המלחמה.

בערב שבו התפוצצו בקרבתי פצצות ואני בודד וחשוף, התערבבה בי מלחמת הקיום הכללית עם מלחמת הקיום האישית. שם, בשעת בין הערביים, הייתה זו הפעם הראשונה שבה חשתי חרדה קיומית מהי. ומשתמה ההפצצה ומצאתי כי בבטחה יחסית אני יכול לחזור לבונקר, חשבתי כי אף כי שומר פתאים השם, עלומה דרכו לנהֵג את עולמו.


שנים חלפו. אותה שבריריות עודה מלווה אותי. הדאגה הקיומית לעתידו של עם ישראל מלווה אותי אף היא, אך חריפותה היטשטשה, והחרדה מכך שיקומו עלינו אויבים נתחלפה בדאגה כי במו ידינו נחרוץ את גורלנו לכליה. גם המחשבה כי שומר פתאים השם קיבלה משמעות חדשה; מאז אותה שעת בין הערביים שבה ביקשתי להתכנס בדל"ת אמותיי מלווה אותי המחשבה כי שומר פתאים השם עד אותו זמן שבו, בהתאם לאיזו מערכת חוקים טבעית, ניטלים אנו מן העולם.

טואול - בניית אתרים