צילומים: צביה ויצמן כספי
האמת אחרי ה7 באוקטובר/ צביה ויצמן כספי
לפני חודשים ספורים, כשהתקווה האמונה והתמימות הרדימו את חושינו,יצאנו לטיול בעוטף עזה שדרת עצים תמירים שדות ירוקים פריחה בצהוב ואדום, שמיים גדולים מעל ושקט. רחש עלים ורוח מנידה עצים כמפרש.
המדריך, המפקד, הרבש״צ כולם סיפרו על שכבות ההגנה על החומה על הגדר על המכשול הבלתי עביר, שיבחו את הטכנולוגיה. הגדירו את החיים באזור כ״גן עדן״ 90% מהזמן וכ״גיהנום״ 10%בעיקר כשנשמעת התראת ״צבע אדום״ והדאגה לנפשם הרכה של הילדים.
פסענו בנחת בשבילי הקיבוצים בבתים החפים המטופחים, בישוב צמוד גדר התפעלנו מגובה החומה, מהדגל משובץ אבני נחל. מילות התקוה שובצה על החומה. הבטנו באדישות על עמדת התצפית הקרובה של אוייבנו. לרגע נדמה כי צל התגנב מהחרך.
מי הוא שניסה לרמוז על הבאות...
אנחנו, מי יכול לנו. ליופי הזה, לאומץ לבם לשליחותם של התושבים שמצליחים לטפח חממות ולגדל ילדים וללמדם שלום, אל מול פתחו של הגיהנום. 10% גיהנום היו למאה ועשרה אחוז גיהינום. אין מילים שיכולות לתאר את שאירע בשבעה באוקטובר. אין נים בגוף שלא כואב. חרב הברזל החלודה נעוצה בלבנו מחסני החירום של הדמעות מתמלאים מחדש מידי יום מראות הפנים והשמות הבתים החיים שנגדעו באיבחה מצמררת.
בשטחי המרעה, בשבילים בין שדרות העצים, ״שריפה אחים שריפה״ ביער שם התכנסו הפיות והגיבורים והטובים הצעירים הלוחמים הנאצלים האוהבים האמיצים הנשגבים בבוקר השבעה באוקטובר. ומפלצות על קילשון באו להכחיד את כל הטוב והיפה.
כאב ומחנק מנפצים את הלב
הכתבה על ימי התום מובאת בשנית
על רקע ימי המלחמה.
סיור בטבע העוטף
רועי כוכבי מורה לאזרחות בתיכון בן גוריון יחד עם חברים מהשירות ובעידוד הועד וההנהלה, ארגנו לצוות המגמה טיול יפיפה ואני זכיתי באור מן ההפקר. התיכוניים באינטנס, על פול גז. הימים מייגעים, מבחנים תעודות, מחצית. אינספור פעילויות. זה הזמן להסדיר נשימה.
אז היום מורידים הילוך. ויום המשפחה. וכל הסיבות שמותר להינות. ויש כלניות ביער שוקדה והחזאי מבטיח הפוגה בגשמים ושמיים כחולים ועוד מעט תבוא סערה כזו או אחרת ועוד שביתה ועוד חוק והפגנות אז ברווח הצר הזה ״לטיול יצאנו״. יום של חסד וחיבור לטבע.
מה זה בעצם ״דרום אדום״
אדום מעורר קשת רחבה רגשות. אהבה ודם ויופי ועוצמה ומשיכה ורתיעה ואינספור פחדים וכומתה של צנחנים וכלניות. במשך שנים הכריזה על נפילת טילים מעזה היתה ״שחר אדום״ כשילדי הדרום ששמם ״שחר״ מחו על הקונוטציה השלילית, הוחלף השם ל״צבע אדום״. הכלניות לא מחו ואף המירו את הצבע לחגיגה ופרסו מרבדים בחן והותירו שבילי הליכה זהירה לאורחים.
פברואר שאחרי הגשמים הוא העונה היפה והפורחת בדרום. אותו דרום המכונה ״העוטף״ שבמשך שנים תושביו בובלים מירי טילים אינטנסיבי מכיוון עזה. ילדי שנות ה90 לא מכירים מציאות אחרת. הם נולדו לספור בלב שלוש שתים אחת ולרוץ לממ״ד.
החיים בעוטף מלווים במתח וחרדה אינסופית. עיסקת חבילה עם היופי, המרחבים, הטבע והשלווה המתעתעת. וכפי שסיכם זאת אחד מהדוברים בסיור ״החיים פה הם 95 אחוז גן עדן ו5 אחוז גיהינום״. לאורך הדרך ניתן להבחין במיגוניות שהתחפשו לשדות פורחים ואיורי גרפיטי והם תזכורת לשבריריות שהרי כל רגע השקט והיופי הזה עלול להיות מופר. אפקט הפרפר. רק אתמול, מפגע ניסה לדקור חייל בגוש עציון ונוטרל. ובעזה חוליה משגרת טיל.
רק היום תרגלנו בבית הספר את סדר הפעילות בעת ״ירי טילים״. לתושבי המרכז יד דקה וחצי ופתאום תשעים שניות נדמים להמון זמן.
הנגב הצפוני, שער הנגב, חבל אשכול, פתחת רפיח. שם היום ׳בקנה ובנות בצריח׳. אם הטבע ממשיך כמנהגו. אז אפשר להערכע. מרבדי הכלניות היפיפיים ממלאים את היערות והשדות סביב. וכן, יש גם שדות צהובים של סביונים ניסו להרים ראש וציפורים מוזרות נוחתות קרוב. גם הן כנראה התרגלו למרחב הפרוע.
רס״נ במיל רועי כוכבי, כמי ששירת במשך שנים בגיזרה, ומכיר בה כל שלט ושביל ארגן ותיאם סיור מודרך מגוון ומרתק. מהכבד לקל. והפגיש אותנו עם חקלאים קצינים ואנשים טובים באמצע הדרך. בנסיעה בין אתר לאתר הוא מספר על אירועים
מ״עמוד ענן״ ו״צוק איתן״ הוא היה פה ממש, אמון על הקשר בין התושבים לפעילות צה״ל. נגע הכי קרוב בלבבות, בחרדות ובפחדים.
בנתיב העשרה הכי הארד קור, הכי ישוב ״צמוד גדר״ (צמ״ג) אני למדים שיש גם ישובי סמוך גדר״ (סמ״ג) בינתיים אנחנו המורים מתעדכנים החידושים הריצואים הצבאיים…תושבי נתיב העשרה קרובים לכדי 200-300 מטר לגבול. תחושה מצמיתה כשרואים כמה זה קרוב ועד כמה איום המנהרות מוחשי.
מסביב לגבול חומת בטון היקפית וגבוהה עטורה בחרוזים ציבעוניים וחלוקי נחל המשגרות אהבה ותקוה ופיוס. מה שמרכך במעט את הברוטליזם האדריכלי של הבטון המזויין. על החומה נכתב ״שלום״ ב3 שפות ונרקם בחלוקי נחל דגל ישראל ענק איתן וגאה אל מול עניהם של כוחות האופל החמאסיות במגדל שמעבר לחומה. הרבש״צ מתפנה לתת הסבר עד לאן הגיע איום המנהרות. החששות היו ממשיים. הוא מצביע על רכב בטחון מכיר כל סלע, ומספר שהישוב הכפיל ואף שילש את האוכלוסיה ויש רשימת המתנה. ככל שיענוהו כן ירבה וכן יפרוץ. בישוב וילות יפיפיות. בטון וגינת הדרים. גן שעשועים ומתקנים צבעוניים לילדים מסביב קירות הגנה וחדרי בטחון.
הכל לא הגיוני והכל מסתדר ומשלב ידיים. המצב הבטחוני והקרבה לגבול הצמיחה אנשים מיוחדים וחיי קהילה הרמוניים.
נוסעים. נדמה שהארץ קטנה גדולה כדבר השיר ׳ארץ קטנה עם שפם, חצי סיכה על מפת העולם…עם חלוק אנחנו פקק בפתחו של בקבוק…״
שלטים כבישים צמתים רבים לה. השלט המורה בחץ ״עזה״ מעורר פלצות בקרב יושבי האוטובוס…המראות שונים. האופק רחב הזמן פה עובד אחרת. האור יפה, שטחים חקלאיים, שדות צהובים ואדומים, שמיים גבוהים ויפים והמון ירוק. מדהים לגלות כמה ישובים יש באיזור ואיזה שמות נפלאים: כיסופים, נחל עוז, נירים, אורים, כרם שלום, אור הנר, עלומים, נתיב העשרה ועוד. כל ישוב מבטא כמיהה ומלמד פיסת היסטוריה על הארץ הזאת.
הכלניות יגיעו בהמשך. הם הדיזרט אחריו יבוא הקפה ושקיעה סהרורית במטע זיתים ייחודי בזמרת.
חולפים על פני שטחים עצומים ומטעי בננות. לפני הבננות צמחו שם ג׳יפים וטנקים המקום שימש שטחי היערכות לצה״ל, כלי מלחמה מתח וחרדה, חנו שם. בדרך לנחל עוז אפשר להבחין על הגבעות בעמדות כיפת ברזל ובסמוך לישובי הגדר ״ייעור בטחוני״ שורת עצים צפופה ומוגבהת המוסיפה מיסוך נוסף מול כוונות הזדון של האויב שעמדותיו ניצבים כה קרוב. חולפים על פני שלטי ישובים המוכרים מהתקשורת בעתות מלחמה.
עכשו אנחנו בימים שקטים. כאלה שנקנו במלחמות ומבצעים, בבניה מאסיבית של הגנות, ונוכחות צבאית רבת שכבות מסביר אל״מ עמי פרץ, מח״ט הגיזרה. הוא בטובו מצא זמן להגיע ולספר לקבוצת מורים לאזרחות על מה שהיה מאז צוק איתן, תוך סקירת האירועים שהתרחשו בגזרה והרצאה מושכלת מה קורה פה היום. מספר על שכבות הבטחון שנוצרו בשנים האחרונות להרחיק את השדים. הטיפול באיומי המנהרות. בניית החומה, גדר אינדיקטורית מתריאה אם מישהו מתקרב ועיניים פקוחות על מסכים. עמדות שמירה קבועות וכוחות בתנועה. וסקירה בריפית על 100 שנות מלחמה על טריטוריה זו. כולם היו כאן, הבריטים והאוסטרלים והניוזילנדים והמצרים והפלשתינים והנה אנחנו. היסטוריה וגיאופוליטקה.
אם נציץ במפה ניתן בברור לזהות את חבל עזה או רצועת עזה בצורת גרזן, פטיש, שוט…ופיתחת רפיח
אחת שהיא שתיים.
ביקרנו בקיבוץ סעד, קיבוץ דתי ולמדנו על תהליך ייצור הגרעין המתפצפץ תוך כדי זלילת פופ קורן. היה לנו גם ״זמן כתום״ בביקור במפעל הגזרים. (הכתום הזה מזכיר לי את המחאה כנגד פינוי הישובים בעוטף עזה ב2005). פועלים זרים עובדים בסדר מופתי. אנשי הקיבוץ הדתי מסבירי פנים, דומה לאחיו. חממות ושטחים חקלאים וכלבים וטרקטרונים. וגדר סמוכת גבול. ושורת עצים המגדירה את התוואי.
יער שוקדה:
מהכתום של קיבוץ סער הגענו ל״פסטיבל דרום אדום״. הכלניות לא מחו ולא שבתו ואף המירו את הצבע האדום לחגיגה ופרסו מרבדים בחן רב
והותירו שבילי הליכה זהירה לאורחים הרבים. סוגרים את עלי הכותרת ומגלים אפס סבלנות לטרקטרונים.
אופק רחוק, הטבע דורש שקט. יש קפה ופירות וירקות נהדרים ואנשים טובים משוקדה ומכפר מימון משדרות ומפטיש, שזו שעתם שעתם היפה. מגיעים אורחים וקונים ומדברים ומתעניינים. הכלניות סוגרות עלי כותרת, היום יורד, אפס סובלנות לרעש הטרקטרוניח שמגיעים ומפרים את השלווה.
לסיום אתנחתא מרהיבה בשקיעה במושב זמרת המוכר ביער עצי הזית המיוחדים שלו. הצעידה בשבילים בין עצי הזית העתיקים והמאוד מיוחדים מזכירה את עצי הבאואב של סנט אכזופרי. במקום עץ זית שחטף טיל גראד והוא נותן פרי מבורך. בכיכר המרכזית, עץ הזית העתיק בעולם בן 3000 שנה שרק צריך לגעת בו ולבקש משאלה צנועה והיא עולה לקראת השקיעה ונשמעת ומהדהדת.
המורים מגובשים. רועי המארגן והשחקן הראשי מקלף פמלות ומכבד אותנו כדי שהטעם המיוחד של הטבע, ילווה אותנו גם בסופו של היום.
