מסה:

מונולוג 2023 / יוכבד  בן  דור


 

אני  מבקשת  לעבור  שוב  ארבעים  שנה  במדבר

ממתינה  מה  יתגלה.

כותבת  מספר  על  היד,  שיהיה  מקום  של  יהודים.

ולא  רק  קברים  לבנים  ההולכים  ומתרבים, 

תחת  שמיים  אוזלים  שמחופשים  לאור.

ובגבהים  הקרובים , ילדים  מהלכים  במהירות,

נעצרים , ומשתאים  בעיניים  בוערות  מאחורי  עצים.

והעולם  נסגר  זמנית  לאשר יש בו  קיום  יהודי.

 

 אני  מאבדת  מילים  בהמולה  שבראשי.

אלוהים, אתה  יכול  לשתוק  חמש  דקות?

אתה  יכול  לקרצף  את  הבלגן  הזה?

לחיו  מתלהטת  ופיו  מתייבש

ושום  דבר  לא  יוצא  ממנו.

אני  עומדת  משותקת , ולא  מצליחה  לספר  לו

שנפער  חור  בבטן  שלי,  בוא  גע  בה

כאן  אחרי  שהלכתי  אחריך  ארבעים...

 

הנה  ימים  באים  בעבורם  אשתמש  במילים 

ואנוס  ממלכודות  רגש  ומכל  מה  שמדויק

מן  הקבוע  באמיתותיו  ומן  היפה  עד  כאב

שעובר  בסדקים  שבעצמות

ונובל  לבוא הבוקר.

 

1

לא  ידעתי  כל  אלה,  וקול  אלוהים  לא  דיבר

ולא  אמר  לעצמות, פקחו  עיניכן  לרוח.

החליפו  כוח, פהקו  כציפורים  שכפות  רגליהן  נצבעו  אדום

נאחזות  בשירה  של  קירות  עולם

ומקוננות  טרם  יקיצה...

 

עוד  נכונו  ימים  רבים  מה  טובו  אוהליך  אלוהים

והארץ  התקשתה  באגרוף  נשמה...

 

  

 

דמיונות

  

באור  היחיד  הזה  אני  יושבת  שקטה

השמש  מושלמת  רחוצה  בגשם

  על  האדמה  מפזרת  בושם  ארוטי

כשגופי  שומע  קול  עולה  בחלונות

ואלה  הדמיונות  אותם  אני  כותבת

מגודל  הצרה  אות  אחר  אות

אישה  הרה  את, אישה  הר  את,

יוצאת  מראשי

גופי  מתפרק

עושה  חלומות  שאין  כמותם

הולכים  וחוזרים  והולכים

 

בור  עמוק

 

כמה  התרחקתי  מעצמי  כשעצמתי

לחבר  חרש  חריצים  בתעלות  הדמעה

מוקפת  שקט  סמיך

נאחזת  שוב  ושוב  בענפים

 

מועדת  ונופלת  על  מקומי

שרה  מזמורים  שתחבקי  אותי  אימא  קצת

ורק  סומק  ירח  מלא  בפניי

 

אלוהים, אתה  יכול  לשתוק

ולפרוש  זרועותיך  לצדדים

למלא  ריאותיך  אוויר  ולקבור  שאריות

פצעים  וחלומות  מצולקים

 

אני  מלטפת  פניך  מתלהטות

ופיך  מתייבש 

כשנפער  בור  עמוק  בתוכי

 

ענין  של  כאב

 

אני  אוהבת  להצטלם, אהובי

אני  אומרת  לך  ומוכנה

להמשיך  לנוס  ממלכודות  הרגש

שמפחיד  אותי  ויש  בו  מן  המדויק

מו  היפה  עד  כאב

התמונות  המצולמות  שלי  הן  עיוות

של  כל  מה  שרציתי

ועכשיו  עובר  בסדקים  שבעצמות

 


 

 

 

חזות  רקומה  למהדרין

 

גדלתי  ילדה  קרחת  מרגשות

בבקרים  בהם  לא  התעוררתי

ראיתי  את  אימא  שלי  צועקת  לכולם:

"הכול  בסדר...אני  לא  צריכה  כלום"...

החיקוי  שבי  הצמיח  פרחים  בשלל  צבעים

בחזות  רקומה  למהדרין

ושמש  שקרנית

 

 

שחזור  מדויק

 

לפעמים  כשאני  שוכבת  ערה  במיטה

שקשוק  קל  של  דליפת  ברז

שומעת  עד  הלב

בנשימה  אחת  מגיע  אליי  השקט

ואני  לבד


 

פחד  ונטישה

 

כל  החיים  נתתי  לאימא  שלי

כנות  וחיבוק  שהתפזרו  לכל  עבר

והכנסתי  אותם  לצנצנת  מפורצלן  שתמיד  קנתה

אחרי  שהכליה  עברה  ממנה  והלאה

משם  הביאה  לנו  "סעיף  של  אושוויץ"

וחיבקה  אותי 

עם  ידיים  ורגליים  שאינם  אותן  ידיים  ורגליים

 

 

 

ילדים  שלי

 

אני  נלחמת  כלביאה  בשביל  הילדים  שלי

הם  תמיד  צודקים  גם  אם  ברחתי  מהבית

כשלא  היה  בי  בית

והרגשתי  מפוררת  מהכובד

ושלא  יספיק  לי  הכוח

 


 

פרימה

 

לילה  אחד  חלמתי  שאנחנו  מסובים  בליל  הסדר.

מצאתי  את  האפיקומן.

" אני  רוצה  מספר  על  היד   כמו  לאימא  שלי"

אמרתי  ופרמתי  את  הנפש  שלי

 


לא  שוכחת  דבר

 

לפעמים  הלב  מבין  אחרון

והחול  בתיבה  נגמר  כולו

דק  ורגיש  מרעיד  מולי

כשאני  מבקשת  לפתוח  ולראות

כל  מה  שיש  לי

אחרת  אני  לא  יכולה

כי  העין  שלי  מקטינה  ומגדילה

הוזה  כסרט  צילום

לא  שוכחת  דבר

 


אבן  פנימית

 

במציאות  שלי  הגיעו  גלי  חרדה

שנים  רבות  אחרי  הרעד

וזו  דרך  אחת  להבין  את  המלאכים

שירדו  ועלו  לפגוש  אותי

כשעליתי  בסולם  מ- 1933  ועד  1945

בשטח  חייה  של  אימא  שלי  שמלוטשת  באבן  פנימית

המערבלת  שירה

עם  עצים  מטאפוריים  וניחוח  מילים

 

 

 

נחשול

 

הסיפור  שלי  משכים  עם  בוקר

לכתוב  שירה

נחשול  בקצב  אותם  ימים

חסרי  מענה

סנה  

 

פריחה

 

מה  שלא  אמורים  לאהוב

כשאנחנו  קרובים  עד  כדי  נגיעה

אמורים  לראות

סליל  חוט  כרוך  כחבל 

מועקה  לפנים  מועקה

ובכל  זאת  פורחת

 

 


 

טואול - בניית אתרים