מאמר:                              

על  צ'פלין  כמשורר  הרומנטיקה/ עמיקם יסעור

 

צפייה חוזרת לאחר שנים בסרטו של צ'פלין, "אורות הכרך" שנוצר ב-1931, הבהירה לי באורח חד את הפן הרומנטי בסרטי צ'פלין.

כוונתי במיוחד לסצנה בה הנווד  הולך להתאגרף כדי להרוויח כסף עבור חוב שכר הדירה של הצעירה מוכרת הפרחים. יש כאן הקרבה מרתקת, הנושאת אופי אבירי מיוחד. הנווד הזה רחוק מלהיות אביר מפואר בעל שריון.  גברת לבבו אינה נוכחת ביציע ואינה צופה בו. גם אילו הייתה נוכחת, לא הייתה יכולה לראותו. אין היא יודעת על קיומו האמיתי של הנווד ועל אהבתו הנאצלת אליה. קיים בדמיונה רק מעין פילנתרופ נדיב ועשיר . זירת האגרוף איננה זירה של קרב אבירים היא רחוקה מזו. זירת אגרוף מעופשת.  הנווד אינו מאומן  לקרב אגרוף כזה. הוא חלש ונמוך  קומה. הוא אפילו מנסה לסגור עסקה עם יריבו לחלוק חצי חצי בכסף שיקבלו.  הוא נלחם והיא כלל אינה יודעת על כך. הקהל איננו כולל אצילים וגבירות מכובדות. זהו קהל גברי פשוט הצופה בקרבות אגרוף. יש כאן הוויה אמריקאית ולא הוויה אירופאית של קרב אבירים נוסח "אייבנהו" . אולי ארצות הברית של שנות העשרים ,בהן שלט ג'ק דמפסי בתואר העולמי במשקל  כבד משך 7 שנים עד שנוצח על ידי ג'יין טאני. הנווד הלוחם אינו מכריז על אהבתו כמו דון קישוט על אהבתו לדולציניאה.  הוא נלחם תוך כדי התחמקות משום שאין בו רוע ואין בו קילינג אינסטינקט. יש בו שפע של טוב לב ואהבה גדולה מהחיים ורצון להקריב את עצמו. למרות שהוא מובס בקרב האגרוף ,מתעוררת בצופה גם תחושה של אמפתיה ושל צפייה  בהרואיות. זוהי הרואיות של אוהב רומנטי שאין לו מה להפסיד, רק עולם ומלואו לזכות בו.

 

בסרט, "זמנים מודרניים", מציל הנווד את הנערה בהכריזו כי גנב את כיכר הלחם שגנבה היא בשל רעב. יש בו אבירות רבה ונכונות לשאת את העונש במקומה. לב גדול ורחב שוכן בתוך נווד מסכן  הנראה עלוב. בסרט ,"הקרקס" ,מאוהב הנווד בנערת קרקס אך הוא מתגבר על רצונו לזכות בה בראותו את אהבתה לאקרובט הגבוה והמרשים ומסיע לזיווג  ביניהם. גם כאן ניכר האלטרואיזם שלו ויכולת ההקרבה שלו.

בסרט ,"הבהלה לזהב ," מתעשר הנווד ,אך אינו נוטר  טינה לצעירה האהובה אשר הלעיגה עליו וגם השפילה אותו.   ב"אורות הבמה" מעניק הליצן המזדקן חסות לזמרת צעירה וחולה מאושש אותה לאחר משבר קשה ואף גורם לה להתאהב בו ,למרות פער השנים הגדול ביניהם... 

 

בכל הסרטים, הנווד הוא אנדרדוג שלועג לעצמו ולא לאחרים. הוא מלא אופטימיות ואינו נכנע  לייאוש. הוא יודע לנצל מצבים לטובתו. בסיטואציות הרומנטיות הוא פועל תמיד למען אלו האהובות עליו הוא, קופץ להגן עליהן. כך, למשל מול האב המתעלל של נערת הקרקס. כך גם מול הגבר המטריד את הצעירה ב"הבהלה לזהב".

 

לסיכום : יופייה של הרומנטיקה בסרטיו מעורר בנו גם שמחה וגם עצב. הוא מצליח להלך עלינו קסם בלי לגלוש למלודרמה פתטית.