על גבול הרוח עם מירון ח. איזקסון/ מארי רוזנבלום
שמו של המשורר והסופר מירון ח. איזקסון היה מוכר לי הן בשל הופעותיו הרבות בערוצי התקשורת, בבית הסופר, רבים משיריו הולחנו, זוכה פרס נשיא המדינה לספרות וזוכה פרס ברנר ועוד.
כשהתחלתי לנבור בגוגל, "גיליתי" על איזקסון עולם ומלואו:
13 ספרי שירה, ספרי פרוזה, טופח על ידי המשורר א. צבי גרינברג, איש דתי, אצן, שבעה ילדים ואשה אהובה (שנפטרה לאחרונה והוא אבל עליה) , איש עסקים.... וזו רק ההתחלה...
התבקשתי לכתוב על פרופסור מירון איזקסון עם צאת ספרו "גבול הרוח" 2022. הוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת ארז שוויצר, 50 שירים, 82 עמודים ועוד דפים ריקים שנועדו לקורא, להערותיו.
ספרו מחולק לשני פרקים:
-נפשם נשימה אחת
- נבהלת האהבה
בעת הזו, מלחמה. קשה לי הדרך. ארצי האהובה, מתיה, חטופיה, ילדיה, תינוקותיה, והנשים....כל אלה והנשים, ונשמתי שלי, הפכו אותי לחלולה. נדדתי למחוזות זרים, שנאה, פחד ואימה. הלכה האהבה והחיבוק, הלך האמון באדם.
איזקסון בדרך לא מודעת, בלי ידיעת העתיד, מדבר על אהבה שנמסה לאיטה, אובדן ושכול. חוקר את האדם, הטבע, ההרס, האהבה, הפחדים. יש לו סדר עולם משלו והוא מתמיד ללכת בשביליו. בהרבה משיריו הוא משתמש בהפכים. שקט מול צעקה, אהבה מול נטישה ובכך הוא מבליט את אמירותיו.
פתחתי את ספרו וסגרתי מספר פעמים. שיריו קשים לי. בכל בית משיריו שאלתי עצמי האם הבנתי.....מה הוא רוצה לומר? מה הוא מחדש בספרו ה-13 ?
איזקסון: "נדמה לי שספר זה הוא המשך לחיזוק הפתיחות בשירתי. מטעמים פנימיים שונים שלא כולם בהירים לי אני מסוגל לומר דברים בצורה ישירה יותר. ספר זה גם חי את מחלתה הקשה של רעייתי האהובה עפרה שלאחר צאתו לאור, נפטרה. המחלה והפטירה קשות לי מאד וישנם שירים המבטאים את שלבי המחלה הקשה."
שיריו הינם מסכת של אהבה, ארוטיות, טבע, קוהלת, גוף האדם, מחלות, נגינה. עשירה בדימוייה מהמקורות היהודיים, מתפרקת ומתהפכת, במודע, על עצמה.
מהם ההיבטים המודגשים בעיניך בשירתך?
איזקסון:" כתיבת השירה היא מרכז חיי מגיל צעיר עוד לפני הבר מצוה. איני חושב שזאת הייתה החלטת פעולה מודעת אלא ביטוי הכרחי למה שבתוכי. עם השנים הכתיבה היא במידה רבה החיבור הקובע מבחינתי למציאות במובנים רבים. הייתי בכלל ילד ונער רגיש למדי…. גם בתחום האמוני, הייתי עסוק בבחירת דרכי וגם התמודדתי עם מחלה קשה. בית אבא ואמא היה גם הוא מקום מלא ענין ומחשבות לילד אשר כמוני.
שירה קרובה מאד לחלום. אחיזתה עזה אבל היא הופכת בשלב מסוים לעצמאית מעימנו. היא מוחשית בתודעה ולפתע מתעופפת לדרכה. שירה בעיני צריכה לא רק להפליא ולהפתיע אלא, גם להיות מעניינת.
צור ארליך, משורר ומבקר ספרות ישראלית, דן בספרו של איזקסון בכתב העת "השילוח":
"שבורה, המפרקת ומאחדת בו-זמנית את מושג המשפחה והקרובים, את מושג היחיד בתוך הבית, מגלה טפח ומכסה טפחיים בשירים מאוד א-טונאליים. הרבה פעמים בשירתו מתפרקים העצמים ואיברי האדם כדי לחפש מתחת מהו סוד הקיום והיקום, מה מניע אותנו ואת העולם כולו בתוך החי התזזיתי הזה."
גם חנוך לוין, הסופר/משורר צץ בין שורותיו של איזקסון, אך לא ארחיב פה. אצטט רק שורה אחת קטנה :
"כמו שעולה הצעקה מן הכאב, עולה הבוקר מתוך הלילה."
רבים משיריו הולחנו על ידי אומנים כמו יוני רכטר, עודד זהבי, ורד קלפטר, אלי מגן, מיכה שטרית ורונן שפירא;
כמה קשה לכנס את כל גורמי העולם בשירה שהינה נוקבת, שואלת, קובעת, מתייסרת.
שיחה עמו, פתחה בפני שער אחד מאותם שערים, שנותרו סתומים, אבל, הגילוי הגיע לאיטו והסתום הפך, אך במעט, לגלוי.
המשוררים המוערכים בעיניו הינם: ביאליק, אורי צבי גרינברג, אלתרמן. לא מקורי מצידי, אבל, מוצדק…
לבקתה בהרים הייתי לוקח
תנ״ך, אחד מספרי הרב סולוביציק, אחד מספרי דוסטויבסקי.
בפתיח ספרו, הוא משוחח עם אשתו:
"אִישׁ אֲנִי, מִתְפַּלֵּל לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ,
בְּשֶׁלָּהּ וּמוּלָהּ בַּקָּשָׁתִי נִשְׁמַעַת.
גַּם אֶת תַּדְהֵמָתִי אָשִׂיחַ מְאֹד מְאֹד,
דּוֹמוֹת הָאוֹתִיּוֹת בִּהְיוֹתִי אָדָם.
הִנְנִי הָעוֹמֵד בַּפֶּתַח תָּמִיד
וְאֵין לָדַעַת אִם לָצֵאת גַּם לָבוֹא.
זָנַחְתִּי אֶת שֶׁקֶט דָּמִי בְּלִבּוֹ שֶׁל הַמֹּחַ,
חֻמְרַת חֶרְדוֹתַי הִכִּישָׁה יוֹמִי.
טֶרֶם מָצְאוּ אֵיבָרַי זִוּוּגָם,
יַלְדוּת חַיַּי עוֹדָהּ מְשׂוֹחַחַת.
כְּתֹנֶת אָבִי לְבָנָה וּמֻשְׁתֶּקֶת,
לֹא פָּסְקָה דַּאֲגָתוֹ לְבַקֵּשׁ עַל חַיַּי.
מַגִּיעָה הַזָּרוּת, מְבִיכִים טוֹעֲנֶיהָ,
נוֹתֶרֶת אַחֲרוֹנָה בְּכָל מְהוּמָה.
סוֹדוֹת שֶׁיָּדְעוּ אֶת פִּלְאֵי הַכָּמוּס
עֲלוּבִים עַתָּה בְּשִׁבּוּשׁ הַשִּׁמּוּשׁ.
פּוֹרְצוֹת תּוֹדָעוֹת, מַחְמִיצוֹת רֹב פָּנִים,
צְחוֹקוֹ שֶׁל תִּינוֹק טֶרֶם הֻשְׁחַת.
קוֹנִי, מֵאָז אוֹת רִאשׁוֹנָה תּוֹרָתְךָ הִיא פִּלְאִי,
רֹאשִׁי הַנִּבְרָא פּוֹנֶה מִמֶּנָּה לְכָאן.
שׁוֹאֲלִים בָּנַי וּבְנוֹתַי לְמִי הַפַּעַם יִדְמוּ:
תִּשְׁמְעֵם, בְּשׂוֹרַת הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן תָּשִׁיב אוֹרוֹתֶיהָ."
אשתו, עומד הוא אל מולה, מעט מבולבל, משתמש בביטויים מהתנ"ך, חוזר לילדותו, מתחנן על חייו, לעיתים מרגיש זר לידה, סודות מופלאים, צחוקו של ילד, חוזר לפלא הבריאה.
לתחושתי הוא מרקד אתה, ריקוד עדין ושביר, הלוך וחזור. הוא משיח עם אלוהים, עם אברהם אבינו, חוזר לילדיו. זוהי תחינתו, כן, כך אני מרגישה. חוזקה מול חולשה וחוסר אונים.
לעיתים אני חרדה שהקסם בו יפוג והאותיות תמחקנה אבל איזקסון שומר על איזון והן עומדות שרירות וקיימות.
בשירו "שמירה" בעמוד 14
"אֵין לָדַעַת מַהִי שְׁמִירַת דָּבָר,
אִם לְכַוְּצוֹ בְּכַף הַיָּד שֶׁלֹּא יִמָּלֵט,
אוֹ לְגַדְּלוֹ מֵעֵבֶר לָאֹרֶךְ הַמָּצוּי
וּלְהִתְפַּלֵּל לִשְׁלוֹמוֹ בְּמִטּוֹת הָעֶרֶב.
לִשְׁמֹר דָּבָר אֶחָד בִּלְבַד, כְּדֵי שֶׁלֹּא
לְכַנֵּס בְּקִנְאָה אֶת הָאֲחֵרִים.
לְעוֹלָם לֹא לְסַפֵּר לוֹ עַד
הֵיכָן מִמֶּנּוּ נִמְלָטִים.
אָבִיו שֶׁל יוֹסֵף שָׁמַר אֶת הַדָּבָר
וְהָאוֹר לָמַד מֵאָז לִגְדֹּל, גַּם בְּגָלוּת הַבּוֹרוֹת.
חֲלוֹם יוֹסֵף נִסָּה לְבָרֵר לְבַדּוֹ
אִם יֶשְׁנָם עֲדַיִן דְּבָרִים לְשָׁמְרָם בָּעוֹלָם....."
איזקסון חוקר מהי אותה שמירה של החיים, יתכן כי נוכח מחלת אשתו, שכה אהב לטפחה, להתפלל עבורה, לצמצם השמירה רק עליה, חושש הוא שמא תמלט מחייו. גם בשיר זה הוא שב למקורות ונוגע בסיפורו של יעקב ויוסף וגם כאן דן בשמירה- שמירת החיים מול הסוף.
בסוף השיר אני חשה הומור ואירוניה, המתערבבים זה בזה:
".... הַנֶּפֶשׁ מַקְפִּידָה בִּשְׁמִירַת חֲפָצֶיהָ,
וּלְבַסּוֹף תִּשְׁכַּח אֶת שֶׁהִטְמִינָה
בִּשְׁבִילֵנוּ בַּתָּאִים הַסְּגוּרִים."
בעמוד 20 בשירו " דווקא הוא"
איזקסון מתווכח עם מחלת אשתו, אשר פרצה כנקודה מזערית ועתה פלשה לגופה כ" מוֹלֶדֶת נָכְרִיָּה "....דבר נטוע וקבוע מול הזר המאיים. בסוף השיר הוא פונה לאיתני הטבע, לפיל, עצום הממדים, ושב וחוזר למקום הקטן, חדר השינה, המקום האינטימי, הקבוע שהפך ל "ריחות עקשים של חדר שינה/ המנשים את דייריו הזקנים"
"לְאַחַר חִפּוּשִׂים נִרְחָבִים בַּגּוּף הַגָּדוֹל
הִתְבָּרֵר שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם בָּעוֹר הוּא
זֶה שֶׁגַּם הַפַּעַם
מַפְרִיחַ שֶׁטַח זָר.
הֲרֵי רַק שָׁנִים מְעַטּוֹת חָלְפוּ
מֵאָז עָקַרְנוּ אֶת חַיָּיו
וּכְבָר רָכַשׁ מֵחָדָשׁ תּוֹרָשָׁה עַצְמָאִית בְּהֵחָבֵא.
הָרוֹפֵא מֻפְתָּע. נְקֻדָּה כֹּה זְעִירָה בַּגּוּף
מִתְעַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת מוֹלֶדֶת נָכְרִיָּה,
בְּעוֹד שִׁטְחֵי עוֹר עֲצוּמִים
מַמְשִׁיכִים לִדְבֹּק בְּנֶאֱמָנוּת בִּשְׂפַת יַלְדוּתָם.
גּוּפֵנוּ הָאֱנוֹשִׁי הוּא כָּעֵת פִּיל
הָעוֹמֵד לִשְׂרֹד בְּשֵׁן שֶׁנְהָב אַחַת.
כֹּחוֹתָיו מַחְלִיפִים אֶת עַצְמָם
לִהְיוֹת רֵיחוֹת עִקְּשִׁים שֶׁל חֲדַר שֵׁנָה
הַמַּנְשִׁים אֶת דַּיָּרָיו הַזְּקֵנִים."
בעמוד 25 בשירו "חמדת הרעש"
הוא שר את עופרה, אשתו. השקט, כדימוי למוות-לאפס, חדר למשכנם. איזקסון מבקש לשמוע "חפצים רועשים-חיים.
שיר נפלא אשר נוגע-לא נוגע בעופרה ו"אחיזתה רפויה"......
"פִּתְאֹם אֲנִי נִרְתָּע מֵאוֹתָם חֲפָצִים
הָעוֹשִׂים אֶת פְּעֻלָּתָם הַחֲשׁוּבָה בְּשֶׁקֶט
וְתָקְפָּם הַחֲרִישִׁי חוֹרֵץ דִּין:
הַחוֹל הַמִּתְחָרֵט בִּדְמָמָה עַל פַּזְרָנוּתוֹ,
הַדָּם הַנִּשְׁפָּךְ בְּלֹא דִּבּוּר מִנַּפְשׁוֹ,
הָעֶלְבּוֹן הַחוֹרֵץ בַּפָּנִים קַו אֹפִי חָדָשׁ
וְהַבּוֹר שֶׁצָּד בְּהֵחָבֵא חָפְשִׁיִּים.
אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִשְׁמֹעַ חֲפָצִים רוֹעֲשִׁים
גַּם אִם עַז וְחוֹשֵׁשׁ גּוֹרָלָם. עַל מִטָּתֵנוּ
כְּבָר לֹא דַּי לִי בְּכַף יָדֵךְ, אֲשֶׁר
מְחַזֶּקֶת אֶת אֲחִיזָתָהּ הָרְפוּיָה
הֶרֶף קַל לִפְנֵי שֶׁאֶתְחָרֵט."
שיר נוסף, בעמוד 49, "שפה", איזקסון דן במושג "אהבה"
" בְּשָׂפָה אֲרָמִית אַהֲבָה הִיא רַחֲמִים,
בְּשָׂפָה נַפְשִׁית נִבְהֶלֶת הָאַהֲבָה מֵרַחֲמֶיהָ
וְהָאָדָם פִּתְאֹם רוֹצֶה לוֹמַר אֶת דְּבָרוֹ
בְּהֵד אַחֵר. לְמָשָׁל, בְּמִלִּים שֶׁאָמַר הַחֲלוֹם
וְכָעֵת הָאָדָם מְחַפְּשָׂן בְּמִלּוֹן מֹחוֹ:
אוּלַי הַשָּׂפָה שֶׁלָּמַד הַלַּיְלָה תַּסְכִּים לַעֲזֹר."
"אהבה = רחמים. אך לא די בהם, ברחמים"....משיח איזקסון עימי.
ובמקביל בשירו "טיול" בעמוד 35
באהבתו, חרד הוא לשתיקותיה, "נצרכתי הפעם גם לקולותיה" , ירא פן תקטן אהבתה אליו, מחפש את החיבוק וכואב.
" רַעְיָתִי וַאֲנִי הָלַכְנוּ לִרְאוֹת צְעָדִים,
דְּרוּכִים הָיִינוּ מִמַּעֲשֵׂה הַיָּם בְּחוֹפֵנוּ.
כְּבָר בַּתְּחִלָּה דּוֹמְמִים רַבִּים
בִּקְּשׁוּ לְהַשְׁמִיעַ לָנוּ אֶת דָּפְקָם.
טִיּוּלָהּ הָיָה שָׁקֵט.
אֲנִי מָצָאתִי רֵיחַ בְּכָל הַנַּעֲשֶׂה,
אַךְ נִצְרַכְתִּי הַפַּעַם גַּם לְקוֹלוֹתֶיהָ.
לֹא שִׁעַרְתִּי אֶת רוּחָהּ בַּפַּעַם הַזֹּאת:
הַאִם מוּזָר אֲנִי לָהּ מִכְּדֵי שֶׁתְּחַבְּקֵנִי
וּתְגַלֶּה אֶת נִשְׁמָתִי שֶׁפָּרְחָה לָהּ.
אָז תִּבָּהֵל מְאֹד, שֶׁמָּא
רַק גּוּפִי נוֹתַר נָתוּן בְּיָדֶיהָ
וְהוּא הַמַּשְׁמִיעַ לְבַדּוֹ אֶת דָּפְקוֹ.
תִּקְוַת נְעוּרֶיהָ, גַּם שְׁמוּרַת מֹחָהּ,
עֲדַיִן מְבַקְּשׁוֹת אֶת בִּקּוּר רוּחִי בְּחָזָהּ."
שירו האחרון בספר זה, גם הוא, כמו זה שבראשית, ללא שם . השיר "בהיחבא".
שיר המקפיא את גופי.
איזקסון כאילו חזה את אסון העם. המשורר מחפש לראות את האמת המדוייקת ואולי, את סוד הקיום של העולם.
הדימוי של התינוק הנולד, האוגר כוח בלידתו, כדי שישמע ויישאר בחיים
" בְּמָקוֹם כָּמוּס תִּינוֹק יָכוֹל לִבְנוֹת אֶת גּוּפוֹ"
כְּדֵי שֶׁבְּצֵאתוֹ יִצְעַק. לוּלֵא מַחֲבוֹאוֹ
הָיָה קוֹלוֹ אוֹבֵד בְּטֶרֶם נוֹלַד."
"עַד כַּמָּה לִהְיוֹת חָבוּי
כְּדֵי שֶׁבְּאוֹר מְסֻיָּם
יֵרָאוּ הַדְּבָרִים נְכוֹנִים.
בְּתָאֵי הַמֹּחַ, בְּהֶמְיָה נִסְתֶּרֶת,
הַדָּם מְחַשֵּׁב לְעַצְמוֹ אֶת מִשְׁקַל הָעוֹלָם
וְאֵין אִישׁ עִמּוֹ בְּחֶרְדַת דִּמְיוֹנוֹ:
מָתַי יִתְעוֹרֵר הָרֹאשׁ הַזֶּה לִקְרִיאַת דָּמוֹ הַסָּמוּי
וְיִפְלֹט מִתּוֹכוֹ אֶת הַהַשְׁקָפָה?......
רַבִּים וּמְאֹדִים הַסּוֹדוֹת שֶׁאֵינָם נִלְחָשִׁים
וְאֵין אִישׁ נוֹכֵחַ בְּנַפְשָׁם,
עַד שֶׁכֹּחָם הַדָּחוּי
מִתְבַּגֵּר לְבַקֵּשׁ סְלִיחָתָם.
מִמַּחְתֶּרֶת הַמַּחְשָׁבָה הוּא פֶּתַע קוֹרֵא בָּרַבִּים
אֶת מַה שֶּׁלִּבּוֹ מְבַקֵּשׁ."
מאחורי השורות ובתוכם, יוצאת הצעקה המנוגדת לשקט המנומס, בכדי להאיר את העולם.
לסיכום, איזקסון בחר לקרוא לספרו זה "גבול הרוח" . לדבריו שם זה נבחר בשל היותו אצן ויש חשיבות לכווני הרוח, עוצמתה ועוד כמה הסברים.
בהתחשב בשיריו, בשמות שני הפרקים שבחר, הרגשתי שזוהי מסה לאשתו, לספר לה, לטייל עימה, להתמודד עם כאבו.
הפרידה ממנה קשה לו והוא נושא אותה כל העת.
