על הסרט ניחוח אישה/ ראובן שבת

אל ניחוח אישה התוודעתי מחדש דווקא בתקופה הנוראית והסוערת של תחילת אוקטובר 2023.

יאמר מייד: זהו סרט יפפה. מרגיע. מבוים נכון. משוחק נכון. מצולם נכון. תסריט טוב למדיי.

הבעיה היחידה הוא שהוא נופל מדיי לרומנטיות והצהרתיות.

למי שלא מכיר.

בחור צעיר(   כריס אודנול)                       מקבל עבודה והיא לשמור על קצין צבא קרבי בדימוס( אל פאצ'ינו) שהוא עיוור כתוצאה מתאונה הרפתקנית ומיותרת

מכאן ואילך מתפתחת ביניהם מערכת יחסים מעניינת, הכוללת כמובן, את שיעורי החיים החכמים והחשובים שאל פאצ'ינו מלמד את הצעיר חסר הנסיון.

זה כולל יחסי חברות. אמון בין בני אדם. יחס כבוד לעצמו ולהוריו, ובעיקר סודות וחוכמת פיתוי ואהבת נשים. כאשר הסצינה הבלתי נשכחת היא הריקוד של פרנק סלייד( זה אל פא'צינו) עם היפפיה דונה(גבריאל אנואר)

הצעיר, ספקן והססן בתחילה, מתחיל לאהוב אט אט את עצות הקצין הנכה והמטופח, ואחר כך גם אותו כאדם.

עד לסוף שבו הקצין בדימוס מסייע בחירוף נפש "משפטי" לצעיר המאויים בסילוק מהאונברסיטה בשל מעשה שובבות שהיה מעורב בו חלקית.

וכך יש כמיטב הסרטים האמריקאיים הרומנטיים, הפי אנד טוב, אותנטי, די מלוטש ולא סכריני מדיי. מלבד זאת הוא מזכיר והרבה לטובה, את סרטי תחילת שנות התשעים, בלי קופצניות, רפליקות מהירות או מתוחכמות מדיי, טלפונים ניידים, ובעיקר חיתוכי צילום "קפואים מדיי" או "קופצניים מדיי", של ימנו.

אז "ניחוח אישה" הוא בהחלט סרט טוב ומומלץ מכל הבחינות. מכל הבחינות

רק אל תאמינו לו יותר מדיי.

כי זה לא ככה קורה באמת בחיים.

אולי רק בחלקם הקטן. זה יפה וטוב שכך.

ניחוח אישה

בימוי  :   מרטין ברסט 157 דקות

תסריט  בו גולדמן על פי ספרו של ג'ובאני ארפינו

שחקנים ראשיים:           אל פצ'ינו

כריס אודונל

פיליפ סימור הופמן

גבּריאל אנואר