מהאנוסים עד סינטרה

צביה ויצמן כספי

צילומים: צביה ויצמן כספי

מה שהופך אותה למרתקת הוא המיקס.

היא אירופאית מודרנית שמתרפקת על עברה מבלי להתנצל. שרידי האימפריה שהיתה הותירו בה מגוון סגנונות בניה, סמטאות מפותלות, שכונות צבעוניות חדשנות טכנולוגית תחבורה מגוונת ומזכרות מן העבר. הצעירים אופנתיים, שולטים באנגלית המבוגרים פחות. משוררים ואנשי רוח חנויות ספרים מפוארות מול סיפורי אימה המסתתרים בין קירות הבתים בני האלף.

במסעות בעולם מרבים המדריכים לספר אגדות אורבניות. הינה סיפור התרנגול זקוף הכרבולת

שהפך לסמלה של פורטוגל.

הוא הגיע מברסלוש שבצפון. עיר יפיפיה ועשירה במבנים והתרבות. שפר מזלה והיא סמוכה לגשר שמחבר עולי רגל לסנטיאגו שאותה פוקדים רבבות קתולים. על כן זכתה ברסלוש לבתי אירוח ולגשר שנבנה במאה ה14.

בברסלוד התרחש פשע נורא שהפר את שלוות המקומיים. עולה רגל ספרדי, הפך לחשוד העיקרי ובשל זרותו, היה קל להפנות אליו אצבע מאשימה. האיש ביקש לראות שופט והוא אכן הובא בפניו. הוא לא הצליח להוכיח חפותו לכן נמצא אשם ונדון למוות בתליה. לשופט הוגשה ארוחה, תרנגול צלוי. הנאשם הטוען לחפותו פנה לשופט ואמר: ״בזמן שתתלו אותי, התרנגול הזה יקום לתחיה ויקרקר”. כל הנוכחים חסרי האמונה פרצו בצחוק. ואכן, בדרך לעמוד התליה, התרנגול הצלוי קרקר וקם על רגליו. פסק הדין הומתק והאיש הפך לקדוש. הוא האמונה, ״האור״ שם קץ לבורות, ״לחושך״..

אולם, נכון להיום, סמל התרנגול מיוצר בעיקר למטרות תיירותיות.

ליסבון מצריכה זמן מחשבה והעמקה. גם עשרת הימים שהקדשתי לה היו מעט. לא אתרי התיירות הידועים הם מה שמעניינים נוסעים שכמותי. כן בהחלט, אפשר לחלוף דרכן. אני בוחרת בשבילים צדדים, בבית קפה קטן שמדבר בשפת המקום. או מסעדה בייתית שהיושבים בה ממלאים לוטו ומצחקקים על הנסיונות שלי לומר ״אובריגדה״ בשפתם. אני כאן כאילו מאז, הדמיון מוליך אותי.

אני משאילה מחשבה ממי שהתהלכה פה אי אז ומסתירה את דתי. תוהה מי מבין היושבים סביבי הם צאצאי המומרים. לא במקרה היסטוריונים הם גם עתידנים. מה שהיה הוא שישוב.

ליסבון מוקפת מים. בתיה בנויים כסיפונים וספינות, מפרשים ועוגנים. בליסבון ישראלים רבים ויהודים אבל אין רובע יהודי כמו ברומא ונציה פריס או פראג.

אין בית כנסת ולא מרכז חב״ד. בית חב״ד יושב בקשקאי, מרחק 30 ק״מ.

כל שנותר זה לחזור לימים ההם האנוסים. 

מחצית מיהודי ספרד הועברו לפורטוגל בהסדר שבין המדינות. עדיין ניתן למצוא אנוסים בריכוז גדול במונסנטו ובלמונטה (ההר הקדוש וההר היפה) עיירות על הגבול. האנוסים אימצו את המסר ״היה יהודי בביתך וקתולי בצאתך״.

 

יעברו עוד כ400 שנה וב1917 מגיע מהנדס בשם שמואל שוורץ לבלמונטה ונדהם לגלות את ריכוז האנוסים הגדול הוא סיפר שהוא יהודי והם עדיין חששו להחשף עד שהוא קרא ״שמע״ השתכנעו והבינו שאין כבר צורך להסתתר. קודם לכן הם החזיקו מזוזות ניידות ועל הדלת תלו צלב התייצבו למיסה כל יום ראשון ואף הטבילו את ילדיהם. בליבם שיננו תפילות ושמרו על נוהגי החגים בסתר שמא יבולע להם.

 

 

‏Belem לבלם נקשרו כתרים רבים

״בלם״ היא בעצם בית לחם כמו ש״נזרה״ היא נצרת, ״אלפאמה״ היא מבוא חמה…כל מקום בו היה ישו, הפך לאבן דרך עבורם. רובע במערב ליסבון מרוחקת כ7 ק״מ מהמרכז. הפכה להיות אטרקציה לתיירים. בכיכר האימפריה Praca Do Imperio, מקום מפגש קבוצות הסיור, בליל  שפות, מזרקה, רצפת פסיפס מעוצבת בריבועי הקלצ׳אדה, ספסלים לאורכה וגיבור נישא לגובה. אולי זה ואסקו דה גמא או מגלן. מגדל בלם המבוצר, נישא על קו שפך הטאז׳ו נועד להרחיק פיראטים והתקפות.

נמנגד בין מים לשמיים. צריך לחצות כבישים סואנים ומסילות רכבת או לרדת למנהרה תת קרקעית אני העדפתי גשר עילי, ארוך ודי שומם. כייסים אורבים שם לתיירים. כשאין איש על הגשר הארוך, למזלי מהאמצע הגיחה עוד תיירת מאחרת לסיור, כך ״ניצלנו״ שתינו והגענו היישר לסיפור עוגית החלמונים המפורסמת שהפכה את בעליה למליונרים.

 

״הפאשטיש דה בלם״ תמורת יורו תקבלו 2 עוגיות.

הסימטה שמובילה למאפיה נושאת את השם ״מרתה פינטו״. מסקרן. המדריך לא ידע מיהי ובכלל לא שם לב לשלט…לא מצאתי למה זכתה גברת פינטו לרחוב קטן על שמה…לפי ויקיפדיה אחיה, קרוב לודאי, היה ספן ששלח גלויה למלך וביקש לשמור על אחיותיו מבלם. אולי היא המציאה את המתכון של הפאשטיש…!

האגדה מספרת כי נזירות בלם השתמשו בחלבוני הביצים לגהץ ולעמלן את הוילונות והמפות וגלימות הכמרים ונותרו עם המון חלמונים. כך נולד המתכון הסודי של ״הפאשטיש דה בלם״. טעמתי אותו ואת החקיינים, זה לא אותו דבר…אם הגעת לדלפק אחרי המתנה ארוכה בתור וביקשת בטעות את ״פאשטיס דה נדה״,  שולחים אותך חזרה לתור (קצת כמו הסופנאצי של סיינפלד). 


 

לבלם שכונות עיליות הצעידה בה כמו בליסבון, דורשת ברכיים טובות ושרירים גמישים. יש בה פארק אקולוגי, וילות מפוארות מכוניות חשמליות לצד רנו 4 אחת מהמאה שעברה…המכונית החסכונית ששימשה את  קציני צה״ל בעידן אחר. גם לי היתה לי כזאת…המעצב יצר כלאיים מכונית שיש לה חלונות הזזה, כמו בחדר שינה, מוט הילוכים פרונטלי שנפתח כמו מיטריה ואף ארוך כמו לדה גול…!

 

Belem  מסמלת את תור הזהב

של פורטוגל. ליד מגדל בלם, מוזיאון ימי חיילי משמר מכבדים את המעמד. מרינה עמוסת יכטות מודרניות בסמוך, ספינות ישנות שגמעו אוקיינוסים עם מפרש מרוט. מספרות את סיפור המסעות הימיים שהביאו לגילויים רבים וכיבושים חובקי עולם מה שהאדיר את המדינה וגיוון את תרבותה.

 

בנוסף לארמון ג׳ירונימוש הגנדרני האוצר בחדריו שפע אומנות נוצרית, ופרסקאות זהב תמצאו ו נוספים צנועים יותר. ואחד קצת כמו הMoma. המציג אומנים מקומים עכשווים וכן אוסף עשיר של פבלו פיקאסו, אנדי וורהול וסלבדור דאלי.

 

סלזאר, השליט הדיקטטור של המאה ה20, קתולי אדוק ששאף לחזק את האגו שלו ואת הגאוה הלאומית הוא שהורה להקים את ״אנדרטת התגליות״,

1960 במצוותו הוקמה האנדרטה.

המונומנט מרשים ביותר ומנציח את הספנים מגלי הארצות העולים במדרגות הסיפון כמו השמיימה, כמו בסולם יעקב. ואסקו דה גמא, אנריקה הספן שהקדים אותו וקולומבוס שיצא בעקבותיו. האגדה מספרת כי באחת מספינותיו הטרופות של קולמבוס נמצאו סממנים יהודיי

וכך נהפכה בלם לאתר תיירות מבוקש. כל שנה כ3 מליון תיירים פוקדים אותה.

הוא שהניח את היסודות לצמיחתה הכלכלי של פורטוגל. גם שהיה דיקטטור.

 

״סינטרה״Sintra

יושבת על הר כמו נסיכה על כס ממלכות. הרים רוקדים סביבה יערות קסם ואימה מפתים ללכת בשביליה. צהרי היום והכל מוצל וחשוך. לשוכני העצים שפה משלהם. גם פה כמו בליסבון ובלם עליות תלולות מקצרות נשימה וירידות מפרקי ברכיים. סינטרה יפה. הייתי פה וחזרתי שוב לארמון לגנים. המזרקות והתקרות היממו אותי. הציפורים המוזרות ממתיקות סוד אני תוהה מה מסמלת תקרת העורבים בארמון. האים הברווזים גועים כשמדליקים את השנדלירים עת ערב בארמון. בחצר כסא מלכות משובץ ריבועי אזואלאס שמכסים כמעט כל קיר כקישוט. בחצר בריכה רדודה מלוחה מדמעותיה של הנסיכה שלא רצתה להינשא למלך. נישואי תועלת איפיינו אינטרסים כלכליים ופוליטיים באירופה של אותם הימים בכלל ופורטוגל בפרט.

במבט אל האופק, שרשרת הרים ככתר וחומה מקושטת דגלים אשר הגדירו עליונות ושליטה במנזר המורים. להזכיר לנו כי גם אמפריות נופלות.

הרכבת לסינטרה זולה ויעילה מתחנת רוסריו ליסבון, כל 20 דקות מחירה כרטיס 4 יורו.

כ30 ק״מ ואתה בלבה של אגדה ארמונות וגנים. עשרות טוקטוקים עטים עליך. מדריכי סיורים מזהים כל מבקר מהיכן הוא. מיד נשאלתי אם אני ״פרום ישראל…״ ההעדפה היא ללכת בנעימים לאיבוד ברחובות המתפתלים, ביערות ובגנים. ביקור יום בסינטרה, מעניק תחושה שיצאתם מהעיר ואתם במסע להינות מיפי הטבע. Sintraסינטרה הוכרזה על ידי אונסק”ו כאתר מורשת נוף.

העיר הנישאת על ההר מציעה היום דירות נופש מפוארות למתעשרי הנדל״ן ולכוכבי כדורגל וסלבס אחרים - הם הממלכה בימינו.

כמעט ערב, אור היום עגיין מלא, כשהתיירים מציפים את הרחובות, החנויות נסגרות. ואז נפרדות המפות במסעדות, מוסיקה בגלריות ובדוכני האומנים. ״סלו פוד״ (ההיפך מייצור תעשייתי). אומנות קטנה, רוקמים מציירים. פגשתי רוכב אופניים שמחוט טייל אחד גמיש מפסל אופניים. גברת שרוקמת שם על סינר, חנויות פופ אפ גרביים מצוירות והתרנגול מציץ מכל אביזר גלויה או טישרט. ועוד חפצים מיותרים שהתיירים קונים כי מה, לא נחזור הביתה עם ״אובר וייט״ ומתנות לנכדים…

 

במלון XLRissioחזרה לליסבון

של ימים עברו שמגיחים מכל קרן רחוב. ריח של ימי ביניים בתוך המולת התיירים. ליסבון כמו ערי הבירה היפות באירופה נדמת לפתע לאישה שהזדקנה. שמתבשמת מדי לגרש את העבר. המלכה האם. ליסבון היא אירופה המודרנית שמביטה לאחור. כמו אשת לוט. נהר הטאז׳ו מחרוזת לצווארה..

המשורר הלאומי לואיש דה קמואש כתב על ליסבון ״גלי הים משתחווים לפניה…. ופורטוגל היא היבשה האחרונה ומפה מתחיל הים שאין לו סוף…״

 

ליסבון רבתי מאכלת שליש מאוכלוסיית פורטוגל. כמליון בני אדם  פוקדים אותה מידי יום, עובדים,  תיירים עוברי אורח. השכר הממצוע הוא בין 800-1200 יורו לחודש.

התרנגול עדיין מתהדר בכרבולת אדמונית. הוא מסמל גאוה לאומית. מוטבע על יינות, מעדנים, ליקר הדובדבנים המפורסם. הוא הגאולה, האור, הגילוי הקורא לנו לקום כל בוקר מחדש.

ואסיים עם פסואה, שמדייק את הרגשתי במסע הזה: ״להיות אותו אדם וגם אחר…כל התקופות שייכות לי לרגע. כל הנפשות שכנו בי אי פעם…״

 

לפסואה התוודעתי בזכות הרצאה נפלאה של חברתי דינה גונה.