על השקט ההולך וגובר עם צדוק עלון/ חגית בת אליעזר
"ובשקט הולך וגובר" הוא ספר שיריו החדש של צדוק עלון, שיצא בספטמבר 2023 בהוצאת גמא בעריכת ד"ר קציעה עלון.
קראתי את ספרו של ידידי הטוב בעניין רב. יחד עם תובנות עלו שאלות, וצץ רעיון: לערוך רשימת ביקורת משולבת בראיון בהליכה גוברת לאורך שירי הספר. לשמחתי, צדוק עלון נענה לאתגר, ואני מודה לו על כך.
הנה לפניכם "ביקורת וראיון כמקשה אחת".
חגית: אתה כותב, ששם הספר הוא הרעיון של אשתך רונית.
תפרט, בבקשה, מה אתה חושב על השם, מה גרם לך לקבלו.
צדוק: גם את השם של ספר השירה הראשון 'ובהמולת היום והלילה אני שוכח וזוכר' אשתי תרמה לי. לאחר שהספר (הראשון) היה מוכן ונותר רק לקרוא לו בשם, הייתי מתהלך ימים ובתוכי הרהורים על זיכרון ושכחה ועל יום ולילה ועל שקט והמולה, ומחכה שיימצא לי השם הנכון. אני מכיר את עצמי וחש שבסוף מתממשת הציפייה שבליבי שהדברים יתחוורו לי כמעצמם. ואז כשאשתי באה עם ההצעה, מייד ידעתי שזה זה.
שם של ספר או של שיר או של רשימה כלשהי הוא מהותי; לעיתים הוא מעיד על המקור הנפשי, שהביא להולדתו.
במקרה של הספר הזה אודה שתחילה חשבתי לקרוא לו 'שמא בשגגה היא'; שם קצת פסימי הבא לרמז כי אולי כל הבריאה – בשגגה יסודה. התלבטתי המון. בשלב בו התחלתי לחשוב על כריכה, נזכרתי כי אמרתי לאשתי על יצירת אמנות חדשה שלה, בשם "שאון הלילה", שאותה אני רוצה על כריכת ספרי הנוכחי; אשתי עיצבה את מרבית כריכות ספריי. משראיתי את העיצוב, שוב חדרה בי תחושה של שקט, שקט פנימי שכאילו הזמן לא חל עליו ; שקט שבנפש המבקש להתאחד עם השקט שבהוויה. וגם כאן שוב שוחחתי עם אשתי, ואז היא אמרה לי שיש לי בשיר אחד ('אֲנִי מַכִּיר אֶת הָאִישׁ שֶׁהִתְקִין אֶת מַעֲרַךְ הַתְּלִיָּה שֶׁל אַיְכְמָן') משפט 'ובשקט הולך וגובר' – למה שלא תיקח אותו, שאלה. מייד ידעתי שזה זה.
חגית: "לפיתה" בעמוד 10. אני רואה, שהתשתית הביולוגית של ההוויה האנושית מספקת לך הצתה לשיר לא פחות מהשכבה האפי-ביולוגית. לפי דעתי, כתיבה שירית על העושר הביולוגי של האדם היא אתגר עצום, והעמידה בו מניבה שירים מעניינים, מחדשים.
מה אתה חושב בנושא? תספר, בבקשה, על השירים "הביולוגים" שלך בספר הזה ובקודמיו.
צדוק: תודה על השאלה. אני חושב שבאופן גס יש פואטיקה הנובעת מהמהות הביולוגית שלנו ויש פואטיקה הנובעת מהמהות הלא-ביולוגית שלנו. אנו יצורים ביולוגיים אבל איננו רק יצורים ביולוגים. יש לנו צרכים ביולוגיים; אלא שמעת שנעשינו מודעים לכך – הפכנו ליצורים שאינם אך ביולוגיים. הכלב אינו יודע שהוא יצור ביולוגי ויתכן שמשום כך הוא רק יצור ביולוגי. אני חושב שבשירים על הכלבה, וכן בשירים שיש בהם היבטים הנוגעים בשבריריות הקיום ובתלותנו בכל כך הרבה 'עזרים' חיצוניים, אני מתרכז בתובנות הנובעות מהמציאות הביולוגית שלנו, יותר, מאשר בשירים עם נגיעות פילוסופיות.
אתן דוגמה. הצורך שלי להרוות את צימאוני נובע ממהותי הביולוגית, והוא יכול להנביע שיר שבו אני כועס על הכלבה שמבקשת שתחילה – ובטרם אדאג לצרכיי הביולוגיים – אמלא את בקשתה לממתק, כמו בשיר 'התבגרות'. אבל הצורך שלי לחוש שוב את כובד ידיו של אבי על ראשי החשוף כשהוא מברך אותי 'יברכך אלוהים' – הצורך הזה נובע ממהותי הלא ביולוגית והוא ינביע שיר כמו 'לכבוד שבת'.
אני מאוד רוצה לדעת על תחושות שפוקדות את הכלב, שכאמור אינו יודע שהוא יצור ביולוגי. אני רוצה לדעת גם על תחושותיי הבראשיתיות בתקופה שגם אני מן הסתם לא ידעתי שאני יצור ביולוגי, נגיד בתקופת הילדות עד התהוות התודעה, או אפילו בתקופות בגרות, בהן החיים הביולוגיים ממשיכים אך בהיעדר הידיעה, כמו בשינה או בעת התמקדות במילוי משימה שמנטרלת ממך את היכולת להתבונן בעצמך כיצור ביולוגי.
אפשר לומר שלעיתים אני רוצה לצמצם את הפער הזה בין המהות הלא ביולוגית למהות הביולוגית, כמו שאני לפעמים רוצה לצמצם את הפער בין עולם המילים לעולם המציאות. אבל אני לא רוצה שהמהות הביולוגית שלי תבטל את המהות הלא ביולוגית שלי, כשם שאני לא רוצה שהמהות הגופנית שלי תבטל את המהות הנפשית שלי, וכשם שאני לא רוצה שעולם המציאות יבטל את עולם המילים שלי. בשיר 'לפיתה' אני מביע חשש גדול שמא המהות הביולוגית שלי תשתלט על המהות הלא ביולוגית שלי.
חגית: "פאזל" בעמוד 14. אתה כותב גם פרגמנטים סיפוריים. סימן ההיכר שלהם – העדר ניקוד. מה ההבדלים בין מצבי התודעה של כתיבת שיר וכתיבת סיפור?
צדוק: שוב, תודה על השאלה. במובן מסוים אין הבדל; בשני המצבים אתה בנפשך ובעולם המילים המצויות בנשמתך. אך במצב של תודעת שיר אתה נמצא כמה שיותר בקומה הראשונה ואתה בורח מהסתכלות על עצמך מן הקומה השנייה, בעוד במצב של פרוזה אתה נמצא יותר בקומה השנייה ואתה מתבונן יותר על עצמך שבקומה הראשונה. במילים אחרות, השיר 'אינו אוהב' את הביקורת התודעתית הבאה מהקומה השנייה, שמטבעה היא מרסנת ומבקרת (ולכן כשהתערבות התודעה היא מינימלית צריך להיזהר מגלישה לרגשנות), בעוד הפרוזה 'מחבבת' את הרפלקסיה התודעתית-ביקורתית עליה.
חגית: "פרוסה" בעמוד 16. אמא שלך תמיד במחשבותיך. איך זה קורה? איך אתה חי עם זה?
צדוק: תגידי חגית, אם אימי שהבינה בחושיה שקודם כל עליה לדאוג לצרכיי הביולוגיים ועל כן גם כשהפרוסה לא הייתה מצויה בבית (מי מבין זאת היום?) היא יצרה מצב בו לא אחוש רעב מבחינה ביולוגית – במצב כזה אפשר לצפות שאימי לא תהיה עימי תמיד?
חגית: "כלב משוטט..." בעמוד 17. הנה הם נפגשים: אימך ז"ל וכלב. עם כל ההבדלים ביניהם, אתה חושב מתוכם, מעניק להם קול. שנינו מבינים, והשיר הזה מוכיח זאת, שאין כל פחיתות כבוד כלפי אימך להזכיר אותה וכלב בנשימה אחת. הכלבה שלך זוכה לשירים רבים: בע' 49, 51,52. כמה החייה עצמה וכמה אלגוריה בשירי הכלבה שלך?
צדוק: כאן אני מתחבט. כשאני כותב על הכלבה (ואני מודע שאני כותב עליה הרבה) אני מחפש דרכה את התשובה לשאלה – מה הייתה כוונתו של בורא עולם? אני באמת חושב ש'מי שהכיר את כלבתי מבין שלאלוהים הייתה כוונה טובה בבוראו את העולם'.
מצד אחד הכלבה מקבלת את מציאותה בשלוות נפש – היא אינה שואפת להיות אחרת ממה שהיא והיא אינה חשה זרות להווייה, והיא אינה חשה כי יש בתוכה עוד ישות הגורמת להזרה שעימה היא צריכה להתמודד. ומצד שני יש בה חרדה, יראה – אולי צרכיה הביולוגים לא יתממשו? אלה שתי תחושות שאני חושב שכל כל מי שרוצה לחשוב על משמעות קיומו צריך לחקוק ולראות.
אבל כן; המצב הזה של הכלבה, שמצד אחד היא כה שלווה ומצד אחר היא חרדה ומצפה לישועה, מציב לנו את מציאותנו שלנו – הפיזית והמטאפיזית – לנגד עינינו. אני חושב שמצבה של הכלבה –חוסר אונים (עקרוני) בצד עושר אונים מראה לנו במובן מסוים את מצבנו המטאפיזי שלנו עצמנו; באופן עקרוני אנו חסרי אונים אל מול עוצמתו של טבע – כולנו יודעים עד כמה שברירית ופגיעה מציאותנו, אך בד בבד בתקופת חיינו אנו חווים גם עושר אונים.
חגית: "אלוהים מרחם" בעמוד 18. והנה גם אלוהים זוכה לחשיבה מעמיקה שלך עליו, עבורו ומתוכו. כך זה גם בשיר בע' 58, ע' 66. באיזה מצב תודעה אתה כותב על אלוהים?
צדוק: אלוהים עבורי הוא כל מה שאיננו אני, כלומר כל ההתבטאויות האחרות שלו בטבע. גם אם אני מבטא אספקט מסוים שלו עדיין ההתבטאות שלו בכל מה שאיננו אני מחזקת בי את נוכחותו. אני חושב שמצב התודעה שלי בעת בה אני כותב עליו הוא כשאני חש מה הוא היה יכול היה לחוש כאשר היה מתוודע למה שקורה בעולמו.
חגית: "מארב" בעמוד 21. אתה מדבר על מהויות פילוסופיות המשתנות בצורה משמעותית עם שינוי סדר המילים במשפט, וגם על התחושות המוחשיות של מתוק ושל צורב. יפה השורה "ונעשים הדברים מקשה אחת". האם הדברים חובקים, לתפיסתך, את האנשים, בעלי החיים אלוהים ואת גרמי השמיים המפציעים בשיריך, ובשיר "כלבתי אינה יודעת לספור" מ' 36, בפרט?
צדוק: 'כל הדברים הנעשים מקשה אחת' הם כל הדברים – ללא אחד מהם, ותהיה זו נמלה או מרזב או אדם, לא היה העולם כמות שהוא עכשיו, ומצב כזה הוא בלתי אפשרי (כי כל הדברים נמצאים כמות שהם ולא אחרת), ולכן מלכתחילה הדברים אמורים להיעשות מקשה אחת.
חגית: "ציפייה" בעמוד 27. הנה בנותיך עולות על במת שיריך. האם אתה כותב עליהן כמקשה אחת או האם אתה מרגיש שזה נכון להתייחס לכל אחת מהן בנפרד בשיריך?
צדוק: חגית! אימי תמיד הייתה אומרת שיש לה 10 אצבעות אז מה – היא יכולה להחשיב אחת יותר מאחרת? אני רוצה לצטט לך שיר מספרי "אנסה הקולמוס ואראה":
שלושתן
בְּיַלְדוּתָן / נְשָׂאתִין / עַל כְּתֵפַי
הֵן אָחֲזוּ / בְּכַפּוֹת יְדֵיהֶן / הַקְּטַנּוֹת / אֶת רֹאשִׁי
הַבְּכוֹרָה / אָחֲזָה חָזָק אֶת רֹאשִׁי / וְתוֹפְפָה עָלָיו בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ
מְלַוָּה אֶת / מַנְגִּינַת הַיְקוּם / הַמִּתְהַלֶּכֶת בְּתוֹכִי
הָאֶמְצָעִית / הִנִּיחָה יָדֶיהָ עַל רֹאשִׁי / נֶאֱחֶזֶת בְּשֶׁקֶט / בַּהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁבְּתוֹכִי
וּבַת הַזְּקוּנִים / שִׂחֲקָה בִּשְׂעָרִי שֶׁמֵּאָז הָלַךְ וְנָשַׁר / מִצְטָרֶפֶת לְמִשְׂחָקִי עִם הַמַּרְצָפוֹת / הַנִּפְרָשׂוֹת לְרַגְלַי / וְרֹאשִׁי הָיָה לָהּ כְּמִגְרָשׁ
בְּבַחֲרוּתִי / נָשָׂאתִי אֶת אִשְׁתִּי / עַל גַּבִּי
יָדֶיהָ כְּרוּכוֹת סְבִיבִי / יָדַי מְחַבְּקוֹת אֶת אֲחוֹרֵי בִּרְכֶּיהָ
וְרֹאשָׁהּ נָח עַל צַוָּארִי
אַרְבַּעְתָּן
חגית: "משימה" בעמוד 30. הנה שיר של חלום והתעוררות ממנו. יש עוד שירי חלום בספר, לדוגמא, "צומת" בע' 48, "גבהים" בע' 53. מה היחס שלך לחלום? מהי משמעות החלומות עבורך?
צדוק: טוב שאת שואלת. ראשית חלום הוא עוד מצב בו אני מרגיש שאני קיים ולא לא-קיים. בניגוד למצב שינה ללא חלומות. בספרי 'עמוד-שניים ליום' יש עמוד בו הדמות יודעת שכשהיא חולמת היא הכי ערה. ונקודה נוספת: החלום הוא אותו מצב מעורפל של היות ללא תודעת-היות, ולכן הוא הכי קרוב למצבנו הביולוגי. לכן הוא זורה אור על עוד ממד בהווייתנו, הנמצאת כיצור כלאים וכערבוב של גוף ונפש, שכל ורגש, יש ואין וכדומה.
חגית: "כשאני כותב..." בעמוד 39. הכתיבה עושה לך טוב. אני מרגישה שיש לך הרבה יותר להגיד על הרווחה, אותה מביאה הכתיבה. התוכל לשתף?
צדוק: אענה בשאלה: מה יכול להעניק לנו תחושה שמוצאנו לא באין? אני חושב שהכתיבה, שביסודה הרצון להעניק או לְזַכּוֹת את הזולת ואת העולם בחוויית קיום. גם האהבה תעניק לנו תחושה שמוצאנו לא באין.
חגית: "גן עדן" בעמוד 43. אתה מעניק תודעה לדומם – לחלקי תפוח. אני רואה בכך נדיבות לב עצומה. למה התכוונת בשיר?
צדוק: כפי שאת יודעת עבודת הדוקטורט שלי היא על שפינוזה. אי אפשר להבנתי שלא להסכים עם אמירת יסוד שלו שלכל דבר ביקום יש ביטוי הן בתואר ההתפשטות והן בתואר המחשבה. אני חושב שניסיתי להראות כיצד להבין פן של תואר המחשבה המצוי בתפוח.
חגית: "מילים" בעמוד 44. אתה מביע ביטחון בכך שהמילים ישרתו אותך נכונה, שתצליח להתבטא באמצעותן. כך גם בשיר "שלושה" בע' 62. זה יחס נדיר בחיוביותו למלאכת הכתיבה. האם קורה שאת חש אחרת כלפי מילים?
צדוק: איזו שאלה! אני לא חש אחרת; אני בוטח במילים אני אוהב אותן, אני רווה דודים עימן. הן חלק מהותי בעולמי הנפשי. לא הייתי רוצה שהמציאות תרדה בהן אבל לא הייתי רוצה שהן תעוותנה את המציאות.
חגית: "חוזר לקלף" בעמוד 46. בבית האחרון מסתתר לו עצב מובלע על תפקיד של ההורה. התוגה הזאת נדירה, לעומת הנימה השלטת, אותה אני מעיזה לכנות "אופוריה הורית". מה יחסך לנושא ההורות?
צדוק: אגיד לך כך: גם מתחושותיי וגם מתחושות שעולות בי למקרא שירים של אחרים על הורים אינני יכול שלא לחוש שהיחס שלנו להורינו הוא במונחי קדושה מטאפיזית.
ואסביר: הילד אינו מודע לכך שהוריו, אשר אוהבים אותו כל כך, מתישהו ימותו. הוא רואה אותם לא רק כמושיעים (הם מעניקים לו מזון ומחסה וכדומה) אלא בעיקר כנצחיים.
התדהמה שפוקדת את הילדים כאשר נודע להם שהוריהם ימותו היא עצומה; היא דומה לתדהמה שיכולה לפקוד אותנו כאשר נודע לנו כי המים מגיעים מהכינרת ולא היישר מגן עדן. לכן מן הרגע בו נודע לילד כי המוות יפקוד גם את הוריו הוא נקלע למצב נפשי קשה ביותר, כך שכסוג של נחמה מטאפיזית הוא מובל לתפוס את מציאות ההורים במונחים של קדושה מטאפיזית. הוא כביכול מנחם את עצמו כאומר – נצחיים הם לא, אבל קדושים הם כן. העניין הוא שיש מורכבות נוספת: ההורים מבינים לליבו של הילד והם מבינים שהוא מצר על כך שהם צריכים למות, והם עושים הכול על מנת להגן על הילד . ועכשיו הילד רואה שהוריו מצטערים על צערו והוא עוד יותר מצטער. וזו לולאה אינסופית.
בנוסף, אני יודע שיש גישה שלפיה אין חשיבות לשאלה מיהם הורינו. מה זה חשוב למי נולדתי? הרי גם אם הייתי נולד להורים אחרים האוטונומיה שלי הייתה נותרת בעינה. אם הייתי נולד להורים אחרים לא הייתי שואל את עצמי למה אני קיים או למה בכלל קיים משהו? לא הייתי מחפש את שלוות הנפש? גישה זו מבחנה בין 'אני פרטיקולרי', שנולד להורים מסוימים בזמן מסוים במקום מסוים ובמין מסוים, לבין 'אני אוניברסלי', זה בעל התבונה האוטונומית שהוא עצמאי ללא קשר גם אם היה נולד להורים אחרים וכדומה.
אני חושב שלמרות המחשבה השכלית הזו, ה'אני האוניברסלי' שלנו אוהב להתעטף בנסיבות הפרטיקולריות שהוענקו לו על ידי הוריו, וכמו שאמרתי – הוא גם מייחס להוריו קדושה מטאפיזית.
חגית: "כי" בעמוד 47. הנה שפינוזה, הפילוסוף האהוב עליך, אותו חקרת. מאוד אהבתי את הסרט על שפינוזה "המוחרם". מה דעתך על הסרט?
צדוק: גם אני אהבתי את הסרט. אגיד בקצרה כי שפר מזלי ושלושה שהופיעו בסרט קשורים איכשהו לספרי "שפינוזה – רציונליסט ומיסטיקן" ('רסלינג', 2016): פרופ' יצחק מלמד קרא והמליץ על הוצאתו לאור של ספרי; פרופ' אלחנן יקירה וד"ר נועה נעמן־צאודרר – שניהם נשאו דברים בהשקה לספר שנערכה במוסד ון ליר ביולי 2017.
תראי עד כמה שפינוזה הוא אקטואלי: בהקדמה לספרו "מאמר תיאולוגי-מדיני" הוא אומר דברים חדים על כוהני דת אשר מנמיכים "אנשים בעלי תבונה לידי בהמות, שכן הם מונעים לחלוטין כל איש מלהשתמש בשיפוטו החופשי ולהבחין בין טוב לרע... ושיא העוול הוא שדווקא אלה הבזים לתבונה מכול וכול ודוחים את השכל בטענה שהוא נפסד בטבעו, הם הם הנחשבים לבעלי אור אלוהי". והנה עוד ציטוט, אולי יותר חריף, מאותה הקדמה: "ראש סודותיו של משטר מונרכי הוא לגנוב את דעת הבריות... כדי שיילחמו על עבדותם כאילו הייתה תשועתם, וכדי שיחשבו ככבוד נעלה, ולא כחרפה, להקריב את דמם ונפשם לשם התרברבותו של איש אחד...".
שפינוזה עורך גם הבחנה בין אלו שצריכים כסף "מתוך מחסור או בשביל צורכי החיים" לבין אלה אשר "רודפים אחר הכסף מפני שלמדו את אומנויות ההתעשרות וגאוותם על כך".
דברים מפוכחים הנאמרים על ידי שפינוזה (מה שמלמד שהפילוסופים הם מפוכחים ואף שלעיתים דבריהם אינם מובנים –רגליהם נעוצות בקרקע); אולי סיבת העומק לנידוי ולחרם נובעת מדברי אמת כאלה, שנאמרים ללא כל התרסה ובשקט פנימי. הלוואי שימחישו הדברים את הצורך שלנו כחברה לגבש עקרונות יסוד חוקתיים שיעלו בקנה אחד יסודות דמוקרטיים עם יסודות דתיים.
חגית: "ממצאים ארכיאולוגיים" בעמוד 55. זהו שיר חלום שונה מאחרים: יש בו ניסיון להשפיע על המציאות ועוד ע"י צילום. אלה רעיונות מיוחדים מאוד. התוכל להתייחס לשילוש הזה: חלום-צילום-שינוי מציאות.
צדוק: לפעמים אנו מתייסרים למה פעלנו כך ולא אחרת – ואפילו בחלום. יש בנו תסכול גדול שאנו בכול כוחנו הפואטי מתקשים לשנות ולו פסיק במציאות. שירה אינה באה רק להלל את ההוויה או להמחיש את הנפש הרומנטית הקיימת בעולם; יש לה ייעוד נוסף – להפוך את העולם לטוב יותר, והיא עושה זאת בין היתר בכך שהיא מאירה או משגיבה את רוח האדם. למרות הצלחה כזו או אחרת אנו עדיין חשים תסכול. השיר מבטא תסכול כזה – אם הייתי פועל אחרת בחלום המציאות הייתה משתנה לטובה. אבל אי אפשר גם כאן לא להזכיר את שפינוזה ואת הגישה הדטרמיניסטית שלו – אי אפשר היה שיהיה אחרת. לכן הוא סובר גם – וזו אמירה שבדומה לרעותיה משלו – נתחבבה על זרם הניו-אייג': מי שמתחרט שוגה פעמיים.
חגית: "סדרות" בעמוד 61. אתה מצליח לכתוב שיר מתמטי. האם אתה מרגיש שניתן לכתוב שיר על כל נושא?
צדוק: אם תזמיני ממני שיר על נושא כזה או אחר – לא אצליח לכתוב; לעומת זאת, יכול לבקוע מקולמוסי שיר על כל נושא. הנושא לא מגדיר את השיר; להפך – השיר מגדיר את הנושא.
חגית: "טעם" בעמוד 63, וכן בע' 64, 66. אלה הם שירים על זיכרון. הנושא מטופל מאוד בשירתך. ספרך הראשון, מלפני 16 שנים, נקרא "בהמולת היום והלילה אני שוכח וזוכר". האם אתה מבחין בשינוי, שחל באופן ההתייחסות שלך לזיכרון-שכחה?
צדוק: כשאבי הלך לעולמו, שנים אחרי ספרי הראשון, לא יכולתי להבין לאן הלכו כל זיכרונותיו. הדבר הטריד את נשמתי – היכן כל זיכרונותיו, ידיעותיו, חוכמתו? איך יכול להיות שהכול הלך לאיבוד? בבסיס, זו השאלה – איך יכול יש להתאיין?
היום אני הרבה יותר מוטרד. הזיכרונות חשובים לי; הם מהווים אותי, וככל שנשכחים ממני יותר זיכרונות יותר אני חרד. איבוד הזיכרונות מחזיר אותי לחרדה שמא מוצאו של האדם באין. החשש לאבד את זיכרונותיי קשור גם לדעתי לשאלת מציאות של 'אני' הנושא עליו את כל מצבי ה'אני' – האם ישנו מעין 'אני' מטאפיזי קרטזיאני המצוי מעבר לכל תחושותינו והרגשותינו וכול' אשר הוא הגרעין הנושא את כל תמורות החלות בנו או שמא יש רק תמורות ואירועים נפשיים המתחוללים ללא 'אני'? החשש לאבד זיכרונות הוא אוניברסלי כי עם איבוד של כל זיכרון לכאורה אובד משהו מעצמיותך.
מכל זה את בטח מבינה עד כמה חרדת איבוד הזיכרונות היא מהותית.
אבל, ואולי כרגיל במקרים כאלה בהם ניצבת בפניי בעיה מהותית שכזו, אני נזכר באבי. הוא היה רב ובילדותי שמעתי הרבה מדרשותיו. פעם הוא דיבר על הפסוק "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ'. המילה 'תשי' היא כנראה מילה נרדפת למילה 'שכחה', ואם נקרא את הפסוק כשאלה, פירושו יהיה כך: אלוהים נטע בתוכך את היכולת החשובה לשכוח, ואתה תשכח בוראך? התכונה 'לשכוח' היא טובה כי אם לא היינו שוכחים את הצער היה הוא יכול להביס אותנו – עוצמת הזיכרון של כל אותם דברים שלא שכחנו תשתק אותנו מלהתמיד ביישותנו. ועל כן טוב שאנו יכולים לשכוח. כלומר, בפסוק הזה אלוהים טוען כנגד האדם שהוא – האדם מנצל לרעה תכונה טובה שאלוהים נטע בו כנגד האלוהים עצמו.
מכל זאת את יכולה להבין כי קשה לאדם להיחלץ ממצב הביניים בו הוא מצוי – כמורכב מיש ואין, מגוף נפש, מזיכרון שכחה, משמים וארץ ועוד.
חגית: ועוד משהו אקטואלי מהזמן הזה. רן יגיל פרסם מאמר ב"גלובס" בתאריך 21.9.23 לזכרו של יואל הופמן ז"ל, תחת הכותרת "הכותב הייחודי הזה סלל את הדרך לסופרים רבים שבאו אחריו". מבין הסופרים שהושפעו הוא ציין גם את שמך. עד כמה אתה מסכים לכך?
צדוק: אני מודה שהושפעתי ממנו; הפסיעה הזו בין הנפש לנפש הקיום (או לנפש היקום) – שם מצויה הכתיבה המבקשת לצמצם את הפער בין השניים. אני חושב שהשפעתו באה לידי ביטוי בראייתי כדבר חשוב את צמצום הפער – יהיה זה צמצום הפער בין עולם המילים לבין עולם המציאות, בין מה שהוא אני לבין מה שהוא איננו אני, בין המהות הביולוגית שלנו לבין המהות המטאפיזית שלנו, בין הנפש לנפש ההוויה, או בין שקט הבריאה לשקט שבנפש .
