מסה:
ת״ד 1142 והמוסר/ אבינועם חקלאי
סרט דוקומנטרי קצר בנטפליקס אודות מחנה צבאי קטן בוושינגטון שהוקם במלחמת העולם השניה כדי לחקור שבויים גרמניים בידי חיילים יהודים אמריקאים צעירים שהיגרו זה מקרוב מגרמניה ומאוסטריה והתגייסו לצבא ארצות הברית, מעלה לכאורה שאלה אתית.
לתדהמת החיילים היהודים אשר ציפו לממש את שנאתם לנאצים בשדה הקרב, הם הובאו למחנה סודי שנראה כמו ״קאנטרי קלאב״ בנוי סביב בריכה יפה ומגרשי ספורט ושם הורו להם לחקור שבויים מחילות שונים בצבא הגרמני. אחד מהישגיהם היה גילוי מפעל ייצור טילי ה-V2 הידועים, שהיוו יתרון צבאי עצום לצבא הגרמני, גרמו לקטל ולהרס בבריטניה והיה חשש שפיתוח ביצועיהם יביא גם לאיום על ארצות הברית. בנות הברית הפציצו מפעל זה שבו בין היתר עבדו בפרך פועלי כפיה יהודים מן המחנות.
אלא שבפרק השני של שירותם במחנה שכונה מטעמי סודיות ״ת״ד ״1142, ציפתה לחיילים הפתעה.
קבוצה של בכירים נאצים, ראשי תוכנית הטילים של גרמניה, הובאה למחנה והיה עליהם לשמש עבורם ״קציני מורל״, כדי שישתפו פעולה ויסייעו בפיתוח תוכנית הטילים האמריקאית שאי אפשר היה אפילו לומר שהיא בחיתוליה, ושמנתה כמה מטרות:
-הכרעת המלחמה.
-בניית יתרון צבאי על השותפה למלחמה בנאצים אשר בבוא היום תהפוך ליריבה במלחמה הקרה.
-יתרון במרוץ אל החלל.
החיילים היהודים צייתו לפקודה להנעים את זמנם של הסייענים הנאצים לתכנית הטילים מתוך
רתיעה פנימית מובנת והם מביעים בסרט את מורת רוחם על כך שאותם נאצים ששולבו בתוכנית פיתוח הטילים האמריקאית זכו להשתלב בחיי השגרה האמריקאים לאחר המלחמה וליהנות מזכויות אזרחיות מבלי לשלם על פשעי המלחמה שלהם. אחד מהם אף מפקפק במוסריות של הישגי תכנית פיתוח הטילים האמריקאית אשר כידוע הפכה למעצמה תחתיה חוסה העולם הדמוקרטי המערבי.
האם יש כאן שאלה מוסרית-אתית?
עלינו להגדיר את השאלה העומדת בפנינו: האם רשאים אנחנו ליהנות מפירותיו של העץ המורעל? האם השתתפותם הקריטית של הנבלים בתוכנית פיתוח הטילים מטבילה את השרץ? האם חשיבותה של תוכנית הטילים מכשירה את האמצעים?
למען האמת השאלות הולכות ומתרבות כי המוסר הוא התא המתחלק ומתרבה של אותו מנגנון נפשי אותו הגדיר וגידר פרויד כ״על אני״. אל תאב ורעבתן התובע מעבדו ה״אני״ המבקש לחלותו ולרצותו, עוד ועוד כדי שיחשב לאדם טוב. וככל שההקרבה גדלה, כך מתחזק אל זה ותביעותיו מתגברות. ״משביעו רעב, מרעיבו שבע״.
ולמרבה האבסורד, ככל שה״מעשים הטובים״ מתרבים, כך הולכת וכבדה תחושת האשמה והשנאה העצמית של האני.
על מנת להתמודד עם שאיפה זו לאינסוף, נציב כאן את המנגנון הקנטיאני הנודע.
קאנט מעמיד את מבחן ההכרעה המוסרית על הכוונה לפעול רק כאשר אתה מוכן שהעיקרון על פיו אתה פועל יהיה לחוק כללי בעולם.
לקראת סוף הסרט הדוקומנטרי אומר המרואיין הקשיש אשר בנעוריו היה אחד מאותם חיילים יהודים ששמשו כ״קציני מורל״ במחנה ת״ד 1142: ״הכל תלוי בשאלה האם אפשר לעשות מעשים רעים כדי להשיג תוצאות טובות. ואני הייתי אומר שאם אתה עושה את זה, התוצאה שאתה משיג אינה ראויה״.
כלומר, על פי הכלל הקאנטיאני אין לתת אזרחות וחיי חירות אמריקאים לנאצי שאחראי למות המונים חפים מפשע תמורת סיוע (קריטי כנראה) לתוכנית הטילים האמריקאית כי לא היית רוצה שהחוק הכללי בעולם יהיה שפושע חומק מעונשו רק בשל ידע חשוב שיש לו.
אלא שמייד אפשר להבחין שניתן לנסח את השאלות באופן שנסכים שהמעשה אכן יהיה לחוק כללי (האם אתה מוכן להקריב חיי מליונים בעבור עיקרון הענישה של פושע בודד?), וכי השפה מאפשרת ״משחק״ המנסח חוקים כלליים שהם מראית עין למשהו אחר. למשל, האם היית רוצה לחיות בעולם שבו בשל רגשות חמלה אינך מוכן לחסל את היהודים אשר מהווים סכנה לשלום האנושות?
לאקאן טען שהבעיה של הצו הקטגורי של קאנט קודמת אף לבעיות הניסוח, כיוון שהדרישה לאוניברסליות בשם המוסר הכללי, מסתירה את האיווי הסאדיאני לחיסול טוטאלי של הסינגולריות הסובייקטיבית עד לחלקיק הקטן ביותר האפשרי. הוא מביא את מקרה אנטיגונה כדוגמה המייצגת ביותר של הסאדיזם של המוסר הכללי, כיוון שהאיסור שמטיל קריאון מלך תבי על קבורת הבוגד למען יראו וייראו תושבי העיר ולא יסכנו את ביטחון תושביה (כלומר ציווי שהוא לטובת הכלל) אינו יכול להתקבל על ידי אנטיגונה האוהבת את אחיה הנחשב לבוגד ובשם אהבה סינגולרית זו מרגישה חובה (במחזה חובה זו אף נקראת ״צו האלים״) לקבור את גופתו, כלומר להפר את הכלל האוניברסלי. האם ניתן לקרוא למעשה קבורת אחיה מעשה לא מוסרי?
ואף יותר מכך. בקוראנו את המחזה, קשה לנו שלא להתרשם שה״מניע״ של קריאון להטלת צו זה שלדעתו הוא לטובת הכלל, הנו למעשה אישי ופרטי תחת מסווה.
כלומר, האם באמת יתכן כלל אוניברסלי?
ישעיהו ליבוביץ׳ אומר לנו שהמדע כופה עלינו את האמת (כמובן שניתן לפקפק בכך, אבל נזרום איתו) בעוד שהמוסר הוא עניין של הכרעה. ויתרה מזאת, אין ערך מוסרי יותר מאחר באופן אובייקטיבי.
מעניין שברגיל, ליבוביץ׳ שנשמע לא פעם כניאו-קאנטיאני, מניח לפתחנו את ההכרעה המוסרית כעניין סינגולרי המבוסס על…שנאה או אהבה. מדוע התנגד ליבוביץ׳ לכיבוש? כי הוא שנא אותו. אלו הן מילותיו.
למעשה מבחין לאקאן בין מוסר שהוא כללי (כלל הנהוג בחברה מסויימת) לבין אתיקה שהיא מן הסובייקט וקשורה באופן מפותל להתענגות שלו. האם החתירה לאמת היא טובה? יש הטוענים שהאמת משחררת, אבל למען האמת…האמת יכולה להוביל לסבל, אלא שיש סובייקטים שעבורם ידיעת האמת היא קריטית, יהיו אשר יהיו תוצאותיה מבחינה תועלתנית, כלומר ללא תועלת (ראו מקרה אדיפוס, שאגב הוא אביה של אנטיגונה, אבל גם אחיה כי שניהם נולדו לאותה אם. לכן, קריאון אחי יוקסטה הוא גם גיסו וגם דודו…). אפשר לומר ידיעת האמת לשמה.
מי שהכריע לטובת מתן אזרחות לנבלים הנאצים תמורת סיוע קריטי לתוכנית הטילים האמריקאית חשב שזהו המעשה הנכון מבחינה מוסרית. יתכן, זאת לא נדע לעולם, שלא התעוררה אצלו בחילה לנוכח פשעיהם הקודמים שהייתה מביאה להיסוס בהחלטתו, אולי אפילו הזדהה באיזה מקום עם האנטישמיות שלהם. ההכרעה המוסרית היא אתית כאמור, בערבה התענגות סינגולרית.
לעומת זאת החייל היהודי אשר אינו מסתיר את שנאתו לנאצים על רקע היותו אובייקט הרדיפה הנצחי שלהם ואשר בשל כך נאלץ לברוח ממכורתו, טוען טענה מוסרית כללית לכאורה, אלא ששורשיה הם כמובן סינגולרים מאוד מאוד.
הסינגולריות הזאת מביאה לכך שאהרון ברק הקדיש את חייו לכך שטראומת הילדות שלו בה הצמיד קצין נאצי אקדח לרקתו והחליט באופן שרירותי אם יחיה, אם לאו, לא תשוב. כלומר, שהאדם יהיה מוגן מן השרירותיות. לעומתו הרב טאו אשר גם הוא היה ילד בשואה שניצל הודות לתושיית אימו, מקדיש את חייו להפרדת היהודי מכל ״חוכמת גויים״ באופן המזכיר את רודפיו הנאצים.
בנקודה זו אני חייב לסייג במעט את דברי. הפסיכואנליזה אשר חשפה שמתחת לכל אידיאל שוכן אובייקט התענגותי מתועב ופרטי, תרמה תרומה צנועה לעידן שבו אמירת ״לא״ לערכים ההומניסטים האוניברסלים אשר העולם המערבי קיבל לאחר ובעקבות מלחמת העולם השניה הפכה לתופעה שכיחה. הסרת רעלת הבושה מעל לגזענות וחיבור שיחדש הנותן הגדרות חדשות ועקומות למושגים כמו דמוקרטיה, חירות, שיוויון מטלטלים כיום את העולם והופכת כל אחד ואחד לחשוף לגחמנות ולרשעות של מי שבידו הכח.
כאשר הנבלים מבית מדרשו של הרב כהנא שוכרים אוטובוס ומעלים עליו מבקשי מקלט שחורים לטובת יום כיף בבריכה בתל אביב בה רוחצים ההומניסטים הממהרים לצאת מן המים בגועל, רק כדי להראות שבלב ההומניזם שוכנת הגזענות, הם מבקשים לשמוט את הלגיטימציה מהטיעון ההומניסטי. הם טוענים כי כולנו נבלים.
על כך יאמר פרויד: ״הנוירוטי חולם על מה שהפרוורט עושה״.
הידע על המודחק מחייב לחזק את מנגנוני הציביליזציה עוד יותר, כי אין לנו יותר אשליות באשר לרוע שלנו עצמנו. נראה שעלינו לחדש את בריתנו עם אמירת ה״הן״ לעולם מלא סתירות, חורים וסגסגות, ללא הרמוניה וטוהר.
