סיפור:

העוצר/ מוחמד מכא'נזגי מערבית ראובן שבת

ימים ספורים לאחר כניסתו של העוצר  מזמן השקיעה עד הזריחה, בני המשפחה העליזה ההיא ,חשו מוזנחים. בדירה שלהם נמצא אומנם כל  ציוד החירום הנדרש - מזון, מים, ערכת עזרה ראשונה - בנוסף לאפשרויות בידור כמו חומרי קריאה, תוכניות טלוויזיה ווידאו ואינטרנט, שלא לדבר על טלפון קווי וטלפון סלולרי אישי לכל אחד. ובכל זאת, משהו המשיך להציק להם והוביל אותם להרגיש שהם מנהלים חיי כלא.

 

הם הרגישו כאילו הם חיים בצינוק מרווח למדי, אך בכל זאת בתוך צינוק. בתוך הצינוק ההוא, תוך מספר ימים, הם החלו לשים לב שמשקלם עולה בהתמדה. גופם הפך כבד יותר ככל שהזמן הכביד עליהם. אף אחת מאפשרויות הבילוי לא יכלה לסייע להם. חוץ מזה, קולות היריות והפיצוצים היו בטווח שמיעה, והזמינו תמונות עגומות של פעולות צלפים והתנקשויות. הם דיווחו זה לזה במגוון דרכים על הפחד שלהם מלגלוש באופן לא מודע מדכדוך לייאוש.

 

בני המשפחה העלו הצעות שונות כיצד למנוע נפילה לטרף ההשמנה ולתהום של דיכאון.

מבין אלה, הצעת האב הייתה הזוכה. הוא היה ספורטאי בצעירותו. אביהם המליץ להם להתחיל משטר של תרגילים אירוביים שיכולים להיות גם תרגילים טובים  לקשישים שביניה.

 בכל מקום ומתי שרק אפשר. כל אחד מהם החל ליישם את הרעיון בצורה שלו. עם זאת, במהירות, השיטה של הבן והבת צברה פופולריות. זה כלל תרגילים קצביים שדרשו רק שטח קטן. בהתחלה הם התאמנו בקצב של מוזיקה אופטימית שאחד מהם ינגן. כולם היו הולכים לפי הקצב, אפילו האבא והאם, אם כי זו הלכה ופחתה.  בסופו של דבר, התרגילים הפכו בלתי תלויים בהתכנסויות שלהם ובמוזיקה האופטימית.

 

הם התחילו לקשר את התרגילים האלה לקצב פנימי.

 כזה שהם נתנו להנחות את התנועות שלהם בכל רגע פנוי שהם יכלו למצוא לתרגול. הם ביצעו תרגילי ריקוד בבוקר תוך שטיפת פנים או צחצוח שיניים, תוך התבוננות בגליונות הנייר היוצאים מהמדפסת, ברגעים הדלים כשהם מרתיחים מים לקפה, תוך כדי עריכת השולחן לארוחת צהריים, וכאשר יכלו. תעיף מבט חטוף בטלוויזיה בזמן המעבר. למען האמת, הם לא רק התעמלו בעמידה. חלקם ביצעו את התרגילים הללו בישיבה, ואף בשכיבה במיטה ממש לפני השינה.

 

תוך זמן קצר, כל הבית התחיל להיראות כאילו הוא רוקד, כל הזמן, מעל רעש הפיצוצים, יריות צלפים, חדשות מדכאות ושעות העוצר מתגברות. השינוי הזה בדירה בקומה הרביעית הגיע כנראה לביקורת של אחד הבניינים ההפוכים איכשהו. לא ברור איך, כי אפילו מהחלון הקרוב ביותר ממול לא ניתן היה להבחין מה קורה מאחורי הזכוכית בעין בלתי מזוינת. ברור שעין בלתי מזוינת היא לא זו שכיוונה נשק לפינה ספציפית של הזכוכית ושלחה כדור פועם להתמקם בלב מסך הטלוויזיה שבו צפתה האם בזמן פעילות גופנית. היא ישבה, נופפה בזרועותיה, "תמתחי, תתקפל, תתמתח, תתקפל", וכופפה את כתפיה כדי לחזור על "שמאל, ימין, שמאל, ימין".

 

 

היא צפתה בתוכנית בישול כשהכדור פגע בבטן השף, פיזר בדרכו בקבוקי רוטב וצנצנות תבלינים, שקשק במחבת וכיבה את אור המטבח, לא השאיר דבר מלבד שברי הזכוכית העמומים שמהם עלה חוט של עשן לבן עד כדי לפזר את ריח הפלסטיק הבוער. זו הייתה פעולה של רובה צלפים עם כוונת, שבוצעה על ידי מישהו שהוצב בחלון גבוה או מעל הגג של אחד ממגדלי המגורים ממול. בכדור אחד החניק הצלף את כל המוזיקה בחזה של חמשת בני המשפחה. הוא הרג את כל התנועה הקצבית שהדהדה בבית הזה, והקפיא את כולם בסצנה שונה באופן דרסטי מאשר רק רגע קודם: עיניהם הפעורות ופיותיהם הפעורים שיקפו כעת הלם ואימה, אך זרועותיהם הפתוחות עדיין התנופפו ימינה ושמאלה. כפות רגליהם היו עדיין באוויר בזמן שהם התנודדו בירכיהם. גופם זוהר באקסטזה של הריקוד.

 

·         מוחמד מכא'נזגי-סופר מצרי ידוע שם, יליד 1953. פסיכולוג בהכשרתו. פרסם קובצי סיפורים ורומנים.