צילומים: סימה כהן צביה ויצמן
השקת ספר השירה חמניות-חן שלו באלהמברה יפו /צביה ויצמן כספי
״חמניות״ הוא ספרה הראשון של המשוררת הצעירה והמוכשרת, חן שלו.
״חמניות״ הוא ספר ה100 שהוצאת ארגמן מיטב בניהולו של ראובן שבת, מוציאה לאור.
חמניה הוא פרח השמש. יפה, זקוף, ומפיץ אור.
כזו היא המשוררת חן שלו.
בתאריך 3.7.223 על הגג היפיפה של תיאטרון אלהמברה ההיסטורי, זרח הירח כאילו הוא התחפש לשמש לכבודה של חן .
. כ-150 איש הגיעו להשקה וזכו לאירוע יוצא דופן, מיוחד ומעניין מאוד
היא פיזרה בחן רב, חיוכים, הקדשות וחמניות על שולחנות הכיבוד. חייכה בשלוות נפש לאורחיה,
ומי בכלל ידע על סערת הנפש שהתרחשה בקרבה בגופה ובנפשה עד להוצאת הספר.
בשעה היפה הזו בין אור אחרון לזריחת ה״סופר מון״, עוצמת החיים ניעורה. שעת הרהורים , ורוח ים.
רבים וטובים בני משפחה, חברים, מנטורים התכנסו ברחבה על הגג להשקת הספר,
שהוא, יתברר בהמשך, בבחינת ״לידה מחדש״.
בקהל רחש מאופק, בוררים מילים: קשובים ומלחששים. אי אפשר היה שלא להבחין ברקדנים שהתהלכו ברחבה בצעדם החתולי, יציבות גבם ונוכחותם החיננית בולטת ומהווה רמז מתרים לבאות. הדמעות יגיעו בהמשך בינתיים הם בפאסון. את הפצעים הם חובשים בתחבושות שקופות ונסתרות מתחת לבגד הריקוד. המחיר שהם משלמים על המקצוע התובעני, יקר מנשוא.
היה מי שאמר שצריך ״פצע״ כדי ליצור יצירה גדולה,
אותו פצע שקיים אצל מחברת הספר.
,
האורחים הרבים אוחזים כוסות יין ונוגסים בביסים זעירים מהכיבוד המשובח. יש נרטיב המשלב טקסיות יפה וחום אנושי של הדדיות.
השולחנות עטו מפות לבנות צהובות כפרחי השמש. פרחי חמניות מחייכים מכל עבר, והקהל בחלקו בלבוש צהוב ולבן. הכל יחד התכנס לאסתטיקה מרהיבה לעין ומרגיעה לנפש.
המערכה הראשונה לא מספרת לי מה הולך להתרחש בהמשך. היא עומדת כפרק מקדים לטלטלה הרגשית שעוד רגע תסופר ותציף את הקהל.
אני לא מכירה רקע.
אחרי סקירה היסטורית על הבניין המארח( המרכז הישראלי לסיינטלוגיה) שנתן מנהל קשרי התרבות של המקום המרהיב, ספי פישלר. שסיפר בצורה מרתקת על עברו של המקום שאירח את אומני מוזיקה ותאטרון עולמיים. עולים אחד אחד- מי בריקוד, מי בשיר ונגינה ומי מספר את מה שקדם לכתיבה.
ראובן שבת המו״ל והעורך של ״חמניות״, מספר עד כמה הוא נפעם מיכולתה השירית הלא מתחנפת, הלא מתפטיית מדיי ובעיקר זו הבועטת ( אבל ברכות) של חן. ומתפעל מיכולותיה השיריות. כאילו היא משוררת מן העבר והיא כל כך צעירה. הוא אף השווה את יכולת הכתיבה שלה לזו של דוד אבידן. כאילו משכה מרוחו חוטים והיא ממשיכה ליצור שירים עוצמתיים.
בשיר: ״כשאני שור
דוהרת במסלול ליניארי מוכתב
צופה דרוכה לכל מכשול ושלב
לפתע מולי סלע ניצב.
על מנת להפוך את הסלע למוכר
צריך להתנגח בו שוב ושוב עד שיחלוף..
הסלע מטבעו לא יזוז..
ואם יבין הסלע שגם הוא כמו הדרך צפוי לשינויים
ידע להסתגל מחדש ואף להתיידד עם מכשולים״
הפרעות אכילה זו מחלה לכל דבר ועניין.
רק לאחרונה, הלכה והתמעטה, מול עינינו דמותה של הדוגמנית היפיפייה קארין באומן ז״ל. כל שהיא ביקשה זה להתקבל לקמפיין גדול בפריס, הגשמת חלום. רק שהסוכנת המליצה לה להוריד קודם 5 קילו ממשקלה. ואז יגיע החוזה…זה היה הטריגר שהביא לסופה
.
דבר דומה, קרוב לודאי, קרה לחן שלו הרקדנית היפיפייה.
מישהו אמר מילה מיותרת. העיר הערה והשדים השתלטו על גופה. החלומות נגוזו והחיים הפכו להיות סכנה קיומית כשהגיעה למשקל של 30קילו ואותו מספר מצמרר, דופק והלמות לבה היגע,
האשפוזים יצרו חברויות. שותפים לצרה. הרבה נשמות התחברו זו לזה חיזקו בשארית כוחם זה את זו והיום הם רושמים נצחון גדול.
הרבה מילים טעונות ורגשות צפים על החשיבות העליונה במשפחה תומכת וחברים נאמנים במצב שכזה. על הנתינה ללא תנאי. על מלחמה יומיומית. על האמא של חן, שחלקה מיטה עם בתה בדירת שותפים בתל אביב, כדי להניח יד על הלב ולבדוק את יציבות הדופק. על הרוח שמנצחת את הגוף.
הם עלו לבמה מי בריקוד ומי בנגינה. השירים שנבחרו כרקע לכוריאוגרפיה עוצמתית נבחרו בקפידה. למילים יש משמעות. הן נאמרות לחלל ונדמה שלא תמיד מתפייטות יש להן כובד משקל
היו שציטטו משיריה וסיפרו על החוטים שקשרו את נפשם ברגע אחד לחסד
באשפוזים חברו נשמות רכות, רגישות, כציפורים שבורי כנף, שאיבדו בטחון ונפגשו במחלקה להפרעות אכילה. בזמן שהיו כבר קרובים לאובדן. רגלם על סף תהום ונפשם נאחזת בענף.
מתחת ליופי ולשעת החסד הזו כאן על הגג בערב קיץ יפה, מסתתר כאב ובעיה שלא מקבלת טיפול ראוי במציאות המוטרפת של 2023.
חבר לימים הרעים ההם, עלה לבמה וסיפר על הרגע הזה של המפגש עם חן, שם בחשרת העננים בלילה ההוא כשלא ניראית ישועה באופק…ואיך הם היו זה לזו כמו חיבור אלוהי של הארה. ״מי היה מאמין ששנינו עומדים פה הערב? אני הפכתי לאבא ואת הולדת ספר נפלא״.
ואז פרץ בבכי וסחף את כל הקהל הגדול לרגע של קטרזיס. וכך פושטים שכבה אחר שכבה ומגלים את הכאב העצום המסתתר מבעד להדר המאופק. לגוף החטוב, לקעקועים שמרמזים סיפור חבוי.
הפרעות אכילה - זה הסיפור. וזה סיפור!
חן ילידת הצפון, הייתה ילדה שאהבה את השמש
כשראתה חמניות עיניה אורו. בגיל שש החלה לרקוד למדה מחול, נסעה שעות מהצפון לתלמה ילין במשך 4 שנים. הצטרפה ללהקה קיבוצית.
והנה שוב היא אורזת מזוודה ונעה. תל אביב קוראת לה. לכולם ברור שהיא רקדנית.
ואז קורא שבר
כשהיא מסיימת לימודי הוראת היוגה.
משהו במפגש עצמו עם חלומה שיבלל אותה
והיא שקעה בהפרעת אכילה.
ואז היא זללה את עצמה. ומאז, נרקד ריקוד אחר:
אשפוז במחלקה להפרעות אכילה, נסיונות החלמה. וחוזר חלילה In Out. /גופה ועולמה הריגשי בתחתית. תת משקל דופק איטי בין החיים למוות
הוריה מקבלים עליה אפוטרופסות, מפסיקים את החיים של עצמם כדי להיות שם לאסוף את השברים
ואחרי חודשים של אשפוז והרס עצמי הגיע לילה אחד שהגוף ביקש להירפא רגע שניצח. ההתפקחות.
כל יום מתעורר הקונפליקט מחדש. ילדה שהפכה לאישה שבוחרת להתמודד.
היום היא מרפאת ושואגת את כל מה שנרשם בגופה שנים. היא נעה . אורזת מזוודה חדשה עמוסת ספרי חמניות. היא צועדת במשעול בטוח. האופק מתבהר. ולפעמים רק צריך להמשיך ללכת וללכת.
שורות מתוך השיר ״אנה מג׳נונה״
מתוך ״דשן חלומות״:
״אנה תמיד חשבה פחות
כשכולם אכלו
הלכה היא לשרוף עוד קלוריותת…
אנה מכונת השמדה מיומנת
חברה למופת ולעת צרה מתייצבת..
…חיים בשבילה הם בגדר המלצה
היא מעדיפה לבזבז עוד שעות בהליכה או בריצהה…
אנה כבר לא רואה ממש בעיניים
ואין לה הרבה מה לתפוס בלחיים
השיער נושר הפה לא מדבר
העיקר שאת הגוף עוד ניתן למזערר…
אנה מג׳נונה אנה דפוקה
…אנה היא מודל ודגם משובח
ביחוד אם למדגם תחפש שלד חדש…”
הרבה כבוד והערכה מגיעים לשותפי הערב המיוחד.
המנחה הנפלא-מיתר בסון שהוא רקדן, מורה למחול, מטפל נפש וחבר קרוב של חן, שניצח היטב על הנחיית הערב המורכב.
יוצרת המחול עלמה קרבט שמש שביצעה את יצירת המחול שלה בתחילת הערב-"ללכת" והרקדן שחר חנין שביצע יצירה שלה בשם "מישהו לרוץ איתו."
היוצר המוזיקלי והזמר הבינלאומי רותם בר אור, שבה את הקהל ביצירותיו ושיריו היפים. הסופרת רונית רוטלוי דיברה על האיכות האנושית הייחודית הטמונה בספר ובאישיותה של המחברת
בנוסף הקריאו שירים רוני שוורץ דגני, רום בן צבי, איתי ביבס ואביבה כהן.
הספר בכריכה קשה ויפפיה עוטר ברישומי שחור לבן רכים וענוגים ע״י ענבל עוז
