אז תשתו קפה

יעקב שקד

מר, מתוק, חזק, טעים, ממריץ. קפה הוא משקה האירוח המקובל ביותר במדינות רבות, וגם בישראל. הוא גם הקומודיטי כמעט מספר אחת בעולם. ועוד דבר, סיגר וקפה - הולכים ביחד יפה

 

 

יש יותר מגירסה אחת, או שתיים, באשר לגילוי הקפה ולמקורו. המקובלת ביותר מספרת על רועה עזים תימני שראה את בנות הצאן העייפות שלו מתעוררות ומקפצות, מלאות מרץ, אחרי שאכלו מפריו הדובדבני של עץ נאה. היה זה כמובן עץ קפה. הוא טעם מן הפולים שבפרי, ומאז אנחנו שותים קפה. יש אפילו מי שטוענים ששהם יודעים מה היה שמו של אותו רועה - חאלדי. מאידך גיסא יש הגורסים שהרועה הזה היה חבשי, הודי, קנייתי, וכיוצא באלה - על פי מוצאו של הגורס. אני מאמין יותר למקור התימני, כי מקור השם קפה הוא בערבית: קָאהוָ'ה.

 

הסיפור מוסיף ומספר שכאשר הרועה העייף אכל מפרי עץ הקפה, הוא חש כיצד עייפותו מתפוגגת, וכי מרץ מחודש זורם בעורקיו. הוא נטל עימו מלוא התרמיל מן הפרי היפה והמשיך, עם עדרו, בעקבות המרעה. רועים שוהים במרעה שבועות ארוכים. ציפות הפרי יבשו ונשרו מצמדי הפולים שבתוכן, והפולים עצמם יבשו והתקשו. בכל פעם שהעייפות השתלטה עליו לעס הרועה מן הפולים, והמרץ הטמון בהם הפליאו שוב ושוב. כששב ממרעהו הוא הביא עימו פולים וּבשֹורה. הסיפור לא נגמר כאן. יום אחד נפלו למישהו הפולים למדורה. הוא ניסה אותם כשהם קלויים והסתבר שכוחם, כמו גם טעמם, אך התעצמו. מכאן היתה הדרך קצרה לטחינה ולנסיונות בישול. על הכפאק. מאז התמסרו אנשים לבחינת אפשרויות הכנת הקפה באופנים אחרים, מה שהניב המון המון שיטות, צורות, ואופני הכנה של המשקה הזה.

 

בכל פרי יש שני פולים

קפה אוהב חוֹם, גובה ואדמה וולקנית. לכן גדלים עצי הקפה במדינות חמות, על הרים גבוהים שהיו פעם הרי געש. הקפה הוא פריו של עץ לא גבוה ונאה מאוד למראה. בהוָ'איִי, שמלאה בהרי געש, ראיתי את פריחת הקפה, ונכבשתי. מיליוני פרחים לבנים עדינים ויפים, עם ניחוח נפלא, בין עלים ירוקים מבהיקים על עצים נמוכים, כקומת אדם שידיו מורמות. העצים מטופחים בשלמות. לא פלא שמטפחים את העצים, הם מניבים את ה'זהב החום'. חיי הפרחים קצרים מאוד, אך ימים אחדים, שאז הם נושרים בכדי לפנות מקום לפירותיהם. גם הפירות יפים להפליא, ירקרקים בנעוריהם ואדומים לוהטים כדובדבנים בבגרותם. הפרי יפהפה, מתקתק וטעים. טעמתי אותו, מן העץ, אצל דון אלחאנדרו רובאינה, איש הסיגרים המפורסם בעולם, שמגדל בגנו גם כמה עצי קפה ומייבש את פריים על מחצלת מוגבהת, לצריכה פרטית. עץ קפה משובח עשוי לתת פרי כשלושים שנה.

 

כשדובדבני הקפה אדומים וקורצים מגיעה עת הקטיף. שמעתי שיש מגדלים המסתמכים על חושיהם המחודדים של עטלפי פירות, בכדי לדעת מתי פרי הקפה בשל לקטיף. כלומר, כשהוא טוב לעטלפים הוא טוב לבני האדם. דובדבני הקפה נקטפים ידנית. ובמטעים של קפה איכותי הם נקטפים בזהירות ובעדינות יתרה. בכל פרי יש שני פולים, כל אחד בצורת חצי אליפסה, הלחוצים זה אל זה. באחוז קטן של הפירות יש פול אחד גדול ועגול הקרוי 'פִּי בֶּרִי' (Peeberry - פרי בצורת אפוּן). ההוָ'אייאנים בוררים את ה'פי ברי'ס' בנפרד ומוכרים אותם, תחת השם המסחרי 'קוֹנָה פיברי' ובמחיר גבוה יותר, לכאלה המאמינים שהקפה המופק מהם טעים יותר.

 

כמו בהרבה תחומים אחרים, יש זנים לא מעטים של עצי קפה, כולל כאלה המתנשאים לגובה עשרה מטרים ויותר, אבל רק שלושה מהם מניבים פולים הראויים להפוך לקפה לשתיה -

'ערביקה', מזן 'Coffea Arabica' שמוצאו מאתיופיה, והיה ידוע מאז ומתמיד. הוא נחשב למשובח שבזנים.

'רובוסטה', מזן 'Coffea Robusta' שהתגלה בקונגו ב-1898. הוא עני מעט בטעמים אך עשיר יותר בקפאין, שהוא החומר המעורר וממריץ בקפה.

'ליבֶּריקה', מזן 'Coffea Liberica' ממערב אפריקה. עני בקפאין, עתיר חומציות, ונחשב לנחות שבשלושה.

 

בכדי להפיק את פולי הקפה מעבדים את הפרי באחת משתי שיטות - 'השיטה היבשה' ו'השיטה הרטובה'. בשיטה היבשה פשוט שוטחים את הפירות לייבוש ממושך, של כשלושה שבועות, בשמש. כשהם יבשים קל להסיר את ציפת הפרי בתהליך מכני. בשיטה הרטובה מוכנסים הפירות לתוך מכלי מים גדולים, היכן שהם תוססים במשך יממה. אז הם עוברים רחצה יסודית שממנה הם יוצאים לייבוש במשך ימים אחדים בשמש, או לייבוש מהיר יותר במכונת ייבוש. אחרי הייבוש מוּסרות קליפות הפרי מן הפולים והם מוכנים לשלב הבא. השיטה היבשה מאפשרת לקפה להיות יותר בעל "גוף", בעוד השיטה הרטובה מבטיחה טעם נקי ומעודן יותר.

 

על הפולים הירקרקים לעבור תהליך של קלייה בחום בכדי להפוך לראויים לשתיה לחִכֵּנוּ המעודן. במרוצת הקלייה תופחים הפולים כמעט פי שניים, "מזיעים" את השמנים האצורים בהם, מה שמעניק להם הופעה מבריקה, ועוטים צבע חום. ברור שיש דרגות שונות לקלייה - קלייה 'קלה' או 'חיוורת', קלייה 'בינונית', קלייה 'מלאה' וקלייה 'גבוהה' או 'כפולה'. משך הקלייה וחוּמהּ קובעים את צבעם הסופי של הפולים, היכול לנוע מצהבהב-חום ועד לחום-שחור כמעט. בכדי שאפשר יהיה לשתות את הקפה יש לטחון את הפולים הקלויים, ועל פי ההעדפה האישית הטחינה יכולה להיות גסה, בינונית או עדינה עד לגודל של נקודה. יתכן שאחת הסיבות לטחינה לגודל נקודה היא, שיש קוראים בקפה שלא יודעים לקרוא בלי נקודות....

 

יש, דרך אגב, בדיחה נהדרת על קריאה בקפה, אלא שהיא גסה כל כך שאני לא אכתוב אותה כאן. לעומת זאת, אני יכול, כפיצוי לספר בדיחה אחרת, ממש שיא התמימות -

זוכרים את הכינוי "דור האספרסו" שהודבק אי-אז לצעירים ה"פרועים" שהעזו לשתות כזה משקה דקאדנטי? אז זהו. כשהגיע לארץ, לראשונה, האספרסו, בשנות הששים, התיישב, בבית קפה תל-אביבי, קיבוצניק שהגיע לעיר הגדולה, והזמין קפה.

"איזה קפה אתה רוצה?" שאלה המלצרית.

"מה?" תהה הקיבוצניק, "יש יותר מסוג אחד של קפה?"

"בטח," ענתה המלצרית, "יש לנו אספרסו, קפה הפוך, קאפוצ'נו, קפה תורכי, קפה תימני..."

"וָ'אוּ" השתאה הקיבוצניק, "מה היה הראשון שאמרת?"

"אספרסו."

"בסדר," אמר הקיבוצניק.

המלצרית הגישה לו את הסיפלון ובו אספרסו קצר.

הקיבוצניק שאב את הקפה אל פיו בלגימה אחת, מיצמץ בשפתיו בהנאה ואמר, "כן. תביאי לי מזה."

 

ברור שזן הקפה הינו המרכיב העיקרי בטעמו, ואולם את אופיו הסופי של הטעם מקבל הקפה בקלייה. קלייה גבוהה מבטיחה טעם עז ומריר, קצת "שרוף", ומתאימה ביותר לקפה שחור וחזק. קלייה מלאה תיתן תוצאה די דומה ללא הטעם השרוף. קלייה בינונית נותנת קפה עשיר בטעם, עם מעט מאוד מרירות, וקלייה קלה מניבה טעם מעודן ומלא שהולך טוב עם חלב. יש סוג של קפה, מקוסטה-ריקה, שמניחים לו להתיישן כשלוש שנים לפני שקולים אותו. זה מעניק לו ארומה "עשנית" מה. למה זה טוב? יכול ללכת יפה עם סיגר.

 

קפה הינו במיטבו ובשיאו מיד אחרי קלייתו. הכי טוב - מן התנור, למטחנה ולספל. קפה קלוי אינו מתיישן טוב, להפך. מרגע קלייתו הוא הולך ומאבד מאיכותו. כך שהכי טוב ולשתות אותו כמה שיותר בסמוך לקלייה. האויבים המושבעים של איכויות הקפה הם החמצן והלחות. שבועיים אחרי הטחינה אפשר לזרוק לפח את מה שלא נוצל להכנת קפה, כי הוא איבד את מרבית טעמו, ניחוחו וכוחו. יש המנסים לשמר את הקפה, באריזה סגורה הרמטית, בתא ההקפאה. זה אכן פותר את בעייות החמצן והלחות, אבל "שובר" לעומת זאת, את הפרודות של השמנים הארומטיים, שהם עיקר הטעמים בקפה, כך שהקרֶמָה - הקציפה היקרה שעל פני הקפה - וה"גוף" הלכו לבלי שוף. סליחה, לבלי שוב.

 

מרכיבי התערובת ומידת הקלייה קובעים את הפוטנציאל של הקפה. למה זה רק פוטנציאל? כי אפשר להכין קפה באופנים שונים, בשלל טכניקות ובמגוון של כלים, וכל אלה משפיעים על התוצר הסופי. זה עשוי להיות נהדר,  אך עלול גם - אם מקלקלים אותו בבישול לא נכון - להיות סתם נוזל דלוח וסר טעם. וכשהדברים אמורים בבישול - אסור להרתיח קפה! טמפרטורה שמעל לתשעים וארבע מעלות "שורפת" אותו ומתקבל סתם נוזל כהה ודלוח.

 

הטובים שבקפֶאִים באים מג'מאייקה - 'בלו מאונטיין' (Blue Mountain) ו'היי מאונטיין' (High Mountain); מתימן - מוקה (Mocha), כן, הקפה המפורסם והמעולה הזה מקורו בתימן והוא קרוי על שם עיר הנמל התימנית מוקה; מקֶניָה; מקולומביה; ומהואָ'יִי - שמשם בא קפה נהדר ששמו 'קונה אקסטרה פאנסי' (Kona extra fancy). למה אני כותב הוָ'איִי עם שתי י'? כי ככה הם בעצמם כותבים את זה -Hawaii , וכך גם יש לבטא את השם.

 

מה אני שותה?

על יד חברי, שיודעים להתענג על קפה משובח, אני מתבייש קצת לספר. אבל מה לעשות כשמתרגלים? שתיתי את הטובים שבקָפֶאֵי העולם. מה אני הכי אוהב? קפה טורקי ישראלי וקפה בוץ שעשוי מקפה טורקי טחון של 'עלית'. יתרה מכך, הם צריכים להיות עשויים עם המים של תל-אביב. אני רציני. לקחתי איתי, פעמים רבות, קפה לחו"ל. באף מקום לא יצא לי כמו בתל-אביב. אני לא אומר שזה טוב. אני רק אומר שזה הכי נעים לי. וכדי בזיון וקצף, בעיקר קצף, אני עוד מחמם את המים, לקפה הבוץ שלי, במיקרוגל. מים על סף הרתיחה, שתי כפיות גדושות קפה, שתי כפיות מחוקות סוכר. לבחוש ימינה, יוצא ממש עם קאימאק, שפירושו קצף. זהו.

 

עוד קפה שאני אוהב הוא ה'קוּבָּנִיטוֹ', שאותו אפשר לשתות, למיטב ידיעתי, רק בקובה ובמיאמי שבפלורידה. אין לי מושג מאיזה סוג הוא עשוי, אבל זהו קפה חזק וחריף מאוד, רווי בסוכר עד לגדותיו והוא נמכר בכוסות קל-קר ביחד עם שמונה כוסיות נייר בגודל אצבעון. את הקפה מוזגים מן הכוס הגדולה לכל אחד מן הנוכחים באצבעון, לוקחים שלוק שמחסל כמעט את כל תוכן הכוס הזעירה, ומרגישים כאילו מקבלים בעיטה מסוס. הקפה מעורר ומשיב אותך לרעננות כבמטה קסם. הקפה מתוק כל כך משום שלקובנים אין אוכל בשפע ולעומת זאת יש להם סוכר בשפע, אז הם התרגלו לשתות את הקפה שלהם ממותק מאוד, כך שזה לא רק ממריץ אלא גם מזין. כשאני מגיע, במיאמי, למקום שאני אוהב לשתות בו קובניטו, בעלת המקום מכריזה למרבה המבוכה, "הנה בא הגרינגו שאוהב קובניטו לא מתוק."

 

כבר הודיתי שאני קוֹנֶסֶר קטן מאוד בקפה. אני גם מאוד לא אוהב קפאים חמוצים ולצערי רבים הקפאים הסובלים מחמיצות מופרזת, הנותרת בפה זמן רב. זאת הסיבה לכך שאני מעדיף קפה קולומביאני כמו ה'נארינו סופרמו' (Narino supremo) או ה'אקסלסו' (Excelso) וקפה הוָ'יִיָאני כמו ה'קונה נאמבר ו'אן (Kona No. 1).

 

הצחיק אותי שבבתי הקפה החביבים של ריו דה ז'נירו לא מגישים קפה. "אין פה קפה", הסביר לי באדיבות המלצר כשהזמנתי קפה על הקופה-קבאנה, "יש בירות, משקאות קלים ומשקאות חריפים." "אז איפה אני יכול לשתות קפה?" שאלתי. "בקיוסקים," הוא ענה לי. "אבל אין שם איפה לשבת," מחיתי. "שותים שם את הקפה בעמידה," הוא הבהיר לי. נו, יש דברים שאני לא אוהב לעשות בעמידה. גם אמרתי זאת למלצר. כשהוא ראה כמה אני מאוכזב הוא אמר שיכין לי קפה מהמלאי האישי שלו ושממילא מגיעה לו הפסקה. אחרי דקות אחדות שמחתי לקבל קפה מהביל ואחרי כמה שניות הצטערתי לגלות שהוא פשוט לא טוב. "צר לי," אמר המלצר, שהצטרף לשולחני, עם הקפה שלו, וקרא את האכזבה שהיתה כתובה לי במלים בינלאומיות על הפנים, "אין לנו בברזיל קפה טוב." "סוגי הקפה הטובים של ברזיל הולכים ליצוא," הוא הוסיף והסביר, "ומה שנשאר זה מה שאתה ואני שותים עכשיו."

 

יש יצרנים המערבבים את פולי הקפה עם טעמים שונים. החל בוָנִילָה וכלה בטעם ליקיוּר אמארטו. לחכי ולחוטמי זה נורא. פשוט נורא. אתה כבר לא יודע אם אתה אוכל את הקפה ושותה את העוגה או להפך. הייתי בחנויות כאלו, המתגאות שיש להן קפאים בחמישים טעמים. יצאתי עם סחרחורת ועם אברסיה של כמה ימים לקפה.

 

יש עוד כמה סוגי קפה שצריך להזכיר אותם. קודם כל ה'נֵס'. נשמע כאילו המציאו את המונח 'נס' בישראל, אבל לא. ככה 'Ness' קוראים לו במקומות רבים בעולם, ובעברית זה פשוט יצא קצר וגם קולע. אכן נס. לא צריך לבשל בקפידה. לא צריך להשגיח. מערבבים במים רותחים וזהו. ה'נס' מוכר לא פחות גם כ'אינסטנט קופי' (Instant Coffee - קפה בִּין-רגע). איך מייצרים קפה אינסטנט? מה שעושים זה להרתיח קפה טחון בכדי לקבל קפה מרוכז. את הקפה הזה מייבשים והופכים לאבקת אינסטנט באחת משתי שיטות - השיטה הרגילה, שבה מרססים את הנוזל לתוך זרם של אויר חם המאדה את המים ומותיר אבקה מוכנה לשימוש; ושיטת הייבוש בהקפאה, מה שמצויין על האריזות כ-Dry freeze, שבה מקפיאים את הקפה המרוכז לגושים שטוחים. אלה נטחנים גסות ומוכנסים לְרִיק. מחממים קלות, והקרח שבגושים מתאדה במהירות מבלי להפוך לנוזל, כמו קרח יבש, ומותיר משקע גבישי המוכן לשימוש. מי שאוהבים 'אינסטנט' יעדיפו את ה'דריי פריז', כי לייצורו משמשים, בדרך כלל, סוגי קפה משובחים. מה שאינו כן ב'אינסטנט' הרגיל.

 

אפרופו נס. היש עוד מישהו שלא שמע את הבדיחה על -

האיש הנואש שהגיע אל הרבי עושה הנסים.

"רבי," אמר, "המצב נורא! העסק שלי נהרס. אשתי עזבה אותי עם החבר הכי טוב שלי, הבת שלי ירדה לרחוב, הבן שלי רוצה להתחתן עם כבשה ועוד ממין זכר. אתה מוכרח לעזור לי. רבי, תעשה נס!"

"טוב," אמר הרבי, "כמה סוכר?"

 

סוג אחר, שהוא חביבם של האמריקנים, הוא ה'דיקאף' (Decaf), שזה קיצור של 'דִיקָפָאִינֵייטֶד' (Decaffeinated - נטול קפאין). מה שהם עושים זה להעביר את הקפה הטחון באדים חמים בכדי להפוך את הקפאין למסיס, ואז מְמֵסִים אותו בחומר כימי מיוחד, שוטפים במים, והנה אין בקפה קפאין.

 

זה קפה זה?

לא יודע למה, אלא אם זה מסיבות של מחיר נמוך - וכמובן בגלל השטויות ה"בריאותיות" הרגילות - אבל יש בעולמנו תחליפי קפה. אחד התחליפים הוא 'ציקוריה' (Chicory), אבקה דחוסה משורש מיובש וקלוי של צמח העולש. טעמי פעם עם זוגתי והחלטנו שדי לנו בנסיון אחד. מעניין, הכרתי בלגים שדווקא אוהבים את זה. יש גם דבר שנקרא 'קפה דאנדליון'

(Dandelion) זה עשוי לא מפולי קפה אלא ממיצוי משורשיו של צמח שֵׁן הָאֲרִי שגיבששו אותו. אפשר לעשות מזה קפה. היתרון שלו הוא שאין בו קפאין, החיסרון שלו הוא שהוא לא דומה לקפה. יצא לי גם לשתות, בארץ, תחליף קפה שעשוי מחומוס. איך הטעם? ביקשתי פיתה.

 

איך עושים קפה טורקי טוב? למדתי מיהודה. קודם כל פינג'אן קטן, ששמו הנכון הוא בכלל 'אִיבּרִיק'. שנית, שמים קפה עם כל הלב. שתי כפיות גדושות לחצי כוס. סוכר לפי הטעם. בוחשים נמרצות. שמים על האש ולא גורעים את המבט. כשרק מתחילות להופיע בועות, המעידות על התקרבות הרתיחה, נותנים עוד שניה ומורידים מיד מהאש. הרתחת? קלקלת! לקפה שהוכן כך יש טעם עשיר ומלא. על הקפה צריך להיות קאימאק, קצף בטורקית, המעיד על כך שהורדת אותו מהאש בזמן. בקפה שרתח אין קאימאק. מוזגים לכוסות קטנות או לספלונים. כששותים קפה טורקי מותר, מסיבות פרקטיות, לשאוב את הקפה הרותח בקול שאיפה רם. זה מצנן אותו מעט. מותר, מותר, אבל לא להיסחף.

 

העולם מלא בתערובות של קפה, על פי טעמיהם והעדפותיהם של היצרנים. אין דבר כזה קפה איטלקי, או קפה אוסטרי. אלו תערובות מתערובות שונות. קפה טורקי, לעומת זאת, במקורו, אינו תערובת כמו אצלנו, אלא עשוי מקפה 'מוקה' אמיתי טחון.

 

קפה בחלב - מה שאנחנו קוראים לו 'קפה הפוך' - כשהוא טוב, הוא יכול להיות כל כך טוב. אני זוכר אותו לטובה מִבְּקָרִים יפים. למה דווקא מבקרים? כי רק בבוקר אני שותה קפה בחלב. ואם אני מניח לזיכרוני לשוטט אז נכנסות תמונות נעימות של 'קפה אוֹ לֶה' (Cafe au lait), עם קרואסון, מקאלה ומפאריס ומאביניון ומסאן טרופה ומניס ומעוד הרבה מקומות בצרפת שאני זוכר אותם אך לא את שמם, וממונטה קארלו ומוינה עם מבחר עוגות של בוקר, או 'קפה לאטה' (Cafe late) במאג (Mug) חרס גדול, עם לחמניה טריה וקראנצ'ית בחמאה, ממילאנו ומאָרֶצוֹ ומרומא ומפירנצה ומברינדיזי ומונציה ומפאדובה ומ- זהו. מארצות אחרות יש לי הרבה זכרונות טובים ונעימים, אבל קפה חם ומתוק בחלב אינו נמנה עימם, כי את זה יודעים לעשות, כראוי, רק בצרפת, באוסטריה ובאיטליה.

 

קופי לואק

הקפה המוזר מכולם, וגם היקר מכולם, הוא ה'קוֹפִּי לוָ'אק' (Kopi Luwak). הוא עשוי מפולי קפה שלוקטו מן הגללים של חתול הזֶבֶד (Civet), טורף קטן החי בעיקר באינדונזיה, וקרוי גם זבד התמרים, על שום חיבתו לפרי התמר. חתול הזבד אוהב גם את פרי הקפה, והוא זולל אותו ללא חסך בעונתו.

 

הזבד זולל את דובדבני הקפה, ופולי הקפה שבהם מעובדים בקרבו במה שאפשר לכנות "השיטה הרטובה הטבעית". הוא ניזון מציפת הפרי, ואינו מעכל את הפולים עצמם. ציפת הפרי, שכבות הביניים וקליפות הפולים מעוכלות עם התקדמות הדובדבן במעי הזבד. הפולים? הם יוצאים ממנו כשהם ללא קליפה, ויש האומרים שאף מעובדים קמעה במיצי העיכול של החיה. פרי הקפה מבשיל באופן בלתי אחיד. כך אפשר למצוא על ענף אחד פרחים, פירות קטנים, פירות שהם עדיין בוסר, ופירות בשלים. זה מחייב, כמובן, קטיף ידני, בכדי שלא יתגנב ליבול הקטוף פרי בוסר. אחד ההסברים לאיכותו של ה'קופי לו'אק' הינו שהזבדים אוכלים רק את הפירות המצויים בשיא בשלותם ואיכותם.

 

הכמות של ה'קופי לואק' הסומטרני, שטוענים כי הוא המשובח שבהם, הינה באופן טבעי מוגבלת מאוד: רק כחצי טונה לשנה. תמהני, איך זה שאף אינדונזי לא מגדל חתולי-זבד ומאכיל אותם בדובדבני קפה. הלא כך יוכל "לקצור" הרבה יותר מן הפולים היקרים האלה. הנה רעיון ליוזמת הזנק ישראלית, באינדונזיה. כפראפרזה על הסיסמה המפורסמת של קפה 'מקסו'ל האוז' 'Good to the last drop', נושאת האריזה של אחד מיצרני הקופי לו'אק' את הסיסמה 'Good to the last dropping', שזה מאוד משעשע, אבל לא מעורר במיוחד את התיאבון.

 

איך הטעם? אני לא נגעתי בזה. אז הנה מפי מישהו שטעם ונותר בחיים לספר על כך: "התו העליון, השולט, בטעמיו הינו של שוקולד עשיר וכהה, עם תוי המשך של אדמה וטחב. יש לו ניחוח אדמה לחה אחרי גשם, עם רמזים של וניל, המשתהים בחֵך במשך שעות אחרי הלגימה האחרונה." מעוניינים? ה'קופי לו'אק' מיובא לארץ.

 

שניפגש בדברים הטובים.