מאמר:
שירה קיומית במיטבה/ צדוק עלון
שירה אקזיסטנציאליסטית המיוחדת בכך שהיא גוברת על ה'אקסיסטנציאליזם';
על ספרה הרביעי של המשוררת טלי כהן שבתאי Tali Cohen Shabtai – "אישה כמוני" – A Woman Like Me (מהדורה דו-לשונית, 'ספרי עתון 77' (2023)
הספר זכה לסיקור יפה של יובל גלעד בגיליון 429 של 'עתון 77', תחת הכותרת הקולעת 'אנטיגונה יהודית'.
גלעד עומד יפה על נקודות מהותיות בשירתה, תוך המחשות משיריה. לדבריו, זו שירה פמיניסטית 'היונקת מזרם פמיניסטי שמאבקו המרדני ספוג בתהיות קיומיות'. המרד בשירה כזו אינו מכוון 'רק נגד הממסד הגברי והדיכוי הגברי, אלא גם נגד הקיום עצמו – שרירותי, אלים, מעליב בדורסנותו, הכופה אותנו לחיים קצרים... מחלה ומוות'. גלעד מרחיב ואומר כי שיריה של כהן שבתאי 'מרבים לעסוק במוות מתוך מאבק קיומי שאינו רק פמיניסטי', וכי הם עוסקים ב'עיסוק המורכב בבורא עולם'. הוא מציין כי שירתה מבטאת 'גישה השוללת רומנטיזציה' וכי היא 'שירה ווידויית השוברת את כללי המשחק' המכוונת 'להטיח אמת אותנטית'; יש בה 'בוטות שאינה גסה'; היא 'בהירה והולמת'; יש בה 'איזכורים תנ"כיים שנונים' והיא מביעה 'אינדיווידואליזם ומפוכחות'.
מעבר לדברים יפים אלו אני רוצה להרחיב מילה או שתיים על הצד האקזיסטנציאליסטי בשירתה של כהן שבתאי.
אני חושב שהכתיבה שלה היא כל כך אקזיסטנציאליסטית עד שאפילו יהיה קשה לכלול אותה תחת המונח 'שירה אקזיסטנציאליסטית'. זו אכן שירה שבמובן מסויים 'שוברת מוסכמות' (שבירת המילים מזכירה במקצת את מנהגו של אבות ישורון בעניין, והיא בהחלט באה לבטא את התחושה הקשה שאין בכוחן של המילים לתאר לאשורה את החוויה הקיומית – חווית השבריריות והחד פעמיות).
אני חושב שהתחושה הזו – בדבר היות שירתה של כהן שבתאי כל כך אקזיסטנציאליסטית עד שאפילו אין למתגה תחת מונח זה – מקבלת ביטוי בכמה מישורים:
1. כשכהן שבתאי אומרת ש'לֹא לְהִוָּלֵד כְּלָל זֶהוּ נֵס' (בשיר 'אמיתה', עמוד 159), היא אומרת אמירה שהיא בעת ובעונה אחת אקזיסטנציאליסטית ולא אקזיסטנציאליסטית; האקסיסטנציאליזם במהותו לא ירצה להגדיר כ'נס' – לא את הלידה ולא את ה'אי לידה'. כאן כהן שבתאי מפנה את המבט לא אל היש אלא אל האין ובו דווקא היא רוצה לראות את הנס, ובעצם ייחוס 'ניסיות' לקיום או לאי הקיום כאמירה אקזיסטנציאליסטית יש קריאת תיגר ל'אקסיסטנציאליזם'.
2. כשכהן שבתאי כותבת 'שֶׁלְּעִתִּים אָנֹכִי הַקָּהָל שֶׁ ל עַצְמִי' (בשיר 'נרקיסיזם', עמוד 119; הרווח במקור) היא מביעה עמדה דואלית מקורית; האקזיסטנציאליזם מביא בחשבון שאדם נוטה לראות את עצמו כפי שהאחרים (הקהל) רואים אותו – מהלך פסול שמעוות את יכולתו לעצב באופן עצמאי (אוטנטי) את אישיותו ראו בשיר 'משוררת מקוללת' שבעמוד 37 – 'שֶׁקְּהַל הַיַּעַד שֶׁלָּךְ / הוּא מִי שֶׁלִּטֵּשׁ קִמְעָה / אֶת / סִפְרֵךְ־טֶרֶם פִּרְסוּמוֹ'. והנה כהן שבתאי כאן, המודעת להשפעה של תודעת הזולת לגבי התהוות תודעתה שלה, מעלה פן נוסף לסוגייה זו; יש בית אסורים נוסף שהאדם נשבה בו – לא כתוצאה מתודעת הקהל לגביו אלא כתוצאה מתודעתו עצמו (כקהל) כלפי עצמו. במילים אחרות, כהן שבתאי מקצינה את המהלך האקזיסטנציאליסטי הטיפוסי בדבר התלות של תפיסת האדם את עצמו בתפיסתו את תפיסת הזולת לגביו ומתריעה גם שאל לו לאדם ליפול בפח שגיבוש תדמית לעצמו (כקהל של עצמו) טומן לו.
3. כשכהן שבתאי מודעת לכך ש'אָנֹכִי מוּדַעַת שֶׁזֶּהוּתִי הָאֲמִתִּית מִתַּחַת לְמַסְוֶה מְאוֹד / מְיֻמָּן שֶׁל תַּחְפֹּשֶׂת וּמַסֵּכָה שֶׁאָנֹכִי עוֹטָה' (בשיר 'חצי אישה', עמוד 30), היא שוב חותרת תחת התפיסה האקזיסטנציאליסטית הקלסית לפיה כלל לא בטוח שיש לנו זהות אמיתית מתחת לכל התחפושות שאנו עוטים על עצמנו. כאן היא ממש קוראת תיגר ומדברת באותה זהות אמיתית, בדבר אותו גרעין אמיתי של 'אני' הנושא עליו את כל תמורות-האני (שהן שרירותיות או לא); מהות ה'אני' קודמת לקיום התחפושות, ולא 'קיום קודם למהות', כפי שמלמד ה'אקסיסטנציאליזם'.
4. בשירי כהן שבתאי על אביה עולות שתי נקודות: הראשונה – ניכרת התחושה שאביה נתפס אצלה במונחים מטאפיזיים ממש כ'אידיאה' – 'וּמֻתָּר לִי לִרְאוֹת אֶת אָבִי כְּאִידֵאָה לַמֻּשָּׂג / ׳אַבָּהוּת׳ תַּחַת תַּפְקִידָם שֶׁל סִינוֹנִימִים / עַל פְּנֵי אַבָּא עוֹלָם ('בשיר 'אפילוג – המשך משיר קודם', עמוד 125; שימו לב לשמות השירים!). זו כמובן תפיסה שהאקזיסטנציאליזם יתקשה לעכל.
לא רק זאת אלא אף זאת: 'וְלֹא פָּחוֹת קָדוֹשׁ לִבּוֹ שֶׁל אָבִי / מִמָּה שֶׁנֶּחְשָׁב כְּ שִׂיא הַקְּדֻשָּׁה שֶׁ הוּא הָאֵל אֲשֶׁר נִבְדָּל בְּמַהוּתוֹ מִכָּל הָעוֹלָם הַזֶּה, / וְהוּא בְּדַרְגַּת הַבְדָּלָה שֶׁלַּעֲנִיּוּת דַּעְתִּי יֵשׁ / שֵׁנִי לָהּ // לֹא יָדַעְתִּי אָב אַחֵר' ('לא דתייה', עמוד 124; הרווחים במקור).
מונחים כאלו של אידיאות וקדושה מוסיפים גוונים לא שגרתיים למונח 'אקסיסטנציאליזם'.
הנקודה השנייה גלומה בקבלתה את הצעתו של אביה – 'בְּנוֹסָף, בְּעִתּוֹת בְּכִי רַע, אָבִי / מַצִּיעַ לִי לִישֹׁן עִם / סֵפֶר תְּ / הִלִּים מִתַּחַת / לַכַּר' ('אמונות טפלות', 134; ה'שבירות' במקור).
כאן כהן שבתאי מתגרה בתפיסה האקזיסטנציאליסטית השוללת אמונות שאין להן על מה לסמוך. גם אם זו אמונה טפלה, תגיד כהן שבתאי, עדיין האקזיסטנציה שלי מחייבת אותה, ולא מתוך פחד אלא מתוך חווית עוצמת הקיום.
5. כשכהן שבתאי כותבת בשיר החותם את הספר – 'אָנֹכִי מוֹדָה עַל הֱיוֹתִי מַעְתִּיקָה אֶת הַבְּרִיאָה / בְּאֹפֶן רָאוּי לְשֶׁבַח // טַלִּי' ('הייתי פה', עמוד 183), היא מגלה צד של פסיביות שכל אקסיסטנציאליזם ישלול, אך יחד עם זאת היא מגלה כאן צד של שלמות קיומית – הנה היא אינה חוטאת, לא לבריאה ולא לעצמה, והיא מצליחה לספוג לתוכה את הבריאה כמות שהיא וללא סילופה.
6. ונסיים ב׳אִי אֶפְשָׁר לְהִתְהַוּוֹת לִמְשׁוֹרֶרֶת׳ ('עורכת לשונית', עמוד 157): גם כאן נוגעת כהן שבתאי בלב הטענה האקזיסטנציאליסטית שהקיום קודם למהות (בעוד המהות היא מה שבוחר לעצמו כל אינדיבידואל במהלך חייו – ומכאן החרדה שמא בחר לא נכון). כהן שבתאי טוענת כאן כי אי אפשר להיעשות משוררת – משוררוּת אינה תכונה נרכשת אלא היא קודמת וטבועה בנו.
לסיכום אומר כי למרות כל האמור לעיל, למרות ששירתה של כהן שבתאי שרוייה במתח שיוצרת יצירה אקזיסטנציאליסטית שאינה נשמעת לעקרונות האקזיסטנציאליסטיים, עדיין שירתה יכולה להיות מוכתרת כשירה אקסיסטנציאליסטית; במובן מסויים זו שירה אקזיסטנציאליסטית המיוחדת בכך שהיא גוברת על ה'אקסיסטנציאליזם'.
