מאמר:
צ'ארלי צ'פלין - העצוב הכי מצחיק/יעקב שקד
"כל מה שאני זקוק לו בכדי ליצור קומדיה, זה פארק, שוטר ובחורה יפה," כך אמר צ'ארלי צ'אפלין. והוא עשה זאת פעמים רבות כל כך. באופן מצחיק כל כך.
הוא היה "טראמפ" (tramp) - נווד-קבצן-פוחח. האיש הקטן, הדפוק תמידית, שלא מקבל אף דבר בכניעות הרוח. תמיד מוכן להרים את עצמו באחורי מכנסיו, ליישר את מגבעתו, לזקוף שוב את קומתו הקטנה ולהשיב מלחמה שערה, נגד גדולים ממנו, נגד עשירים ממנו, נגד חזקים ממנו. נגד כל העולם. רק בפני נשים יפות היה נמס - בסרטים ובמציאות.
למרות שהסרטים שלו היו אילמים, הוא לא שתק בהם לאף אחד! כל מי שעיוֵל בא על עונשו. כל מי שהתרָשֵעַ חטף כפל כפליים. חמוש בשפם מגוחך, במקטורן צר ומכנסיים גדולים ממידתו, במגבעת דרבי בריטית נוקשה שהיתה לגמרי אָוְ'ט אוף פלֵייס באמריקה, במקל הליכה מקנה חיזרן בו נופף בנון-שלאנטיות כאחד האצילים הבטלנים, בנעליים גדולות בשמונה מספרים, ובחבל טוב בתור חגורה למכנסיים שבכיסיהם היו רק חורים - הוא היה גדול האופטימיסטים שריצדו על הצלולויד.
הוסיפו לאלה את הליכת הפינגוִ'ין המתנודדת, ולא פלא שהדמות הזאת נחקקה אולי יותר מכל אחת אחרת. הוא יצר דמות שתוויה נחרטו - בחומצה ובגז צחוק - עמוק עמוק בזכרון הקולקטיבי של החלק התרבותי של האנושות. די בארבעה חמישה קווים בכדי שכל ילד יזהה את הדמות שלו. אין כמעט אדם בעולם שלא יזהה את ההליכה המתנודדת שלו כשמישהו יחקה אותה. חלק ניכר מסרטיו הסתיים כשהוא הולך בהליכתו האופיינית לעבר האופק, לעבר עוד תקווה, אופטימי עד טימטום, חסר מורך, וחדור תקווה ועזוז ששם יהיה טוב יותר.
מרחוק הוא נראה כאילו שהכל מחליק ממנו. אבל בקלוז-אפ ניכרו סבל, ותום, וסליחה בעיניו התמימות. זה התאים למה שהוא גרס; "החיים הם טרגדיה בקלוז-אפ, אבל הם קומדיה בלונג-שוֹט."
הסרטים שלו הם נצחיים. כמו שהאנושות נראית, נראֶה שתמיד יהיו מנצלים ומנוצלים, רעים וטובים, חזקים וחלשים. אחדות מהסצנות שלו חקוקות כבר לנצח. התנועות האוטומטיות שלו כמהדק ברגים ב'זמנים מודרניים' וסצנת אכילת הנעליים המבושלות שלו ב'הבהלה לזהב', ישעשעו גם את הדורות הבאים, בעתיד הרחוק, עוד הרבה זמן אחרי שלא ידעו כבר מי הם אנטוניוני ואלמודבאר, והרבה אחרי שה'פילם נוָ'אר' ייעלם בתהום הנשיה.
הצלחתו כשחקן שמה בצל את הצלחותיו האחרות - כתסריטאי, כבמאי, כמלחין. הוא הלחין את המוזיקה לכל סרטיו, וחבל שלא הקדיש יותר זמן להלחנה. הלחנים שלו נמנים, עד היום, עם העידית של המוזיקה בקולנוע. רבים שומעים את לחניו בהנאה, גם כיום, מבלי לדעת שהם שלו. עיתונאי שאל אותו פעם, "מר צ'פלין, אתה כותב את סרטיך, מביים אותם, מלחין אותם וּמְכַכֵּב בהם. איך אתה עושה את כל זה?" וצ'פלין השיב, "נפלא." הוא גם היה אקרובט מדהים, אבל אף פעם לא השתמש בכשרונו זה במופגן, אלא רק כשנצרך לו בעבור העלילה.
השחקן הגדול בתבל
צ'ארלי צ'אפליו נולד בלונדון להורים שהופיעו ב'מיוזיק הול'. הוריו נפרדו כשהיה ילד קטן והאם, האנה, נאלצה לפרנס אותו ואת אחיו-למחצה סידני. הוריו לימדו אותו לשיר לפני שהתחיל לדבר והוא למד לרקוד עוד בטרם ידע ללכת. בהיותו בן שמונה ביצע את הופעתו הראשונה על הבמה, במופע ריקוד. כשצ'ארלי היה בן שתיים-עשרה נפטר אביו, מאלכוהוליזם, בגיל שלושים ושבע. אימו, שבריאותה הנפשית ממילא לא היתה איתנה, הפכה לחולת-נפש כרונית, שאושפזה לעתים קרובות ולא יכולה היתה לדאוג לילדיה. צ'ארלי ואחיו נכנסו לבית יתומים, ואחר כך לבית ספר לילדים עזובים.
בין הגילים שתיים-עשרה וארבע-עשרה התפרנס צ'ארלי הקטן ממגוון של עיסוקים. הוא היה שוליית ספר - והשתמש אחרי שנים במיומנות שרכש, בתפקידו כספר היהודי ב'הדיקטטור הגדול', עבד בחנות מכשירי כתיבה, במשרד של רופא, במפעל לייצור זכוכית, בחנות לנרות, ובבית דפוס.
כשהאם היתה שבה מעט לאיתנה היו הילדים עימה, והיא התאמצה להופיע במסגרות שונות. בהיותו בן שבע-עשרה הופיע צ'ארלי אפילו כזמר, מחליף את אימו שהצטרדה. אז הוא גם התחיל להפיע בקביעות במערכונים במסגרת חבורת הוודוויל 'קארנו' בלונדון. הוא הופיע כך כמעט עשר שנים, עד שקרה מה שקורה לפעמים בסרטים; מפיק הוליו'וּדי ראה אותו בהופעה והציע לו לבוא להוליווד, להשתתף בסרטים. צ'אפלין בא מיד. את הסרט הראשון בו השתתף לא כל כך זוכרים. אבל כבר בסרטו השני - 'מרוצי המכוניות בוֶנִיס', ב-1914 - הוא עטה על עצמו את בגדי ה"טראמפ" ויצר את הדמות המפורסמת. הצופים אהבו את הדמות וצ'אפלין הופיע כך בסרט אחר סרט. הקהל צחק בהיסטריה והסרטים היו להצלחה היסטרית. ארבע שנים אחרי שהגיע להוליו'וּד כבר היה שכרו של צ'אפלין מיליון דולר לשנה. כשבדולר עוד לא היה חור.
"אתה צריך להאמין בעצמך, זהו הסוד. אפילו כשהייתי בבית היתומים, כששוטטתי ברחובות מחפש משהו לאכול," אמר, "אפילו אז חשבתי על עצמי כעל."
עכשיו יכול היה הצעיר שגדל בעוני מרוד, לֵיהנות מטוּב העולם וממשמניו. והוא לא ידע שָֹבעָה. "הדבר העצוב ביותר שאני יכול לתאר לעצמי," אמר, "הוא להתרגל למותרות." נהנה ממצב כלכלי שהיה יותר מאיתן, רצה צ'אפלין גם נחת יצירתית. העבודה בעבור אחרים, שהורו לו מה לעשות ואיך לעשות את זה, לא עלתה בקנה אחד עם אופיו כיוצר אינדיבידואליסט ופרפקציוניסט. הפתרון היה אך טבעי. ביחד עם שני כוכבי ענק נוספים; מָארִי פִּיקפוֹרד ודַאגלאס פֵיירבַּנקס הוא ייסד את חברת ההפקות 'יונייטד ארטיסטס' (United Artists).
מעטים האנשים, בארצות התרבות, שלא ראו את הסרטים המפורסמים; 'הנער' (The Kid - 1921), 'הבהלה לזהב' (The Gold rush - 1925), 'אורות הכרך' (City Lights - 1931), ו'זמנים מודרניים' (Modern Times - 1936). בשנת 1940, בעיצומה של מלחמת העולם השניה עשה צ'אפלין, ללא פחד, את 'הדיקטטור הגדול' בו שם את היטלר ללעג ולקלס. בהמשך עשה את 'מסייה וורדו' (Monsieur Verdoux - 1947), 'אורות הבמה' (Limelight - 1952) ואת 'מלך בניו-יורק' (A King in New York - 1957).
חשוד ב"אדמומיות"
סרטיו היו ברובם אילמים. כשה'טוֹקִיז' (talkies) - סרטי הקולנוע המדברים - כבשו את האקרנים הוא נאלץ להצטרף לגל הגואה, אבל אמר בעצב; "הטוקיז מקלקלים את האמנות העתיקה בעולם, הפנטומימה. הם הורסים את היופי הנפלא של השקט. הם מביסים את המשמעות של האֶקרַן."
בשל האופי ה"סוציאליסטי" של הסרטים שלו - שבהם היה המעמד הגבוה תמיד נלעג, בעוד האיש הקטן היה סמל האבירות, הצדק, והבעיטה בתחת של העשירים הטמבלים - ובשל ביקורות שצ'אפלין מתח על צדדים שונים במדיניותה של ארה"ב, החלו לרנן שהוא בעצם קומוניסט. אחרי מיגור הנאצים, האיום הגדול ביותר על העולם החופשי היה הגוש הקומוניסטי האדום. להיות חשוד ב"אדמומיות" בימים ההם, ימי 'ציד המכשפות' שהוביל הסנאטור ג'וזף מקארתי, היה עניין מאוד לא נעים.
צ'אפלין, מאוכזב ושבע מרורים מן החקירות שעבר, עקר עם משפחתו לשווייץ ולא שב עוד לארה"ב, להוציא פעם קצרה אחת, כשבא ב-1972 לקבל פרס אוסקר מיוחד על מפעל חייו בקולנוע. ב-1975 קיבל תואר אבירות מן המלכה אליזבת השניה, ונקרא מאז סֶר צ'אפלין (Sir Charles Spencer Chaplin).
צ'אפלין היה דון חואן ענק. אוהב נשים ורודפן. ומשיגן. הוא היה נשוי ארבע פעמים. נשותיו היו קטינות. בגיל 28 התחתן עם מילדרֶד האריס בת ה-16, בגיל 35 התחתן עם ליטה גרֵיי בת ה-16, בגיל 44 התחתן עם פּוֹלֶט גוֹדָאר שהיתה בת 18, ובהיותו בן 54 נשא לאשה את אוּנָה או'ניל בת ה-18. עם אונה הוא ראה, סוף סוף, נחת בחיי הנישואין, שנמשכו שלושים וארבע שנים, עד מותו.
צ'פלין היה חובב סיגרים והיה להם תפקיד ברבים מסרטיו. היה זה אך טבעי שהוא יאהב סיגרים. גם בתו, השחקנית ג'ראלדין צ'אפלין, היתה ידועה בחיבתה לסיגרים. אחרי הילדות המסכנה שלו היה בו רעב גדול, אדיר, לדברים טובים. ובדרך כלל כשאומרים 'דברים טובים', נכללים בהם גם סיגרים. בסרטיו היה הסיגר במקרים רבים חלק מדמותו של של העשיר הרשע. אבל לו, בדמות טראמפ, לא היתה כל בעייה להרים בסרטים את בדל הסיגר שהעשיר השליך, ולהתענג עליו. בין היתר עשה זאת גם בסצנת הסיום של 'הבהלה לזהב'. כמו רוב חובבי הסיגרים, נהנה גם סֶר צ'פלין מחיים ארוכים בבריאות טובה (1889-1977), והלך לבית עולמו בשיבה טובה בהיותו בן 88.
"בסופן של דבר," אמר האיש האיש הקטן והחכם הזה, "כל דבר הוא גֶג. (Gag - בדיחה, היתול)".
