על הסרט ולריה מתחתנת/ רון גרא
הפקה ובימוי: מיכל ויניק
שחקנים: לנה פרייפלד בתפקיד כריסטינה. דאשה טבורוביץ בתפקיד ולריה. יעקב זדה דניאל-הוא מיכאל בעלה של כריסטינה. אברהם שלום לוי-בתפקיד איתן החתן המיועד לולריה-שבעבורה שילם כסף רב וגם מביא עמו מתנה לכלתו פלאפון נייד.
כריסטינה היא אזרחית אוקראינית שהתחתנה עם מיכאל גבר ישראלי העוסק גם ביבוא נשים לגברים ישראלים, תמורת תשלום הולם.
הם כבר ארבע שנים יחד. עתה היא מבקשת להביא לארץ את אחותה הצעירה ולריה ולחתנה עם איתן המיועד.
הסרט נפרש על פני יממה. רובה ככולה מתרחשת בדירת שיכון קטנה בבת-ים עם הבלחות קצרות מחוצה לארבע הקירות. זו דירתו של מיכאל, בה הוא מתגורר עם אשתו האוקראינית, כריסטינה, צעירה יפהפייה שהזמין מקטלוג אונליין לפני כמה שנים ומאז הם יחד. ה"סידור" שצלח, מבחינתו, התגלה בדיעבד גם כְּאפיק פרנסה צדדי מכניס וכעת, תמורת כמה אלפי דולרים, מיכאל מארגן גם לגברים ישראלים אחרים, בחורות אוקראיניות למטרות נישואים. אבל היום הוא יום מיוחד. ולריה, אחותה הצעירה של אשתו, נוחתת בישראל ותיפגש לראשונה עם "שידוך" שכזה, שארגן לה מיכאל עם לקוח בשם איתן, בחור מגושם, מעט אובססיבי ולא לחלוטין מאוזן, שאחרי שלוש שיחות סקייפ עם ולריה משוכנע שהיא האחת שלו. מכאן זה רק ילך ויסתבך.
שאלות רבות צפות במהלך הצפייה בסרטה של ויניק, ששומר אותך דרוך לכל אורכו. שאלות על חופש, על בחירה, על גבריות ונשיות, על שוויון מגדרי בעולם פטריארכאלי, על תלות כלכלית, על סחר ברגשות ובגוף, על חולשה ועוצמה, אחריות ובגידה, משפחה וזוגיות, על קרבה, זרות ובדידות. וכמו תמיד, זו המוזיקה שמכתיבה את הטון ובסרט הזה, שמרגיש כמו סחף אל תוך מערבולת, שסופה ידוע מראש ובכל זאת מפתיע, יש באותה הנשימה התעקשות נחושה לשמור על איפוק, ללחוץ חזק על הבלמים, להפגין שליטה.
גילויי אלימות אינם גלויים או נראים לעין, אבל האלימות שם, כל הזמן, מרחפת כמו צל הגירוש והאפשרות לביטול חד צדדי של הדיל בכל רגע נתון. האלימות שם, בניואנסים. היא שם בגוף המוחזק הקפוץ, בברירה וסינון של מילים, בהליכה על ביצים, בהשפלת המבט, בצורך לְרַצוֹת, בהפנמת מערך הכוחות, במניין הימים עד לקבלת תעודת האזרח. היא שם בנקודת המוצא שאיך שלא נהפוך בה, תמשיך להזכיר לנו שאין שום דבר שוויוני במערכת יחסים שנקנתה בכסף. הסכמי רכישה, אחרי הכל, ניתנים לביטול וכשהשוק רווי בסחורות, הלקוח מלך והוא תמיד צודק.
כל אחת מארבע הדמויות המרכזיות היא גיבורת סרט שאינו כלול בתסריט, אך מתפתח עצמאית בראשו של הצופה תוך כדי צפייה. סימני השאלה סביב כל אחת מהדמויות מאפשרים לדמיין לכל אחת מהן ביוגרפיה, נסיבות חיים, מאוויים, רצונות, שאיפות, הוויה. מה הביא אותן לכאן? על מה ויתרו? מה הן באמת מרגישות? ולאן הן הולכות מכאן? הפרימות הזו, לא בהכרח נטועה באפיון חסר של הדמויות, אם כי גם זו שאלה, אלא בבחירה שבאופן מודע נותנת לצופה מקום לחבר נקודות, לקחת חלק אקטיבי בכתיבת הסיפור.
תנועת המצלמה של גיא רז בחלל הקטן, במעברים מהירים המשייטים מדמות לדמות, הופכת את הצופה לזבוב לכוד בצפיפות החדר. זהו צילום ריאליסטי, קרוב מאד, חודר, לא תמיד מחמיא, שסוגר על הדמויות והצופים כטבעת חנק, מחזיק את כולם קצר גם כשהתסריט משחרר לרגעים הבלחות של הומור דק. וכיוון שכך כובד המשקל בדרמה האנושית הזו על השחקנים. ולכן עבודת הליהוק מחייבת דיוק והקפדה, איזון.
צילומי התקריב הנהדרים סוגרים לרגע צמצם על עיניה הצלולות של לנה פרייפלד הנהדרת (כריסטינה) מהן נשקפת קשת של רגשות: התרגשות, שמחה ותקווה, חרדה, כאב, ייאוש, דאגה ואהבת אמת לאחותה הצעירה. בניגוד לה, התסריט שנכתב לוולריה שותק. האחות הקטנה היא דמות שנשארת לא מפוענחת עד הסוף אולי כיוון שעל אף הכותרת, ולריה היא לא הסיפור אלא הטריגר, המנוע, המראה. ובתוך זה, גם בעיניה היפות של השחקנית דשה טבורונוביץ' (ולריה), בחיוך התלוי על פניה לכסות סערה, רואים הכל: את הלב המפרפר, האימה, הספק. צמצם נסגר גם על פניו המיוזעים של החתן המיועד, (אברהם שלום לוי), ולרגע אתה לא בטוח איפה למקם אותו – מסכן או מאיים, נורמטיבי או לוקה בנפשו
ולריה מעדיפה לחזור לאוקראינה ולא להשאר עם איתן. היא ננעלת באמבטיה ומשליכה את המפתח מבעד לחלון,וכשמיכאל יורד לחפשו ונוגע במפתח אט אט הוא צונח לביוב,משפחתו של איתן מופיעה ודורשת את הכסף ששילם בחזרה,לאחר ויכוחים רבים, מיכאל מוציא מן הבוידם כסף-לא את כל מה שהם דרשו ומזמין מיד טיסה חזרה לולריה לאוקריאינה-כשאחותה מלווה אותה ונשארת תוהה ובוהה שעות רבות במכוניתה..
סרטה של ויניק צולם לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה, לפני הדיווחים על מיליוני הפליטים בהן נשים, שמצאו עצמם במצב הישרדותי קשה, חשופות לניצול. תוך כדי צפייה אי אפשר להימלט מההקשר. "ולריה מתחתנת" אינו סרט אנתרופולוגי, שמדבר על תופעה, אלא דרמה אנושית כנה וטורדת שלווה, שעושה שימוש בתופעה כדי לדבר על בני אדם, לראות את הפגמים והשריטות ולהבין שספק אם העולם ישתנה, סביר יותר שהוא ישנה אותנו.
