שיר:

עֲלָטָה/ לוֹרד בַּיירוֹן, ג'וֹרג' גוֹרדוֹן מאנגלית יעקב שקד

 

חֲלוֹם חָלַמתִּי, לֹא כּוּלוֹ חֲלוֹם.

הַשֶּׁמֶשׁ הַבּוֹהֶקֶת כּוּבּתָה, וְהַכּוֹכָבִים

שׁוֹטְטוּ אֲפֵלִים בֶּחָלָל הַנִּצחִי,

בְּלִי קֶרֶן אוֹר, וּבלִי מַסלוּל, וְכַדּוּר הָאָרֶץ הַקַּרחִי

הִסתַּחרֵר עִיוֵר וְאָפֵל בָּאֲוִיר חֲסַר הַיָּרֵחַ;

בּוֹקֶר בָּא, הָלַך וּבָא, וְלֹא הֵבִיא יוֹם,

וּבנֵי הָאָדָם שָׁכְחוּ אֶת תּשׁוּקוֹתֵיהֶם בְּאֵימַת

הַשּׁמָמָה הַזּוֹ, וְכָל הַלּבָבוֹת

הִצטַנְּנוּ לִכדֵי תְּחִינָה אָנוֹכִית לְאוֹר:

וְהֵם חָיוּ אָכֵן סבִיב מְדוּרוֹת--וְכֵּסֵי הַמַּלכוּת שֶׁלָּהֶם,

וְאַרמְנוֹת מַלכֵיהֶם הַמּוּכתָּרִים--בְּקַתּוֹתֵיהֶם,

מְגוּרֵי כָּל הַדּבָרִים הַמִּתגּוֹרְרִים,

הוּצתוּ להיות לְמַשּׂוּאוֹת; עָרִים אוּכּלוּ בָּאֵשׁ ונָשַׁמּוּ,

וַאֲנָשִׁים הִתגּוֹדְדוּ סבִיב בָּתֵּיהֶם הַבּוֹעֲרִים

בִּכדֵי לְהִסתַּכֵּל עוֹד פַּעַם זֶה בִּפנֵי זֶה;

מְאוּשָׁרִים הָיוּ אֵלֶּה שֶׁשָּׁכנוּ בְּתוֹך הָעַיִן

שֶׁל הָרֵי הגַּעַשׁ, בְּתוֹך לַפִּיד-הָהָר:

תִּקוָה מַפחִידָה הָיתָה כָּל מָה שֶׁהָיָה בָּעוֹלָם;

יְעָרוֹת הוּבעֲרוּ--אַך שָׁעָה אַחַר שָׁעָה

הֵם כָּרעוּ תַּחתֵּיהֶם וְכַלּוּ--וְגִזעֵיהֶם הַמִּתפַּצפְּצִים

כָּבוּ בְּקוֹל רִיסוּק--וְהַכֹּל הָיָה שָׁחוֹר וְחוֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם.

מִצּחֵי הָאֲנָשִׁים בָּאוֹר הַנּוֹאָשׁ

עֲטוּ הַבָּעָה לֹא אַרצִית, כּמוֹ בָּעֲוִיתוֹת

נָפלוּ עֲלֵיהֶם הַהֶבזֵקִים; הָיוּ בָּם שֶׁשָּׁכבוּ

וְכִיסוּ עֵינֵיהֶם וְהִתיַפּחוּ; וְהָיוּ שֶׁסָּמכוּ

סַנטֵרֵיהֶם עַל יְדֵיהֶם הַקּמוּצוֹת, וְחִיְּכוּ;

וַאֲחֵרִים אָצוּ הָלוֹך וָשׁוֹב, וְהֵזִינוּ

אֶת עֲרֵמוֹת הַהַלוָיוֹת בְּדֶלֶק, וְהֵרִימוּ מַבָּטָם

בְּאִי-שֶׁקֶט מְטוֹרָף אֶל הַשָּׁמַיִם הַסּתוּמִים,

תַּכרִיכָיו שֶׁל עוֹלָם שֶׁהָיָה; וְאָז שׁוּב

בִּקלָלוֹת הִשׁפִּילוּ אוֹתוֹ אֶל הָאָבָק,

חָרקוּ שִׁנַּיִים וְהֵילִילוּ: צִפּוֹרֵי הַבַּר צָוְחוּ

וַאֲחוּזוֹת אֵימָה, הִתעַוְתוּ עַל הָאֲדָמָה,

וְנוֹפְפוּ בְּכַנפֵיהֶם חַסרוֹת הַתּוֹעֶלֶת; הַפִּראִיּוֹת שֶׁבַּחַיּוֹת

בָּאוּ נִרעָדוֹת כִּמאוּלָפוֹת; וּצפָעִים הִזדַּחֲלוּ

מְפוּתָּלִים זֶה בָּזֶה בְּתוֹך הֶהָמוֹן,

לוֹחֲשִׁים, אַך בּלִי שִׁינֵי אֶרֶס--נִשׁחֲטוּ לְמַאֲכָל

וּמִלחָמָה, אֲשֶׁר לְרֶגַע לֹא הָיתָה עוֹד,

פָּרצָה שׁוּב לְמַכבִּיר: כָּל אֲרוּחָה נִקנְתָה

בְּדָם, וְכָל אֶחָד סָעַד בִּבדִידוּת קוֹדֶרֶת

מַאֲבִיס עַצמוֹ יָגוּן וְקוֹדֵר: לֹא נוֹתרָה עוֹד אַהֲבָה;

כָּל הָעוֹלָם הָיָה אַך מַחשָׁבָה אַחַת: וְהִיא הָיתָה מָוֶת

מִיָּדִי וּבָזוּי; וְצִירֵי הָרָעָב

נָשׁכוּ בְּכָל פֶּה בַּקּרָבַיִים--בּנֵי אָדָם

מֵתוּ, עַצמוֹתֵיהֶם בּלִי קֶבֶר כִּבשָׂרָם;

מְזֵי הָרָעָב עַל יְדֵי מְזֵי הָרָעָב נִטרְפוּ,

אַף כּלָבִים תָּקפוּ אֶת אֲדוֹנֵיהֶם, כּוּלָם מִלּבַד אֶחָד,

וְהוּא הָיָה נֶאֱמָן לְגוּפָה, וְהִרחִיק מִמֶּנָּה

אֶת הָעוֹפוֹת וְהַחַיּוֹת וּבנֵי-הָאָדָם הַמֵּתִים בָּרָעָב,

עַד שֶׁהָרָעָב תָּבַע אוֹתָם, אוֹ הַגּוֹסְסִים

פִּיתּוּ אֶת מַלתְּעוֹתֵיהֶם הַגּרוּמוֹֹת; בְּעַצמוֹ לֹא חִיפֵּשׂ אוֹכֶל,

אֶלָּא בַּאֲנָקָה אֲרוּכָּה וּמעוֹרֶרֶת חֶמלָה,

וִיבָבָה בּוֹדֵדָה מְהִירָה, מְלַקֵּק אֶת הַיָּד

שֶׁלֹּא עָנתָה בְּלִיטוּף - הוּא מֵת.

הֶהָמוֹן רָעַב לַמָּוֶת בְּהַדרָגָה; אַך שׁנַיִים

מִן הָעִיר הָעֲצוּמָה שָׂרדוּ,

וְהֵם הָיוּ אוֹיבִים: הֵם נִפגְּשׁוּ אֵצֶל

הָאוּדִים הַגּוֹסְסִים שֶׁל מְקוֹם-זֶבַח

הֵיכָן שֶׁנֶּעֶרמָה עֲרֵימַת דִּברִי קדוּשָׁה

לְשִׁימוּשׁ לֹא קָדוֹשׁ; הֵם גָּרפוּ,

וְרוֹעֲדִים אָספוּ בִּידֵי הַשֶּׁלֶד הַקָּרוֹת שֶׁלָּהֶם

אֶת הָרֶמֶץ הָעוֹמֵם, וּבִנשִׁימָתָם הָרָפָה

הֵפִיחוּ בּוֹ מְעַט חַיִּים, וְהֶעֱלוּ לֶהָבָה

שֶׁהָיתָה אַך לַעַג לָרָשׁ; וְאָז הֵם נָשׂאוּ

עֵינֵיהֶם כְּשֶׁהוּאַר מְעַט, וְקָלטוּ

זֶה אֶת דּמוּתוֹ שֶׁל זֶה--רָאוּ, וְצָרחוּ, וּמֵתוּ--

אֲפִילוּ רַק זֶה מִמַּראֵהוּ הַמַּבעִית שֶׁל זֶה הֵם מֵתוּ,

בְּלֹא לָדַעַת מִי הָיָה הוּא זֶה, שֶׁעֲלֵי מִצחוֹ

כָּתַב הָרָעָב 'שֵׁד'. הָעוֹלָם הָיָה רִיק,

הַמְּאוּכלָס וְרַב העָצמָה הָיָה לגּוּשׁ,

בְּלֹא עוֹנוֹת, בְּלֹא צֶמַח, בְּלֹא עֵץ, בְּלֹא אָדָם, בְּלֹא חַיִּים--

גּוּשׁ שֶׁל מָוֶת--תֹּהוּ שֶׁל חֵמָר נוּקשֶׁה.

הַנְּהָרוֹת, הָאֲגַמִּים, הַיָּמִים דָּמְמוּ כּוּלָם בּלִי נוֹע,

דָּבָר לֹא זָע בְּמַעֲמַקֵּיהֶם הַשׁוֹקטִים;

אֳנִיּוֹת בּלִי מַלָּחִים רַבצוּ מַרקִיבוֹת עַל הַיָּם,

וְתוֹרנֵיהֶן צָנחוּ אַט אַט: בְּנָפלָם

נָמוּ עַל הַבֹּהוֹ בְּלֹא נִיעַ--

הַגַּלִּים הָיוּ מֵתִים; הַגֵּאוּיוֹת הָיוּ בְּקִברָן,

הַלְּבָנָה, אֲדוֹנִיתָן, תָּקפָהּ פָּקַע זֶה מִכּבָר;

הָרוּחוֹת הָיוּ סרוּחוֹת בָּאֲוִיר הָעוֹמֵד,

וְהֶעָבִים גָּוְעוּ; הָעֲלָטָה לֹא נִזקְקָה

לְעֶזרָתָם--הִיא הָיתָה הַיְּקוּם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Darkness

 

By Lord Byron, George Gordon -1816

Translated into Hebrew by Jacob Shaked

 

I had a dream, which was not all a dream.

The bright sun was extinguish'd, and the stars

Did wander darkling in the eternal space,

Rayless, and pathless, and the icy earth

Swung blind and blackening in the moonless air;

Morn came and went—and came, and brought no day,

And men forgot their passions in the dread

Of this their desolation; and all hearts

Were chill'd into a selfish prayer for light:

And they did live by watchfires—and the thrones,

The palaces of crowned kings—the huts,

The habitations of all things which dwell,

Were burnt for beacons; cities were consum'd,

And men were gather'd round their blazing homes

To look once more into each other's face;

Happy were those who dwelt within the eye

Of the volcanos, and their mountain-torch:

A fearful hope was all the world contain'd;

Forests were set on fire—but hour by hour

They fell and faded—and the crackling trunks

Extinguish'd with a crash—and all was black.

The brows of men by the despairing light

Wore an unearthly aspect, as by fits

The flashes fell upon them; some lay down

And hid their eyes and wept; and some did rest

Their chins upon their clenched hands, and smil'd;

Their funeral piles with fuel, and look'd up

With mad disquietude on the dull sky,

The pall of a past world; and then again

With curses cast them down upon the dust,

And gnash'd their teeth and howl'd: the wild birds shriek'd

And, terrified, did flutter on the ground,

And flap their useless wings; the wildest brutes

Came tame and tremulous; and vipers crawl'd

And others hurried to and fro, and fed

And twin'd themselves among the multitude,

Hissing, but stingless—they were slain for food.

And War, which for a moment was no more,

Did glut himself again: a meal was bought

With blood, and each sate sullenly apart

Gorging himself in gloom: no love was left;

All earth was but one thought—and that was death

Immediate and inglorious; and the pang

Of famine fed upon all entrails—men

Died, and their bones were tombless as their flesh;

The meagre by the meagre were devour'd,

Even dogs assail'd their masters, all save one,

And he was faithful to a corse, and kept

The birds and beasts and famish'd men at bay,

Till hunger clung them, or the dropping dead

Lur'd their lank jaws; himself sought out no food,

But with a piteous and perpetual moan,

And a quick desolate cry, licking the hand

Which answer'd not with a caress—he died.

The crowd was famish'd by degrees; but two

Of an enormous city did survive,

And they were enemies: they met beside

The dying embers of an altar-place

Where had been heap'd a mass of holy things

For an unholy usage; they rak'd up,

And shivering scrap'd with their cold skeleton hands

The feeble ashes, and their feeble breath

Blew for a little life, and made a flame

Which was a mockery; then they lifted up

Their eyes as it grew lighter, and beheld

Each other's aspects—saw, and shriek'd, and died—

Even of their mutual hideousness they died,

Unknowing who he was upon whose brow

Famine had written Fiend. The world was void,

The populous and the powerful was a lump,

Seasonless, herbless, treeless, manless, lifeless—

A lump of death—a chaos of hard clay.

The rivers, lakes and ocean all stood still,

And nothing stirr'd within their silent depths;

Ships sailorless lay rotting on the sea,

And their masts fell down piecemeal: as they dropp'd

They slept on the abyss without a surge—

The waves were dead; the tides were in their grave,

The moon, their mistress, had expir'd before;

The winds were wither'd in the stagnant air,

And the clouds perish'd; Darkness had no need

Of aid from them—She was the Univere.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ג'ורג' גורדון לורד ביירון נמנה עם הידועים, החשובים והמקוריים שבמשוררי התקופה הרומנטית באנגליה. בן לאם סקוטית ולאב אנגלי ב-1788, גדל באַבֱּרדִין, סקוטלנד. הוא נולד עם רגל קלוטה והיה נָכֶה. בהיותו בן שש מת הדוד-סבא שלו, הלורד ביירון שכינויו היה "הרשע", והוריש לו את התואר. ב-1806 הוציא, בהוצאה עצמית, את ספרו הראשון 'יצירות עברייניות' (Fugitive Pieces). הספר הושמד בשל מחאה חריפה של כומר נגד אחדים מהשירים שבו.

 

הלורד ביירון הצעיר היה אוהב נשים ואהוב על נשים. כל ימיו היה מחזר בלתי נלאה, ורשימת הנשים אותן כבש ארוכה כמעט כרשימת הנשים שאחריהן חיזר. כבר בהיותו בן 21 נדבק גם בזיבה וגם בעגבת. עם הנשים שכבש היו, ב-1801, בת-דודתו הרחוקה מארי צ'או'וֹרת' (Mary Chaworth) שהתחתנה לבסוף עם אחר; ב-1812 ניהל עם ליידי קרוליין לאמב (Lady Caroline Lamb) את הרומן הכי מפורסם שלו; ב-1813 נענתה לו אחותו למחצה אוגוסטה, וגם ילדה את בתם מֶדוֹרָה; ב-1815 נשא לאשה את אנאבלה מילבנקה (Annabella Milbanke), שילדה את בתם אוגוסטה אָדָה; ב-1817 היתה זאת קלייר קליירמונט (Claire Clairmont) והיא ילדה לו את הבת אלגרה.

 

ביירון תואר תכופות כמטורף ובעל השפעה שלילית. אמהות ואבות הזהירו מפניו את בנותיהם כגבר מסוכן. כאילו בכדי לאשש את התיאורים, הוא כתב את הספר 'דון חואן' (Don Juan), שגירסתו הראשונה הופיעה ב-1819. 'דון חואן' הוא פואמה אֶפִית סאטירית, המספרת ב-16,000 שורות, 2000 בתים של שמונה שורות, הצרורים בהקדשה ושבע-עשרה זמירות (canto), את סיפור מסעותיו והרפתקאותיו של דון חואן, שהחל במעלליו בגיל שש-עשרה. 'דוֹן חוּאָן' - ובגירסה המקומית "דון ז'ואן" - הפך לשם נרדף לרודף נשים שאינו יודע שובע, אף כי נכון יותר יהיה לתארו כמי שאינו מסוגל לעמוד בפני פיתויי אשה.

 

 

בשנותיו הקצרות היה ביירון יוצר פורה ומאוד נקרא, שפרסם יותר מעשרה ספרים בפואזיה ובפרוזה. אלה הוצאו לאור שוב ושוב בבודדים ובאסופות.