על ההצגה חומות של תקוה בתאטרון גשר/ פועה נאור

אנדי הוא בנקאי צעיר המואשם ברצח כפול של אשתו והמאהב שלה. הוא נידון לשני מאסרי עולם, ונשלח לבית הכלא ״שושנק״, שם הוא פוגש את רד, אסיר ותיק ומקושר, שהופך לחברו. אנדי טוען שהוא חף מפשע ושנכלא על לא עוול בכפו – אבל האין זה לא מה שכל האסירים טוענים?

מיד עם עליית המסך , הצופים נכנסים לאווירה של בית כלא. השימוש בתפאורה מינימליסטית הכוללת  תלבושות אסירים אחידות בצבע כחול- אפור דהוי, קירות של דלתות תאים אפורים ומערכת סורגים העולים יורדים ומשמיעים צליל מתכת ונעילת בריחים. אין צבע , אין תקוה.

משחקם של כל השחקנים אמין מאוד ומשכנע מאוד. התחושה שאין אנו צופים בשחקנים המציגים דמויות של אסירים, אלא נחשפים לדמויות האסירים עצמם.

ההצגה מאוד עוצמתית בעיקר במסר שהיא מעבירה, שגם במקום הקשה, הנמוך והאכזרי, שנראה שלמילה תקוה אין כניסה, אתה יכול להעניק לך ולאחרים משמעות.

וכפי שאומר הגיבור הראשי " בסופו של דבר, הכל מסתכם לבחירה פשוטה אחת, או שתתחיל לחיות, או שתתחיל למות."

מאת: אוון אוניל ודייב ג׳ונס

על פי ספרו של : סטיבן קינג

תרגום: רועי חן

בימוי: נועם שמואל