צילום צביה ויצמן 

תערוכת הים הבוער סיגלית לנדאו/ צביה ויצמן כספי


רשמים מסיור מודרך בתערוכה ה״הים הבוער״ של סיגלית לנדאו. אומנית  טוטאלית, רב תחומית ששמה נפשה בכפה וגופה בים המלח. חוקרת ובוחנת תהליכים. לסיכום 20 שנות יצירה.

 

לפני כ3 חודשים הזדמנתי למוזיאון ישראל בירושלים לסיבוב תערוכות, בין היתר עברנו בין המיצגים המונומנטלים של ״הים הבוער״ של סיגלית לנדאו. מיד היה ברור שלא די בלעבור ליד וכי וצריך להקדיש יותר תשומת לב לדבר הזה ולעלות במיוחד לירושלים.

 

וכך בשבת יפה של סוף החורף,  ברווח שבין הראמדן לחסימת הכבישים של הפגנות מוצ״ש, שהפכו למנת חלקינו, עלינו לירושלים. יצרנו בועה.

העיר מזמנת חוויה קוסמופוליטית. קפיצה קטנה לחו״ל. השמיים בהירים והאור בוהק בה. הצינה מענגת. היה מרנין ומעודד לראות המון תיירים וקבוצות ולשמוע בליל שפות ודגלים מתנפנפים. מעורב ירושלמי מעודן, המוגש כקוקטיל בגביע על רגל גבוהה. בכל זאת רחבת המוזיאון ולא מחניודה.

 

הצטרפנו לעשרות המבקרים לסיור קבוצתי. בהדרכתה המשכילה והמרתקת של נירה לב ארי Nira Lev-Ari  שקולה רך והדיקציה מדוייקת, שיודעת היטב לספר סיפור, בעזרתה יצאנו יד ביד למסע מופלא ומעורר מחשבה למקום אחר וזמן אחר.

מה יש לך מים המלח גברת לנדאו? שאלו מבקרי התערוכה…והיא, כילדה ירושלמית לא יכולה היתה להתעלם מהאור הבוקע מחלונה ונשבתה. הים הזה היה לה השראה. היא משיבה בעוד מיצב, הטבלה, יציקה, פסל או צילום.

ילדותה בירושלים על הגבעה הצופה לאור היא אגן הטבילה. שבת בבוקר נוסעים לים המלח. זה היה הים של הירושלמים. (גם אני הייתי שם בחוף עין פשחה). ואי אפשר ליצור ולספר סיפור בלי קונפליקט מבית. הורים משכילים. אמא שלמדה בבית ספר נוצרי ואבא ניצול שואה שרכש השכלה במוסדות דתיים.

ההשפעה נוכחת ביצירותיה.

 

בכניסה ניצב אגן הטבילה שהוטבל בעצמו בים והוא לבוש קריסטלים וניראה קצת כמו כתר מלכות. היצירה הראשונה כמו מבקשת להיטהר לפני הכניסה לים המלח שבעיני היוצרת הוא ״אתר קדוש״ הנצרות מבקשת את הכתר והכלה היהודיה במקווה טוענת שלי הוא. השפעת מיתוסים קדומים ניכרת. השואה נוכחת הצלב מרומז ואפילו נזכרתי במיתולגיה על הלחם והדגים וחשיבות המלח.

 

מצע אבטיחים שטים צפים במים המלוחים. ועוד שלל מחוות המבטאות בעוצמה את אהבתה לטבע והאנושיות שבה. סיגלית לנדאו יוצרת פוליטית מאוד ונושא הים הנאכל על ידי כריית אשלגן וניצול משאבי הטבע לאינטרסים פוליטיים ובעלי הון, בוער בעצמותיה.

 

היא מביטה קדימה לעתיד לוט בערפל ומפנה מבט לאשת לוט בסדום.

היא קושרת קצוות בין האקלים המדברי החם לאגם קפוא בפולין.

על המסך מוקרן סרט האבטיחים, גולת הכותרת. מאות אבטיחים שהושחלו לספירלה. תהליך שדורש עבודת צוות, גברים חסונים בשמש קופחת וכלי עבודה כבדים. לסיגלית לנדאו אורך רוח וסיבולת. מבין 500 האבטיחים הירוקים, ניתן להבחין בכתם שהוא 17 אבטיחים ״פצועים״ בספירלה והאומנית עצמה ״מושחלת״ בגופה הערום המושלם כאלמנט נוסף, ה18. חי. כאילו היא בנוכחותה, בכח החיות שלה, בחוסנה, ביופיה, הופכת את Ded Sea ומפיחה בו חיים. עבודה זו מסבירה נירה, היא מעין מסע פרידה של האומנית מאמא שלה שנפטרה בסמוך. האבטיחים מסמלים אמא. הם דם וזרעים מתוק ומלוח. זמן קצר לאחר מכן הפכה סיגלית עצמה לאמא.

באדמת ים המלח מגדלים אבטיחים והם בשפע גם בחורף והם מתוקים במיוחד. (״אבטיחי אלמליח״. אני תוהה אם זהו שמו של החקלאי או סלוגן בהפוך על הפוך. לי זה הזכיר שיעור באומנות כשהמורה הסביר שכדי להשיג לבן בוהק, צריך להוסיף לו קצת שחור…)

 

רשתות דייג מנמל יפו שהוטבלו בים המלח, וכבר לא יכולות למלא תפקידם בים המוות שהרי אין שם חיים והן הפכו מקשה אחת כבדה. אבל הן מתקשטות בעגילים ושרשראות ממה שהים נתן

או אולי התכוונה היוצרת לדמותם של המרגלים התנכיים שבאו לתור את הארץ כשהם נושאים אשכול ענבים ענק על כתפיהן. האומנם טובה הארץ?!

נעלי עבודה גבריות הוטבלו בים המלח ואחרי חודשים התגבשו לפסל נעליים ושרוכים נוקשים משקלם הגיע ל200 קילו. יש שיאמרו שהן נעלי חיילים או נעלי פועלים. לנדאו הציבה אותם על פני אגם קפוא בעיר הנמל גדנסק שבפולין. נעליים ופולין תמיד מנער את הלב למחשבות על השואה. גדנסק עיר הנמל שמשם נפתחה הרעה אולי תביא רוח של פיוס על העולם. העיר של לך ולנסה שהיה פה לפועלים והפך מנהיג והקים את סולידריות. המון רבדים. אלה החומרים שמזינים יוצרת מרגשת. הנעליים הכבדות מתפצפצות על הקרח, המלח מהמדבר הלוהט, ממיס את האגם והנעליים שוקעות אט אט. וידיאו מצולם ברצף במשך 12 שעות ומתכנס לסרט קצר ערוך לתאור התהליך המוקרן בלופ מדידטיבי.

 

השמלה של לאה׳לה שהיתה שחורה הפכה ללבנה, כאילו לאה׳לה היטהרה מהדיבוק שדבק בה. כשאהוב לבה חנן לא יכול היה לשאת אותה בשל הבדלי מעמדות (מזכיר משהו את רומיאו ויוליה, רק בלי המרפסת). גם מיצג זה הזדמן לאומנית כהשראה מתוך היומיום. כשהיתה צלמת הגיעה לתיאטרון הבימה לצלם חזרות להצגה ״הדיבוק״ והסיפור נגע בה. הכלה שלא מימשה את שמלת כלולותיה, עם אהוב לבה שדבק בה כדיבוק. חנות שמלות כלה בקרבת מגוריה הביאה אותה לתכנן את המהלך שדרש חודשים ארוכים. עד שגאלה את הכלה. השמלה השחורה הופכת לשמלת כלולות צחה. בצילום אחר השמלה בתהליך נראית כאילו אשת לוט, מסיבה ראשה רגע לפני שהופכת לנציב מלח.

 

האומנית מחוברת לעבר הרחוק ואל ההווה במקביל. יצירתה בים המלח מתייחסת למיתוסים קדומים, יהדות ונצרות  גם יחד במיצג וידיאו היא עומדת עירומה כביום היוולדה, חטובה להפליא צפה על אבטיח. כדי לאזן את עמידה היא פורשת זרועותיה לצדדים, אפשר שהיא יוצרת צלב או צורת מלאך. היא זורעת רמזים על דמויות תנכיות ואירועים היסטוריים.

 

בחדר אחר סביב שולחן עגול (אבירי השולחן העגול) מחשב ליד כל כסא ריק מעין חדר פרטי בWeWork מביא לביטוי את השאיפה שלה לשלום ושיתוף פעולה ובניית גשר. פה היא מקוה לכנס נציגים מ3 מדינות ירדן, הרשות הפלשתינים וישראל. מנהיגים מהנדסים, מדענים ואנשי רוח, הם לא נענים. ״האומנות״ מספרת סיפור אחר בצילום של מה שמתרחש מתחת לשולחן המוקרן במסכים. שם ניראית ילדה, אולי היא עצמה, פורמת שרוכים עקשניים וקושרת איש אל רעהו כדי לאלץ אותם לעשות משהו. להציל את המצב.

 

בחדר אחר שולחן סעודה מלבני. מעין שולחן סדר, או אולי 12 השבטים, או הסעודה האחרונה. לפניהם מונחות מנות כ״בשר אבטיח״ חצאי אבטיחים קלופים שצבעם האדום דהה. המנות מונחות על מצע מלח. שוב השילוב בין המלוח למתוק.

 

שמלת הריקוד שכבר לא רכה ומתנפנפת בחן. אלא נוקשה ויפיפייה. חושפת עוד פרט אינטימי מעברה. היא עצמה היתה רקדנית ובשל אי הסכמה בין הוריה, נקעה את רגלה ובחרה באומנות אחרת. אולי ה״רויאל בלאט״ הפסיד פרימה בלרינה, אנחנו זכינו באומנית ייחודית.

 

על מסך ענק, אבן שנזרקת מצד אחד של הים לצידו האחר כאילו מבקשת האבן לקרב את הגדות. הים הצטמצם ואולי הבחור החסון שנראה כמו דוד המודרני, מעיף את האבן על פני המיים כמו ישו המושיע שמבקש להעיר שם מישהו. ואולי בכלל משה רבנו מצד המזרחי יכול לבנות גשר אחרי שהבין שהוא לא יכול לבוא אל הארץ הזאת.

 

ים המלח הוא ים בוער. הוא לא סוער. הוא ים שקט. הוא מרפא פצעים. הוא שורף ומכאיב. הוא חיים ומוות. המבקרים מוזמנים לצלול בעיניים פקוחות וצורבות לחוויה עוצמתית למסע מרהיב. לחוש את חום המדבר ולהצטנן באגם קפוא, ולהציץ לעולמה העשיר של אומנית מופלאה ויחודית. ולחשוב.

 

התערוכה עומדת לרשות המבקרים עד אמצע חודש יוני 2023. ממליצה בחום לעלות לירושלים במיוחד להזמין סיור מודרך.

אוצר התערוכה הנהדרת הוא אמיתי מנדלסון.


 

logo בניית אתרים