צילום: אורית פניני 

על הספר ים מתוק, מלוח עם ענת קרייטר/ דין לביא

היא הגיעה לגיל 40 ללא משפחה וקריירה – והחליטה להשאיר ספר כמזכרת לעולם: "רציתי לדעת שעשיתי משהו, כי הרגשתי שלא השגתי כלום"

ספר השירה "ים מתוק מלוח" מאת ענת קרייטר טומן בחובו סיפור חיים נוגע: אישה אמיצה, המרגישה שחייה חלפו לצדה, נוגעת בפצעים הפתוחים ומתעקשת לשמור על אופטימיות למרות הציפיות והאכזבות החברתיות: "אני עדיין מחפשת מי אני, ועדיין טועה" • בספרה החדש היא מזמינה אותנו לצלול לעולם הרווקות המאוחרת ("כשהייתי קטנה לא דמיינתי"), לחלומות הגדולים שהתנפצו ("הייתי בטוחה שתהיה לי קריירה מבטיחה") – ולכתיבה שהפיגה את תחושת הבדידות ("ורציתי לצעוק לעולם שאני אישה מרגישה").

את "ים מתוק מלוח" ענת קרייטר כלל לא ידעה שתכתוב. היא לא תכננה להוציא ספר, כפי שלא תכננה דברים רבים בחייה. כמו למשל להגיע לגילה (40) ללא בעל, ילדים, משפחה וקריירה מבטיחה. "רציתי להביא משהו לעולם כי אני הרגשתי חסרה", היא נחשפת. "אני לא אישה של אף אחד או אימא של אף אחד, ורציתי שיהיה משהו שלי. רציתי משהו שהוא שלי ולדעת שעשיתי משהו, רציתי להביא משהו לעולם כדי שאני אוכל ללכת. כדי שתהיה סיבה. על השאלה הפשוטה ביותר: 'מי את', השיבה: "אני עוד לא יודעת כל כך מי אני וזה לא נעים לפעמים. אני עדיין מחפשת, ועדיין טועה".

 

 

 

 

 

 

"ים מתוק מלוח": החיים כאוקסימורון

"רוב האנשים רואים את שם הספר, "ים מתוק מלוח" בתור דיאלקטיקה", היא מספרת. "אפשר להסתכל על זה ככה, אבל המחשבה הייתה על הים, דמות משמעותית בספר. בכל הפעמים בהן מוזכר הים, ההקשר הוא מזור, נחמה, מנוחה, ולכן הוא מתוק. יש כאן דימוי לחיים עצמם, שום דבר הוא לא רק מה שנראה על פניו. הים הוא מלוח, זאת עובדה, ואני אפילו אוהבת את המלוח של הים, אבל הים הוא גם מתוק כי הוא עושה טוב כשרע. המלוח זה מה שעל פניו, המתוק זה מה שמסתתר וצריך לגלות. הכל מורכב ולא פשטני, לכל דבר יש עומק, כך גם הים. הים יכול להיות פלטה והים יכול להיות סוער, אני נמשכת אליו בכל צורותיו."

ספר השירה החדש והחשוף של קרייטר מחולק לשלושה שערים, שכותרתם היא שורה נבחרת מבין עשרות שיריה. "השער הראשון מתמקד באהבה מאנשים ואהבה בין אנשים", היא מספרת. "השער השני מדבר כבר על דיכאון ועל סיטואציות משפחתיות כואבות. על בדידות וצלקות שנערמו לאורך השנים". לדבריה, השער האחרון מחבר את הטוב והרע ביחד, ומתייחס למשמעות החיים על כל גווניה. "מצד אחד הנאיביות עדיין קיימת, אבל ישנה גם המועדות לחוסר הידיעה. למרות שהיא מקבלת ומאמצת את אי הידעה, להפתעתה הספר מסתיים במילים אופטימיות שנשענות על כאב:

"וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי

אתַּ תּכִתְּבְיִ ספֵרֶ

וְיִהְיוּ לָךְ יְלָדִים שְׂמֵחִים

עכַשְָׁו

תֶּחֱצִי אֶת הַשּׁוֹבֵר גַּלִּים"

את ההוצאות לספר מימנה במימון המונים.. "להוציא ספר, במיוחד ספר מאויר וספר בצבע, כרוך בעלויות רבות, כסף שלא היה לי, ולכן יצאתי בהדסטארט. אני מניחה שאיפשהו, בתת-מודע, גם רציתי לבדוק אם זה מעניין מישהו." במסגרת מימון ההמונים הציעה דייטים ושיעורי שחיה.

ציפיות חברתיות – ואכזבות אישיות

"ככל שאני מתבגרת, אני מוצאת את עצמי בלי אישורים ברשימת הסטנדרטיים של העולם", היא נחשפת. "כשהייתי קטנה לא דמיינתי כלום: בטח שלא בעל, ילדים ומשפחה. ועדיין, הייתי בטוחה שתהיה לי קריירה מפוארת, כי הייתי תלמידה טובה, והייתי חריפה, כזאת שהמורים אוהבים, עשיתי תארים, תמיד רציתי עצמאות כלכלית והיה לי ברור שאגיע לשם בקלות. היום אני פתאום קולטת שאני עובדת בחצי משרה כמשלבת בבית ספר יסודי לילד על הרצף. אני שמחה מזה, זאת הבחירה שלי לשלב הזה בחיים, אבל זה כלכך שונה ממה שדמיינתי.".

קרייטר אמנם ניסתה כל מיני עבודות כדי להרוויח כסף, אך לא החזיקה זמן רב. "זה לא שפיטרו אותי", היא מבהירה. "היה לי מאוד רע והרגשתי כמו זומבי. הייתי פשוט כבויה. ככל שעברתי יותר עבודות, סף הסבל שלי ירד".

המילה הכתובה כמזור לנפש.

ועדיין, בכל התפקידים שעברה, הרגישה מאז ומתמיד אהבה וזיקה למילה הכתובה: "אני אוהבת לקרוא ומתרגשת מזה. בעבר נחשפתי לשירים שעשו לי את ה'וואו' הזה, כאלה שגורמים לך להתפעל  מפיסת נייר אחת, כזו שתיקח אותך למיני מקומות, מימדים, תחושות, רגשות, זכרונות, תהיות, תקבץ אל תוכה כל כך הרבה רבדים במעט מילים"

היא נרשמה לסדנאות כתיבה בתקופת הקורונה. "הרבה שירים נוצרו במשימות מתוך הסדנאות, אבל לאט לאט גם המחשבות שלי נהפכו לשירים", היא משתפת.  שמתי לב שבאמצעותם רציתי לצעוק לעולם שאני אישה מרגישה. אני לא רק ילדה בדיכאון או רווקה בת 40. אני עולם שלם". נדמה שדבריה אלו של קרייטר מתכתבים עם מילותיה של עורכת הספר, המשוררת ענת לוין, כפי שמופיעות בגב הספר. לוין מכנה את השירים שבספר "כתב עדות, כתב תביעה, מכתב אהבה."

מה השיר שהכי כואב לך לקרוא במרחק הזמן?

השיר שהכי כואב לי לקרוא היום הוא "רגע 2". זה שיר שמדבר על כך שברגע אחד אני טובה וראויה, אני אש, ולפתע, ברגע שאחרי ההתקרבות או ההתאהבות, אני מבהילה ומרחיקה. זה נורא  להיות מבהילה, להיות דבר שרוצים להיות רחוקים ממנו".

"בְּרֶגַע נָמוּךְ

אֲנִי מְבִינָה –

אֲנִי כָּל כָּךְ טוֹבָה בַּהַתְחָלָה

ובּרְֶגעַ 2

אֲנִי מַבְהִילָה."

רוב השירים של קרייטר אמנם נוצרו במשימות כתיבה, אך חלקם – דווקא ברגעים בלתי צפויים. "יש לי שיר אחד שנוצר ממש בהודעת אס אם אס, והרבה נכתב בפתקים של הטלפון". היופי בקרייטר הוא שהיא לא מגדירה את עצמה משוררת, ומסרבת להתקשט בקלישאות כמו: 'קבלה עצמית': "קבלה זה מאוד רשמי ורחוק ממני", היא מצטנעת. "אני צריכה לאהוב את מי שאני ואני צריכה לאהוב את זה שאין היגיון. במקום להמשיך לנסות למצוא היגיון, פשוט להבין שאין. כדי שעכשיו יהיה לי טוב".

 

למה בחרת לשלב ציורים בתוך הספר? ומי איירה אותם?

"היה לי ברור שאני רוצה לשלב אומנות או משהו ויזואלי בספר", היא מסבירה. "אני אדם שעף על אמנות וזה עושה לי טוב. אמנות תמיד מעלה ערך לכל דבר ורציתי את הערך הזה גם לספר שלי, וכנראה שזה לא סתם שבחרתי צבעוני כי גם אם אני בן אדם עצוב לעיתים, אני תמיד כן רוצה להיות שמחה.. יש אנשים שאומרים שאני רומנטית ונאיבית מדי, אולי הציורים והצבעוניות משקפים גם את זה. איירה את הספר קוקימון".

כְּשֶׁאֲנִי נִכְנֶסֶת לִשְׂחוֹת

בַּיםָּ בָּאָבִיב

כְּשֶׁכְּבָר נִגְמַר הַחֹרֶף

וְהַקַּיִץ שׁוֹלֵחַ רְמִיזוֹת עַל בּוֹאוֹ

המַּיַםִ קָרִים

עוֹד לֹא נִכְנֶסֶת עִם כָּל הַגּוּף

כִּי קַר

מְאֹד

עוֹמֶדֶת עַל קַרְקָעִית הַיָםּ

הַחוֹל רָטֹב

צוֹעֶדֶת, נֶעֱצֶרֶת

מְהַרְהֶרֶת, מִתְלַבֶּטֶת

עוֹד לֹא שׂוֹחָה

כִּי קַר

מְאֹד

וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי

אתַּ תּכִתְּבְיִ ספֵרֶ

וְיִהְיוּ לָךְ יְלָדִים שְׂמֵחִים

עכַ שְָׁו

תֶּחֱצִי אֶת הַשּׁוֹבֵר גַּלִּים.

בים באביב, השיר האחרון בספר: "ים מתוק מלוח"

על משמעות הכריכה של הספר, סיפרה: "יום אחד ראיתי באינסטגרם תמונה של דוב קוטב שוחה. וזה בעצם היה הרפרנס לכריכה. הדב הלבן הוא דמות הספר, ויפו היא דמות בספר, וכמובן שהים הוא דמות בספר. זאת גם סיטואציה מוזרה, כי  הכול יכול לקרות: גם דוב קוטב יכול לשחות בים של יפו".

הַפְּסִיכוֹלוֹג אוֹמֵר שֶׁאֲנִי נַרְקִיסִיסְטִית.

כְּשֶׁאֲנִי מַזְכִּירָה לוֹ שֶׁזֶּה מַעֲלִיב

הוּא שׁוֹאֵל:

"זֶה מַעֲלִיב? אוֹ שֶׁאַתְּ נֶעֱלֶבֶת?"

וְאָז אֲנִי מִתְעַצְבֶּנֶת – – –

סשן אצל הפסיכולוג 1 (שיר אחד מתוך סדרה של ארבעה שירי פסיכולוג שמפוזרים בשער השלישי בספר)