מאמר:

על ספר  השירים אוצר בעקבות האוצר/ יוסף כהן אלרן

שירה עברית לרבע הראשון של המאה ה-21

 

ואלה שמות משתתפי הביטאון לשירה של דר' אורן עילם: אורית כרמל רפאלי, אלי תומר, יורם סולבסט, חגית בת אליזר, חיים ספטי, שמואל יריב ואורן עילם - הסדר לא מחייב - שערך כאמור את האוסף המושקע הזה. הביטאון כולל שירים ישנים וחדשים, ערוך היטב, האותיות ברורות, ובסך הכול הקריאה בו נהירה ונעימה.

 

ובכן, אורית כרמל, הכותבת את שיריה ללא כותרות, ששיריה כתובים בעצבות מסוימת ומשרים אותה, עצבות מתוקה ונסבלת, נראה שהפנימה את המושג שאומר כי הדרך אל לבו גבר היא קיבתו. לפי שהיא כותבת:

בַּשְּׁמָרִים תָּפְחוּ אַהֲבָה וְקִנְאָה וְכָעַס

לַשְׁתִּי אוֹתָם בְּיָדִי

צִמְצַמְתִּי כַּעַס וְקִנְאָה, נִשְׁאָרָה רַק אָהֲבָה

אֲנִי מַגִּישָׁה לְךָ, תֹּאכַל.

(עמוד 7)

נראה שהיא מבינה לרגשותיו ולדרכו, ופונה אל לבו בתקופה של חולשה שלה, בתקופה של געגועים ושל ריקנות, כזו שתוקפת אוהבים בשעות יקיצה של בוקר בתחושה של כמיהה למשהו טוב, במקרה זה לריחו ולמגעו אל אהוב. ואז היא אומרת לעצמה, כי,

אֲנִי רֵיקָה מִמִּלִּים הַיּוֹם

מֵרַקָּה לָרַקָּה רַק קִירוֹת

לְבָנָה, צְמִיגִית, מְנַחֶמֶת

מְרֻקֶּנֶת מִכָּל מַשְׁמָעוּת

לֹא הָעֵץ, לֹא הַשֶּׁמֶשׁ, לֹא שָׁמַיִם 

זְקוּקִים הֲלֹא לַמִּלִּים,

אַף לֹא לְעֵינַיִם רוֹאוֹת,

קַיָּמִים בִּפְנֵי עַצְמָם

אֵינָם נִצְרָכִים לַהִתְפַּעֲלוּת

וְגַם הָעוֹלָם שָׁרִיר וְקַיָּם

סוֹבֵב עַל צִירו בְּפַשְׁטוּת.

(מתוך עמוד 15)

ועל העבר הקסום הנוסטלגי היא כותבת גם, וברצוני לצטט שיר מקסים מתוך האוסף, טרם היוולדה, על סבה הצורף בזהב ועל אמה, האהובה מאוד עליו:

צֹּרַף זָהָב הָיָה זְקֵנִי

 וְאִמִּי, בִּתּוֹ הַבְּכִירָה

הִתְהַלְּכָה בָּאֶצְעָדוֹת

שֶׁהוּא יָצַר עֲבוּרָהּ
   - - - - - -

עַד שֶׁמֵּת בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ

וְהִיא נַעֲרָה צְעִירָה

רַכָּה בְּשָׁנִים

כְּזָהָב הַטָּהוֹר.

(מתוך עמוד 58)

 

 

ואילו יורם סלבסט נותן כותרות לרוב שיריו, מתחם אותם, וכותב כמי שהלילה היה עבורו לילה שעבר והבקר הוא יום חדש ואין ביניהם לא זיקה ולא קשר. מאהב או לא מאהב, מרגיש או לא מרגיש, נוגע או לא נוגע, נאדש או לא נאדש אל זו שמשך לילה שלם הריח את ריח גופה וליחך את בשרה:

חָלַמְתִּי חֲלוֹם מְאֻפָּר בְּאִשָּׁה

כָּל הַלַּיְלָה אָהַבְנוּ בְּשָׁאוֹן וּלְחִישָׁה

עִם בֹּקֶר עֵרִים בְּזָּרוֹת מְכֻפְתֶּרֶת

הַגּוּף לֹא יָדַע מָה שֶׁהָרוּחַ זוֹכֶרֶת

(עמוד 67)

 

אך נראה שהוא חוזר אליה, אל שרצה לשכוח, כי גופה נוח להתמסר לו בתוכה עדיין אוהבת:

שׁוֹטֵר הַמַּחְשָׁבוֹת סוֹכֵר אֶת פִּי

בְּכַף יָדוֹ הַמְּלוּחָה

"נוּ עוֹד פַּעַם" הוּא אוֹמֵר

"עוֹד פַּעַם הָאִשָּׁה הַהִיא?"

אֲבָל אֲנִי מוֹן שֶׁרִי

אִישׁ שֶׁנִּלְכַּד

כַּף יָד וְגוּף וְשַׁד

אָסִיר שֶׁל הַשָּׁנָה הַהִיא

נֶעֱצַר מוּל סַפְסָל בַּגַּן

נִזְכַּר בְּיָדַיִךְ עַל צַוָּארִי

אַתְּ עוֹד לוֹחֶשֶׁת

"מוֹן שָׂרַי, מוֹן שָׂרַי

(מוך "שוטר", עמוד 71)

 

ועל אביו הוא כותב, ובאפן מפתיע מגלה רגש לא מבוטל ומבטא אותו, ואומר שעודו זוכרו, וכאילו אומר שלא ישכח אותו:

עוֹדֶנִּי שָׁר פְּרָחִים רַק לוֹ

רָז נִיחוֹחָם נוֹפֵל עַל שְׁמוֹ,

יָפְיָם נִשְׁלַח לְמַעֲנוֹ וְהוּא אֵינוֹ

מְבָאֵר, מְפָרֵשׁ אוֹ פּוֹרֵשׁ מִשְּׁתִיקָתוֹ.

(מתוך "אבא", עמו 96)

 

 

ונראה שאין מנוס מן הרומנטיקה והרכות, כי כך כותבת  חגית בת-אליעזר:

אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ שִׁירִים

אַתָּה מַחְמִיא עַל יְפִי עֵינַי

אַתָּה נוֹסֵעַ לְמוֹפָע רֹק

וּפוֹרֵק בְּפָנַי אֶת הַחֲוָיוֹת

 

תַּרְתִּי אֶת עוֹלָם כֻּלּוֹ

וָלֹא מָצָאתִי מָקוֹם טוֹב יוֹתֵר

מֵאֲשֶׁר כָּאן לְצִדְּךָ.

(מקום טוב", עמוד 98)

אהבתה בוערת בה, ואדם שאומר "בעולם כולו" מתכוון לעולמו הוא. לכן לא מצאה טוב יותר בעולמה. כך וכך הוא נהיה העולם, הוא נעשה יומה ולילה, אורה וחשכתה הברוכה, חייה כולם. ועוד היא אומרת:

אַל תָּזִיז אֶבֶן,

אֶל תִּיגַע בְּעֵץ

כִּי לָהֶם מָקוֹם וּזְמַן

אֲבָל בִּי תַּהֲפֹךְ

תּוֹדָעָה נִמְלֶצֶת

תִּטַּע וְתַעֲקֹר

 

אֵהָנֶה לִהְיוֹת חֵפֶץ

בְּלִי כַּר לַפְּעִילוּת הַנִּמְרֶצֶת

קִבּוּל לְשִׁמוּשָׁךְ הַטּוֹב

("קימות", עמוד 102)

היא נכונה לעשות למענו ככל שיחפוץ, ובלבד שיהיה שלה, בלבד שיהיה עימה.

.היא כל כך נכונה לו, עד כדי החפצת עצמה לידיו, כד שישחק בה. כי היא שונה מן החפים השונים שאין בהם אהבה, שאין בהם רוח. ולא מן העץ שלא יכול לנוע ממקומו, ללטף ולחבוק אותו, אלא עמה, האוהב המסורה, הכנועה, הנכונה לכל שיחפוץ, אימתי שיחפוץ. כי נראה שהוא מאהב מושלם, כי הוא נמרץ, כך היא רומזת, והיא תכיל את כולו, יהיה אשר יהיה.

ועם אהבתה גדולה, היא אוהבת גם את טבע העולם, את הירוק, את העצים הנטועים במקומם ואינם יכולים לזוז, דהרתו של סוס אציל שהיא אולי תרכב עליו. אבל היא גם מודעת להיותנו בני חלוף, היא דואגת שהגוף כבר לו יכול, והיא מתוסכלת מסופם של הדברים. אזי כך היא כותבת:

נָא סַפֵּר לִי, בְּרוֹשׁ הַדֶּרֶךְ,

מָה תִּהְיֶה אַחֲרִיתִי,

כַּמָּה רֵיק מְכַל הַדֶּלֶק

הָעוֹלָם כְּבָר לֹא בֵּיתִי

כָּךְ דּוֹהֶרֶת עַל סוּס פֶּרֶא

מִסְתַּכֶּנֶת בַּלִּי אֻכָּף

יְנַעֵר אוֹתִי – מָה פֶּלֶא

הַכַּדּוּר מֵעַל פָּנָיו

("נוע תנוע", עַמּוּד 114)

 

אך חיים ספטי דואג לעולם וירא מפני אחריתו, ועל כך שאינו מוצא תוכל לחיים עצמם, והוא כותב על מחשבותיו ועל הפנטזיות הנדכאות שלו:

וַהֲרֵי דּוּחַ חַיַּי

אֲנִי חַיִּים נוֹלַדְתִּי

וַהֲרֵי אֲנִי עָתִיד לָמוּת

וּבֵין הַזְּמַנִּים אֲנִי חַי חַיֵּי מִשְׂרָד

הָרוּחַ מִחוּץ לָחֻלִין

 

וּמַיִם חוֹתְרִים מִתַּחַת לִזְכוּכִית שֻׁלְחָנִי

וְאֵינִי רוֹאֶה אֶלָּא: מַיִם מְצִיפִים אֶת חַיַּי

דְּיוֹ מְטַשְׁטֵשׁ, לֹא מֻגְדָּר לֹא בָּרוּר

וְאִשָּׁה מִן הֶעָבָר גְלוּיַת שַׁדַּיִים

מְבִיאָה גּוּפָה לָאִישׁ אַחֵר

 

אֲנִי חַיִּים חַי חַיִּים מִשְׂרָד

("דו"ח על יתרת הנפש", עמוד 127)

הוא חוזר על הדברים, ובשורה זו הוא מסיים את שירו ברוב תסכולו. הרוח הטובה אינה באה בימים רגילים, היא נושבת בו רק בימים מיוחדים ואין בימיו כדי לשמח, גם נשים שיכלו להיטיב את חייו הולכות לאחר. הוא חיים של משרד! והוא מתאר כך את קטנותו של האדם, בהיותו חסר אונים מול כוחות העולם הזנוח, שעוד כוחו  במותיו. לכאן הטילו אותו חייו, בעוד בליבו השירה ודאגתו לעולם שאנו מרעים לו.

הַשֶּׁמֶשׁ בִסֵעֲרָתָה

מִתְפָּרְצוֹת לַשּׁוֹנוֹת הָאֵשׁ מִכֹּחַ בְּעֵרָה פְּנִימִית

הַשֶּׁמֶשׁ בְשַׁעֲטַת כֹּחָהּ, נִתָּזוֹת תִימְרוֹת הָאֵשׁ מִתַּחַת רַגְלָהּ

מַצִּיתָה עַנְנֵי הָאֵשׁ, כּוֹתֶשֶׁת אַבְנֵי הָאֵשׁ בְּפַרְסוֹתֶיהָ בְּהַלְמוּת תְּנוּפָתָהּ

מַדְבִּירָה הָאֲרָעִי מַצְמִיתָה הַחֲלוֹף

בְּזֶה לאפרוריות לַעֲלִיבוּת הָרוּחַ לָאֶפֶס הַמַּעַשׂ לַכְּנִיעָה

בְּיִפְעַת הַגְדֻּלָּה מִדְּהִירָה גּוּפָה

("השמש בסערתה", עמוד 135)

 

הוא אינו חושש מכתיבה דיסטופית, ככל שתהא עזה, על הטרגדיה של סוף העולם, על הארמגדון. מרירותו רבה על עולם מנוכר, והוא מתאר את פלישת השמש ונזילת העולם אל תוהו נורא. גם חיית הארץ לא נפקדת משירתו, אותה אישה הדומה לחיה, שפוצעת אותו ושורטת בו. גם לה זעם משלה, וכך הוא כותב עליה, עליה או על האישה ההיא, הנמרה, החזקה כסלע, שהותירה בו את תסכולו:

עוֹדֵךְ בְּחַיַּי, זִכְרוֹנִי נוֹקֶבֶת

שְׂרִיטוֹת אַהֲבָתֵךְ בְּלִבִּי צוֹרְבוֹת

אַל סלעך כָּפוּת, רָאשִׁי עַל סַף מְאוּרָתְךָ בְּלִי נָוַע

מַחְשְׁבוֹתַי מְדַמְּמוֹת מִצְעָד קִרְבָתְךָ

 נְשִׁימָתֵךְ שׁוֹמֵעַ, רוֹאֶה גַוֶּךָ

בַּאֲפֵלַת מְאוֹרֹת הַסֶּלַע כִּלְבִיאָה רוֹבֶצֶת

לֹא זֵעָה, לֹא נָעָה, כַּחֲצוּבָה מִסֶּלַע נְחֹשֶׁת

עִם אֶבֶן הַסֶּלַע כְּגוּף אֶחָד נִדְמֵיתָ.

("הלביאה", עמוד 141)

 

וברצוני להביא עוד קטע, מתוך שירו "משכני אחריך, נרוצה", שבעמוד 156, שבו הוא שוב מתאר את העולם כמרכז של רוע:

סַעַר הַגּוּף יְבִיאֵנוּ יַעֲרוֹתָיו

לְהַעֲלוֹת אִשָּׁם בְּגוּפֵנוּ

יְבִיאֵנוּ אַל פֵּרוֹת הַיַּעַר אֶל מְחִלּוֹת הַנְּחָשִׁים הַנִּסְתָּרִים.

וראו הוזהרתם מפני הרוע האפשרי, באשר הוא. וגם היזהרו מפני נפשותיכם.

 

 

שמואל יריב מקל במקצת, אך לא לגמרי. הוא רואה עצי דקל ירוקים וזקופים כאותם בני אדם שמצניעים את בעיותיהם וכאבם היומיים בלכתם ברחוב, אך לעת חשיכה הם מסתגרים עם עצמם, והם קבורים חיים בתוך בעיותיהם וכאבם. אך עם בוקר, על אף הכול, כאשר אחרים חוזים בהם, הם מחייכים וזקופים, בחזקת הנה אנו, אין בנו עקום.

בְּדִמְדּוּמֵי עֶרֶב,

עֲצֵי הַדֶּקֶל הָעֲנָקִיִּים שׁוֹקְעִים.

עֲצֵי הַדֶּקֶל זְקֵנִים

מִתְקַשִּׁים לִשְׁקֹעַ בְּשֵׁנָה.

בִּתְנוּעָה אִטִּית מְחַלְחֲלִים אַל תּוֹךְ הָאֲדָמָה

וּבְלַיְלָה, רַק צְלָלִיּוֹת אֲפֹרוֹת מִזְדַּקְּפוֹת כְּסַרְגֵּלִים לְעֵינֵינוּ.

-         - - - - - -

בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר

עֲצֵי הַדֶּקֶל הַזְּקֵנִים מִתְּמָרִים מִמַּעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה,

מִקֵּץ  קְבוּרַת לַיְלָה הֵם

זְקוּפִים כִּבְצָהֳרֵי הָאֶתְמוֹל

(מתוך "העצים הגבוהים בריברסיִד – קליפורניה", עמוד 163)

 

והוא ממשיך בכך, מחמיר אפילו, חש את כאבם של אותם המציגים עצמם בכל טוב, מתאר את ביתם החשוך שעננים אפלים של מרירה מכסים את תקרתו, והם מחפשים איזה דבר נגד הכאב שבגופם או בליבם. וכך הוא אומר:

יוֹם קַיִץ קָסוּם וּמָלֵא אוֹר.

שֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת, שָׁמַיִם כְּחֲלִים וְזַכִּים

עָצִים מְחַיְּכִים וּפְרָחִים משִּׂיחִים  אָהֲבָה.

וּבְבֵית חֲשֵׁכָה. הַתְּרִיסִים מוּגפִּים

וַעֲנָנִים כְּבֵדִים מְכַסִּים הַתִּקְרָה

וְהָאִישׁ הַסּוֹבֵב וְסוֹבֵב בְּתוֹךְ בּוּשָׁה וּכְלִמָּה,

הַמְּחַטֵּט וּמְחַטֵּט בַּל מִסְתּוֹר וּמְגָרֶה, מְחַפֵּשׂ מַשֶּׁהוּ לַכְּאֵב.

(מתוך "חפושים", עמוד 186)

 

אך עתה, בהיותו עם אשת חיק שאוהבת ודואגת, הוא בכל זאת חש שיש טוב בעולם, כי הנה היא לידו, ממלאת אותו בחום.

לַפָּנִים

כְּשֶׁהָיִיתִי קָם לַשֵּׁרוּתִים בִּתְחִלַּת בֹּקֶר

וְאֶת בַּמִּטְבָּח

הָיִית שׁוֹמַעַת צַעֲדִי וּמְבָרֶכֶת.

וְאִם לָמִּטָּה לִתְנוּמָה לֹא חָזַרְתִּי

מָזַגְתִּי לִשְׁנֵינוּ קָפֶה מַהְבִּיל.

-         - - - - -

הַבָּקָר שָׁמַעְתָּ

אָמַרְתְּ בֹּקֶר טוֹב

וַאֲנִי לָמִטָּה חָזַרְתִּי.

בְּקוּמִי מִשְּׁנָתִי

הִמְתִּינָה כּוֹס קָפֶה עַל שֻׁלְחָן.

הַצִּנָּה כְּבָר אָחֲזָה בָּהּ

אַךְ אֲנִי בְחֻמֵּךְ נִמְלֵאתִי.

(מתוך "כוס קפה מהביל", עמוד 169)

 

 

ואורן עילם, כעורכו של האוסף הגדול הזה, מותיר לאחר כבוד את עצמו בסופם של הדברים, ומביא לנו את שיריו שלו, רוצה בצדקת הדברים, קורא למהפכה של ממש בעולם, לחולל בו זעקה שתעורר נרדמים. כאילו ספר הספרים עוד לא נכתב, וכאילו הנביאים עדיין לא אמרו בריש-גלי את תוכחותיהם לעמם.

אֲנִי לֹא מְחַכֶּה לְצֶדֶק פּוֹאֶטִי שֶׁיִּנְחַת מִשָּׁמַיִם

הֶחְלַטְתִּי לַהֲפֹךְ הַכֹּל, אֶת כָּל הַקַיָם,

לְחוֹלֵל צְדָקִים וּפְרָעוֹת בָּעוֹלָם

כְּאִלּוּ הַתָּנָ"ךְ הָאֲמִתִּי עוֹד לֹא נִכְתָּב

וְהָעוֹלָם מַמְתִּין לְךָ שֶׁתִּנְעַץ סַכִּין חַד

בָּעֵץ הֶעָשׂוּי מִשֻּׁלְחָן – וְתַחָרֹץ בּוֹ נָתִיב

לַצֶּדֶק לָלֶכֶת בּוֹ וּלְגַלּוֹת עוֹלָם חָדָשׁ.

"אני לא מחכה לצדק פואטי",עמוד 189)

כי האנשים החיים בעולמנו אינם אלא מעוררי תעוקה בהיקראם לקום ולעשות דברים, עד כי כוחות הטבע נחלצים, בדרכם, הורסים הכול וכאליו מותירים אותו לבדו כדי לספר את תלאות העולם שהיה קיים, ולשנות את הדרך שבה נברא.

אֵיךְ זֶה שֶׁהַזְּמַן עוֹבֵר וָלֹא קוֹרֶה כְּלוּם?

יֵשׁ בְּעוֹלָם מִלְחָמוֹת וַאֲנָשִׁים מֵתִים.

גַּם אַתָּה מֵת בְּאֵיזוֹשֶׁהִי מִלְחָמָה.

נִלְחַמְתָּ בַּמִּלְחָמָה כָּלְשֶׁהִי

וְהִפְסַדְתָּ.

אַתָּה מְלַקֵּק אֶת פְּצָעֶיךָ מֵהַמִּלְחָמָה.

מְלַקֵּק וּמְלַקֵּק, וְכָל עוֹד זֶה נִמְשָׁךְ, לֹא קוֹרֶה כְּלוּם.

אֵיךְ זֶה יִקְרֶה?

לָקַח לְךָ יוֹתֵר מִדַּי זְמַן לְהָבִין שֶׁאַתָּה בַּמִּלְחָמָה.

לָכֵן לֹא נִלְחַמְתָּ כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.

הִתְנַהַלְתָּ כְּמוֹ אַסְטְרוֹנָאוּט בִּשְׂדֵה קְרָב.

וּמָה הַפֶּלֶא שֶׁלֹּא נִצַּחְתָּ?

אֵיךְ אַתָּה יָכֹל לְנַצֵּחַ בְּמִלְחָמָה אִם אַתָּה אֲפִלּוּ לֹא מֵבִין שֶׁהִיא קִיַּמְתָּ?

("איך זה שהזמן עובר ולא קורה כלום", עמוד 187)

כי האנשים החיים בעולמנו אינם אלא מעוררי תעוקה משנדרשו לעשות דברים, עד כי כוחות הטבע נחלצים, בדרכם, הורסים הכול וכאילו מותירים אותו לבדו כדי לספר את תלאות העולם שהיה קיים ולשנות את הדרך שבה זה נברא.

הָיִיתִי יֶלֶד מְאוֹד מִינִי

עָקַפְתִּי אֶת רֶחֶם אִמִּי

וְאֶת רַחֲמַי הַזּוּלַת

עָקַפְתִּי אֶת יַלְדוּת כַּלָּה

עָקַפְתִּי אוּלַי גַּם אֶת אֱלֹהִים עַצְמוֹ

בָּאֶתִּי לָעוֹלָם בְּלִי עוֹגֵן

בְּלִי חֹק וְסֵדֶר

בָּאֶתִּי לָעוֹלָם וְנָשַׁרְתִּי בּוֹ

עַד עָצַם הַיּוֹם הַזֶּה.

(הייתי ילד מאד מיני", עמוד 201)

אולי כל זה נובע מהיותו ילד מיני שלא בא על סיפוקו, שהמיניות טרדה בו, שהתרבה מחוץ לרחם אימו ונולד ללא שום הגנה וללא שום סדר, אך הוא מספר וכך נותר בעולם המטלטל  הזה עד היותו  בוגר, עד שהוא משמיע את זעקתו. האמנם.

 

("אוצר בעקבות האוצר", הוצאת "ביטאון שירה", 216 עמודים, 2023)

----------------

טואול - בניית אתרים