פרק מספר:
ספר זה הוא מחקר ראשון מסוגו בתולדות העלילון ( הקומיקס ) העברי ומתאר את השינויים וההתפתחות שעבר בין השנים 2000-1935.
אלי אשד, עורך המחקר, ממשיך במפעלו המרכזי, חקר התרבות הפופולרית העברית, שבו הוא עוסק שנים רבות. במחקרו מתמקד אשד בתחום הקומיקס, שנחשב במשך זמן רב שולי בתרבות הישראלית. הוא סוקר את תולדות הקומיקס העברי מהתחלותיו בשנות השלושים של המאה העשרים דרך עבודותיהם של המאייר אריה נבון (ושותפתו לכתיבה, לאה גולדברג), יעקב אשמן, פנחס שדה, הכותב והמאייר דודו גבע, אומן הקומיקס החשוב ביותר בתרבות הישראלית שפנה גם לקהל בוגר, ואורי פינק, הקומיקסאי המצליח והידוע מכולם.
בעבודותיהם של יוצרים אלה משתקפות השפעות החברה והתרבות המקומית, השפעות אירועים מכוננים בתולדות המדינה והשפעותיהם של יוצרים בולטים בתחום הקומיקס העולמי, אשר חוללו תמורות רבות באפיוני העלילון הישראלי.
המחקר מגלה הבדלים דרמטיים בין סיפורי העלילון, שהתפרסמו בעיקר בעיתוני הילדים, משנות השלושים (בימי המנדט הבריטי) ועד סוף שנות השבעים, ובין סיפורי העלילון שנוצרו משנות השמונים ואילך. עד סוף שנות השבעים של המאה העשרים התאפיין העלילון הישראלי בדרך כלל בגישה לאומית, פטריוטית ואוהדת בכל הקשור למדינה, מטרותיה וערכיה המרכזיים, אשר היוותה בסיס לקונצנזוס חברתי מאחד. בעיתוני הילדים טופחה דמותו של הצבר הישראלי שהיה לאחד מסמלי המדינה. מסוף שנות השבעים החלו להתפרסם בעיתונים למבוגרים עלילונים פרי יצירתו של דודו גבע, שסימנו שינוי בשיח המאפיין את העלילון הישראלי. העלילונים, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, נעשו פלטפורמה ללשון סטירית ארסית חתרנית ולעיתים משולחת רסן, המקעקעת נורמות וערכים אידאולוגיים ומנפצת פרות קדושות. עם זאת, יש לומר שאלמנטים חתרניים נון-קונפורמיסטיים שזרעו ספקות בנוגע לגישה הלאומית הדוגלת ביצירת תרבות "עברית-ציונית", צצו מדי פעם גם בשנים שבהן סוגת הקומיקס שיקפה את הקונצנזוס הלאומי.
אשד מראה במחקרו כיצד הקומיקס הישראלי, למרות כיווני התפתחות אלה, הפך להיות מרכזי הרבה יותר בתרבות הישראלית הפופולרית. תרבות זו, שיש בה הרבה מן הפרוע, כאוטי, לא אתי, הנתונה להשפעות משתנות, עומדת מנגד לתרבות הקנונית, ההגמונית, ומנהלת איתה דיאלוג עשיר ומורכב. התרבות הפופולרית בנגיעה חסרת הבושה שלה בנמוך, בסנסציוני, בפורנוגרפי ובלשונה הסטירית הפרועה, הניהיליסטית וחסרת הגבולות, אומרת משהו חשוב על עצמנו, ומכניסה אלמנט של תסיסה, חוסר שקט וחוסר נחת לתרבות שלנו. זהו אלמנט חשוב ביותר, חיוני, וחשוב לחקור אותו. אלי אשד בספר הזה, כמו בכל מפעלותיו, עושה את זה.
ד"ר אלי אשד, "בלש תרבות" החוקר תעלומות שונות, ספרותיות והיסטוריות, הוא סופר, עיתונאי, מרצה, המתמקד בחקר המקרא, היסטוריה, תרבות וספרות פופולרית, תרבות המיסטיקה והניו-אייג' בישראל ובעולם, ומשדר באופן קבוע ברדיו ובטלוויזיה בתחומים אלה. הוא עורך את מגזין "יקום תרבות" מגזין הרשת הגדול ביותר לתרבות עברית וכללית.
מספריו פורצי הדרך בחקר הספרות הפופולרית הישראלית:
• "מטרזן ועד זבנג: הסיפור של הספרות הפופולרית העברית" (הוצאת בבל, 2001) מחקר ראשון בסוגו של הספרות הפופולרית בישראל, לילדים ולמבוגרים. על ספר זה קיבל את תואר "סופר השנה" מהעיתון מעריב בשנת 2003.
• "הגולם: סיפורו של קומיקס ישראלי" שחיבר עם אורי פינק (הוצאת מודן, 2003).
פרק 1
אריה נבון
יוצר הקומיקס העברי בעיתוני הילדים –
מן הפרט האוטוביוגרפי לסמל הארכיטיפ הישראלי
אריה נבון (1996-1909) היה אומן רבגוני, מקורי ופורה מאוד: הקריקטוריסט המקצועי הראשון של היישוב העברי בארץ ישראל, יוצר הקומיקס העברי הראשון בארץ ישראל, שותף ליצירת סרט האנימציה העברי הראשון שנעשה בארץ ישראל ואחד ממעצבי התפאורות והתלבושות הפוריים והמפורסמים של התיאטרון הישראלי. על תרומתו החשובה להתפתחות האומנות הגרפית בישראל, על איוריו ועל עבודתו בתיאטרון, זכה נבון בפרסים רבים לרבות פרס ישראל בשנת 1996. אף על פי כן יצירתו כמעט ולא זכתה למחקר.[1]
סגנון האיור של נבון, ובכלל זה הקריקטורות והעלילונים, היה ייחודי. הקו תמיד פשוט, תמציתי, מבליט את קווי האופי העיקריים של הדמות וחופשי מפרטים ומהצללות. הוא מעולם לא אייר בצבע.[2] הרישום בשחור-לבן היה כל עולמו והוא ראה בו אומנות העומדת בזכות עצמה. במינימליזם, בוויתור מודע על כל מה ש"מיותר" ובעיקר בדרך הרמיזה, הוא הצליח ליצור דמויות מורכבות ולתאר מצבים שונים.[3]
ממסד האומנות הישראלי רואה בנבון את אבי הקריקטורה והקומיקס העברי בארץ ישראל, אך הדעות על ערכה האומנותי של יצירתו חלוקות. יגאל צלמונה אמר: "אריה נבון היה ממעצביו של מה שאפשר לכנות 'חיתוך איור אותנטי ישראלי', סגנון רישום וגישה המזוהים עם איכויות 'ארץ ישראליות' האופייניים לשנות החמישים, מעין רישום תש"ח או סגנון 'כובע הגרב'".[4] לעומת זאת דעתו של יאיר גרבוז בוטה יותר:
נבון אינו מסוג האומנים שנכון לכתוב על היצירות שלהם בכתב עת מקצועי ועדכני. נבון, כמו רבים אחרים, לא קיבל אומנם את היחס המגיע לו, אך ספק אם נתן לאומנות את מלוא היחס המגיע לה. הוא נתן לכולנו קו מקסים, עדין, רגיש ובוטח. הוא הראה לנו רישום וירטואוזי ורב חן, שמקורו בעין חדשה מתבוננת וחודרת, אך ספק רב אם ניתן היה לייחס לרישום שלו קונספציה אומנותית ואיזה ניסיון לתרום משהו אישי להתפתחות שפת האומנות.[5]
אפשר שהגישה הזאת הרואה בנבון אומן "שולי" היא שהרחיקה חוקרים מלחקור את איוריו, ובכלל זה העלילונים. ביצירת העלילונים נבון אייר את האיורים וביטא בהם סיפור, אך הוא לא נהג לכתוב את הטקסט המלווה. שיתוף הפעולה הפורה והארוך ביותר שלו בתחום זה היה עם המשוררת לאה גולדברג. ביצירתם המשותפת נבון היה המוביל, אך המחקר התמקד בגולדברג וחלקו של נבון לא זכה להכרה ולהתייחסות הראויה.
פרק זה סוקר את תרומתו של נבון באיור קריקטורות ובאנימציה, ומתמקד בעלילונים שיצר, במאפייניהם ובתרומתם לתרבות העברית בארץ ישראל ובישראל.
הקריקטוריסט העברי הראשון
אריה נבון נולד באוקראינה ועלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1919 בהיותו בן 10.
הוא החל להתעניין באומנות, בעיקר בציור וברישום, בגיל צעיר.[6] הוריו רצו שילמד מקצוע מעשי ושלחו אותו לבית ספר למסחר בניגוד לרצונו.[7] במהלך לימודיו התגלה כי הוא מצטיין ברישום, ומהר מאוד החל לצייר קריקטורות והיה לקריקטוריסט המקצועי הראשון של היישוב העברי בארץ ישראל.
נבון החל לפרסם קריקטורות בשנת 1928, תחילה בלא תמורה כספית, בעיתוני הומור חד-פעמיים שיצאו לאור לקראת החגים (לראשונה לקראת פורים בשנות העשרים), בעיתון דאר היום של איתמר בן-אב"י (1928), שם פורסמה הקריקטורה הראשונה שלו של זאבה ז'בוטינסקי, ובעיתון הספרותי כתובים בעריכת אברהם שלונסקי.[8] בן-אב"י אף נתן לקריקטורות של נבון את השם העברי "תחדיד" וטבע את המונח "מחדד" במקום "קריקטוריסט", אבל החידושים העבריים האלה לא נקלטו בלשון הציבור.
הודות ל"תחדידים" בדאר היום פנה הסופר והעיתונאי אביגדור המאירי אל נבון בהצעה לאייר ספר מפרי עטו. ספר הילדים של המאירי, חכמת הבהמות (תל אביב: ארץ, 1933) היה הספר הראשון שאייר נבון. המאירי דיבר עם נבון בשבח הצמצום, ולימים ראה בו נבון את מורו ורבו הראשון בתחום הקריקטורה.[9] נבון אייר יותר מחמישים ספרים ובהם ספריהם של חשובי המשוררים העבריים בראשית המאה העשרים: אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ולאה גולדברג.[10]
בשנת 1933 הזמין ברל כצנלסון, עורך עיתון דבר, את נבון לאייר קריקטורות לעיתון. נבון נענה להזמנה, ובמשך שלושים שנה (1964-1933) פרסם בכל יום קריקטורה על ענייני השעה.[11] גם בעת שלמד בפריז (1934) שלח לעיתון קריקטורות ורישומים.
כאמור, לקריקטורות של נבון היה סגנון מיוחד שהצטיין במינימליזם: קווים מעטים, דקים, נקיים ומלאי חיים. הוא הצליח לעצב את הדמויות המרכזיות של זמנו ואת מאפייניהן, והשכיל ליצור אווירה, להביע רעיון ולמצות מצב. רישומיו שיקפו את מעורבותו בחברה, בפוליטיקה, בתרבות ובתיאטרון הישראלי.
הקריקטורות זכו להצלחה גדולה והיו החלק האהוב ביותר על קוראי העיתון, לצד שירי ה"טור השביעי" של נתן אלתרמן. לעיתים הן גם עוררו את זעמם של הקוראים, ואף של הממשל הבריטי, שלא פעם צנזר קריקטורות של נבון על ענייני השעה ועל המאבק של היישוב בבריטים. כך למשל צונזרה קריקטורה בשם "פשיטת רגל" שנראה בה מגף בריטי דורס ספינות מעפילים. הצנזורה הבריטית אף סגרה את עיתון דבר לעשרה ימים בגלל קריקטורה שאייר נבון בתגובה לאירוע שבו הבריטים פצעו אחד עשר ילדים. בקריקטורה הילדים הפצועים שוכבים בבית חולים והרופא שעמד לצידם מתפעל: "איזה צלפים נהדרים! איך הם הצליחו לפגוע במטרות כל כך קטנות?" כדי לחמוק מן הצנזורה נהג נבון להסוות קריקטורות על נושאים אקטואליים בסיפורים מן המקרא, ג'ון שאו אמר: "ליהודים יש שני כלי נשק סודיים ורבי עוצמה – נתן אלתרמן ואריה נבון".[12] כאמור, לעיתים גם הקוראים זעמו, התקשרו למערכת העיתון ושלחו מכתבי איום שיפסיקו את חתימתם על העיתון. למשל, למוחרת פרסום קריקטורה שמתחה ביקורת על חוסר הנימוס של נהגי "דן", שלחו עשרות נהגים של החברה מכתבים למערכת והצהירו על הפסקת החתימה לעיתון.
גם היום הקריקטורות של נבון ברובן מובנות, משעשעות ומרגשות. הרי כמה דוגמאות: קריקטורה של הרודן הסובייטי סטלין, העומד בבית קברות בין הקברים של חבריו שהוצאו להורג בפקודתו, מרים כוסית ואומר: "לחיים! יחיו מחוללי המהפכה..." ; איור מימי מלחמת העצמאות שנראה בו הר הקסטל, שנכבש זה עתה, חובש כובע גרב, כובעם של לוחמי הפלמ"ח, והשיירות עוברות מתחתיו; קריקטורה של הילד ישראלצ'יק, חובש כובע גרב שכתוב עליו "ישראל", היושב על ברכיו של אדם זקן וכתוב: "ועכשיו סבא אספר אני לך..."; או קריקטורה של יתושים העומדים מיואשים לאחר המצאת הדי-די-טי, ואחד אומר לרעהו: "ראה מה הכינו לנו בני האדם", ורעו מרגיע אותו באומרו: "ממילא הכינו לעצמם את פצצת האטום...".[13]
בראשית ימי המדינה הופיעה בקריקטורות של נבון דמות קבועה: ילד החובש כובע גרב. זאת הייתה דמות סמלית שייצגה את מדינת ישראל שזה עתה נולדה. נבון כינה אותה "ישראל" או "ישראלצ'יק".[14] הדמות יוצאת למשימות לאומיות ופותרת בעיות בדרכים לא מקובלות ומצחיקות. זו למעשה גרסה אחרת לדמות מפורסמת יותר, "שרוליק" החובש כובע טמבל, שיצר דוש (קריאל גרדוש) בשנת 1950. על הבחירה לעצב את הדמות "ישראל" או "ישראלצ'יק" כילד קטן אמר נבון:
אחד הקשיים שנתקלתי בהם בעבודתי היה היעדר טיפוס מובהק שיסמל את הישוב או את ישראל (כמו כל הטיפוסים הידועים בעולם – אנקל סם האמריקני, מריין הצרפתית וג'ון-בול האנגלי). חלוץ עם חולצה בחוץ אינו מייצג את כל הישוב. עם תקומת המדינה עלה בדעתי לסמל אותה בדמות ילד קטן. החלטתי לאפיין אותו בבלורית מדובללת ובכובע גרב של לוחמי הקוממיות, דוגמת מריין הצרפתית העונדת את כובע המהפכה. הדמות הזאת זכתה בפרסום רב, במיוחד בציוריו של דוש, בלבוש שהוא נתן לו.[15]
אבי סרטי ההנפשה (האנימציה)
בעת יצירת העלילון העברי הראשון בארץ ישראל, אורי-מורי, אייר נבון גם את סרט ההנפשה ("ציור נוע") העברי הראשון בארץ ישראל – הרפתקאותיו של גדי בן סוסי.[16] אביגדור המאירי כתב את התסריט וברוך ויצחק אגדתי, מחלוצי הקולנוע בארץ ישראל, צילמו וגם הפיקו את הסרט.[17]
הרפתקאותיו של גדי בן סוסי הוא סרט אילם בשחור-לבן, שאורכו כעשר דקות. הוא מזכיר סרטים מצוירים משנות העשרה והעשרים של המאה העשרים, כמו גרטי הדינוזאורית (1914) של וינזור מקיי (Winsor McCay, 1867-1934) או פליקס החתול (1919) של אוטו מסמר (Messmer, 1892-1983). הסרט מתאר את עלילותיו הסוריאליסטיות של צעיר יהודי ממוצא תימני המחפש נואשות אחר פרנסה ואהבה ברחובות תל אביב. זו קומדיה של טעויות שיש בה אריה, לוויתן, תעופה, פרנסה ואהבה. בסוף הטוב מתברר שהכול היה חלום בלהות של התימני התם. כתוביות בחרוזים ליוו את הסרט. תהליך יצירת הסרט לא היה קל. נבון סיפר שבזמן הצילומים נמשכו זבובים אל אורות הפנסים שהאירו את האיורים ונעמדו עליהם. בסרט הניסוי נראים הזבובים הפוטוגניים בגודל של פילים.[18] על התוצאה הסופית אמר נבון: "וולט דיסני עשה זאת טוב יותר".[19] הסרט הוקרן בקולנוע "עדן" בתל אביב במשך שבוע אחד בלבד, ונשכח. בשנים האחרונות הוא מוקרן מדי פעם בסינמטק בפסטיבלים של סרטי אנימציה.
הרפתקאותיו של גדי בן סוסי הוא סרט מרשים למדי, על אף שהאנימציה אינה מתוחכמת במיוחד בהשוואה לאמות המידה המקובלות בתחום זה במדינות שהפיקו סרטי אנימציה. אריה נבון כנראה לא היה מודע לתנועה אנטומית נכונה, או שלא התעניין בה. עם זאת, הדמיון היצירתי של הסרט אינו נופל מזה של מיטב הסרטים המצוירים הסוריאליסטיים בעת ההיא בעולם. דוגמה מרשימה בסרט לדמיון סוריאליסטי כזה היא כשלפתע צווארו של גדי בן סוסי מתארך כצוואר ג'ירף. המעניין בסרט הוא תיאורו של בחור יהודי תימני בתל אביב. אפשר לראות בו שלב מקדים לעלילון של נבון סעדיה מרבדיה (ראו להלן).
אפשר היה לצפות שהרפתקאותיו של גדי בן סוסי יפתח עידן של סרטי אנימציה בארץ ישראל, אבל גם עשרות שנים לאחר מכן, למרבה הצער, הוסיפו סרטי אנימציה להיות נדירים בקולנוע הישראלי.[20]
אומן העלילון (הקומיקס)
אריה נבון אייר במשך עשרים שנה עלילונים שהתפרסמו בעמוד האחרון של דבר לילדים (1954-1934).[21] העלילונים ברובם היו סדרות, בכל סדרה דמות של גיבור. אופי הסיפורים, תוכניהם ואפיון הגיבורים השתנו במשך השנים לפי ההקשר ההיסטורי וקהל היעד. הסיפורים בעלילונים משנות השלושים ועד אמצע שנות החמישים היו קצרים והומוריסטיים, כללו איורים בודדים, והיו מיועדים לילדים צעירים. בשנות החמישים הסיפורים היו סיפורי הרפתקאות בהמשכים שיש בהם אלימות ומגמות פוליטיות ברורות, ויועדו לילדים בוגרים יותר. באיורים, לעומת זאת, ההתפתחות הייתה מעטה. נוסף להם קצת יותר פירוט.
העלילונים היו שיתוף פעולה של נבון המאייר עם כותב הטקסט המלווה. היו לו כמה שותפים, כולם עורכים של דבר לילדים: לאה גולדברג, שמשון מלצר, שלמה טנאי ואוריאל אופק. שיתוף הפעולה עם שמשון מלצר היה באמצע שנות הארבעים, עם שלמה טנאי – כנראה בסוף שנות הארבעים ועם אוריאל אופק – במהלך שנות החמישים. שיתוף הפעולה הזה הניב כמה סדרות של עלילונים שרשימה מפורטת שלהם מצויה בנספח לעבודה זאת. שיתוף הפעולה הארוך ביותר והפורה ביותר של נבון היה עם הסופרת והמשוררת לאה גולדברג, ידידתו הטובה.
שיתוף הפעולה עם לאה גולדברג
לא ידוע מי היה זה שהגה את הרעיון לשיתוף הפעולה של נבון וגולדברג ביצירת עלילונים.[23] נבון מספר על שיתוף הפעולה ביניהם:
מן התיאור של נבון אפשר להבין שהסיפורים שחיברה גולדברג היו תלויים באיור. הוא זה שיצר למעשה את הסיפור ואת הרעיון והיא חיברה את המילים, כלומר אלה היו ציורים מסופרים, וליתר דיוק – מושרים.[25] כלל יסוד של קומיקס הוא שהאיורים והטקסט הכרחיים זה לזה, אי-אפשר להבין את הטקסט בלי האיור ולהפך. השילוב הזה קיים ביצירה של נבון וגולדברג. לעיתים קשה לקבוע אם האיור קדם לטקסט או להפך. החרוזים של גולדברג השתלבו היטב באיורים של נבון. יש תלות של השיר באיור, איננו מבינים את השיר בלי האיור, אבל יש גם איורים שכדי להבינם אנו זקוקים לשיר. כל צד – המאייר והחורזת – תרם את תרומתו, העצים את ההומור ויחד הם יצרו יצירה שלמה.
האיורים היו בקו פשוט ונקי, סגנונו האופייני של נבון שנהג לאייר את העיקר ולא את הפרטים, סגנון המתאים לקומיקס. הם גם היו חופשיים יותר מסיפורי העלילונים האמריקניים.[26] בחרוזים ההומוריסטיים שהיו לשירים-סיפוריים ניכרים כישרונה האומנותי של לאה גולדברג ומיומנות כתיבתה, ומשוקעים בהם גם עקרונותיה בכתיבה לילדים. הם מצטיינים בחריזה איכותית, בצליל עשיר, במקצב מגֻוון ובמשקל התואם את רוח הטקסט. אוריאל אופק כותב: "גם בתחום קליל זה, כבשאר תחומי כתיבתה, תבעה מעצמה איכות של ביטוי ורמה אמנותית".[27]
לאה גולדברג היא כותבת סיפורי העלילונים הראשונה בשפה העברית, וככל הנראה הסופרת המפורסמת הראשונה בעולם שעסקה בתחום הזה.[28] גולדברג, שלא כמו סופרים רבים אחרים, מעולם לא ראתה בכתיבת סיפורי עלילונים פחיתות כבוד, אך הם לא נחשבו בעיניה ליצירות ספרות אלא "חרוזים-לעת-מצוא".[29] היא ראתה בכתיבתם פרנסה, חיברה אותם לצד עבודתה העיתונאית השוטפת והתמידה בכך שנים רבות, עד סוף שנות הארבעים.[30] עם זאת, כשנבון הביע את תמיהתו על החרוזים אשר "נתחרזו אצלה כאילו מאליהם" בעת שעבדו יחד בבית הקפה, היא ענתה: "בראשית היה הריתמוס. כך מתחיל השיר".[31] כלומר אותם סיפורים בחרוזים שלא נחשבו בעיניה לספרות כונו בפיה "שיר".
תוכן העניינים של העיתון מדגיש את חלקו של המאייר, ואילו הכותבת היא משנית. לצד שם סדרת העלילון כתובים שמותיהם של שני יוצריה כך: "אריה נבון; חרוזים: לאה". לעיתים שמו של המאייר כתוב בקיצור, "א. נבון"; לעיתים שמה של גולדברג כתוב בראשי תיבות, "ל.ג.". בחלק מן העלילונים של אורי-מורי, למשל, כתוב בתוכן העניינים רק שמו של אריה נבון, אך טביעת ידה של לאה גולדברג ניכרת היטב בטקסט.[32] אפשר שהיעדר שמה מעיד על החשיבות הפחותה שייחסה גולדברג עצמה ליצירתה בסוגה הזאת.
העלילונים של נבון וגולדברג נחלקים לשני סוגים. הסוג הראשון הוא רצועות של איורים שהסיפור בהן מסופר בהמשכים, שבוע אחר שבוע. הסיפור הוא בדרך כלל תיאור הרפתקאותיו של הגיבור, והסוף הוא טוב או אבסורדי. כדי להבין את ההתרחשויות צריך לקרוא את הרצועות ברצף. העלילונים השייכים לסוג הזה הם: אורי-מורי, עולם הפוך וקטינא החייל. נראה שהתרומה היצירתית בעלילונים אלה הייתה בעיקר של נבון.[33] סיפורים בהמשכים אפיינו את השנתיים הראשונות של יצירתם המשותפת של נבון וגולדברג. אחר כך הפכו הסיפורים למורכבים פחות, אבל מהודקים יותר.
הסוג השני הוא רצועות עצמאיות, לכל אחת סיפור משלה. המשותף להן הוא גיבור הסדרה. פרסום הסיפורים ברצף מדי שבוע העמיק את היכרות הקוראים עם הגיבור. בדרך כלל הסיפור הוא מציאת פתרון לבעיה, ובסוף יש שורת מחץ (פואנטה). האבסורד וההגזמה הם המשעשעים את הקורא. בין העלילונים השייכים לסוג הזה: אורי כדורי, החמור החכם, המפוזר. העלילונים של נבון וגולדברג שהתפרסמו ב"דבר לילדים" בשנים 1954-1936 שייכים ברובם לסוג הזה.
‘
[1] זכו למחקר הקריקטורות של נבון שהתפרסמו לפני קום המדינה. ראו: דנה פלג, דמויות ה'אני' בקריקטורות של אריה נבון לפני קום המדינה, רימונים 7-6 (תשנ"ט), עמ' 171-160. גם יצירתו של נבון לתיאטרון – עיצוב תפאורות ותלבושות – זכתה לתשומת לב של חוקרי התיאטרון הישראלי, ואף לתערוכה מקיפה במוזאון הפתוח תפן (1993). ראו למשל: לאה גילולה, התיאטרון הקאמרי (1961-1945):השגשוג, המשבר ותיקונו. ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2014, עמ' 46.
[2] נבון רשם בצבע את הסקיצות לתפאורות ולתלבושות שעיצב לתיאטרון.
[3] יצירותיו של נבון משקפות לכאורה את גישת "דלות החומר", סגנון נפוץ באומנות הישראלית בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה העשרים. מאפייניו של סגנון זה כללו שימוש בחומרי יצירה "דלים", ברישול אומנותי וביחס ביקורתי על המיתוסים של החברה הישראלית ועל החברה עצמה. נבון הוא המייצג הבולט של "דלות החומר" בקומיקס העברי, אך ההבדל החשוב בינו לבין נציגיו המאוחרים יותר של הסגנון הזה, כמו רפי לביא, יאיר גרבוז ודודו גבע, הוא שנבון לא התייחס בביקורתיות אל המיתוסים המכוננים של התרבות העברית והישראלית, להפך, הוא היה אחד ממעצבי המיתוסים האלו. על "דלות החומר" ומאפייניו ראו: שרה ברייטברג-סמל, "דלות החומר – בדיקה מחדש", בתוך: חיים לוסקי (עורך), עיר ואוטופיה. תל אביב: החברה הישראלית למו"ל, 1989, עמ' 127-108.
[4] יגאל צלמונה, "בעקבות תערוכה במוזיאון ישראל", מעריב, 15 בפברואר 1978.
[5] יאיר גרבוז, "פנס מול ה גן שמאיר לו את חן המקום", סטודיו 82 (מאי 1997), עמ' 43.
[6] אריה נכון ובני משפחתו היו בין ראשוני העלייה השלישית שהגיעו באונייה הרוסית המפורסמת "רוסלאן". זמן קצר מאוד לפני מותו, בשנת 1996, הספיק נבון לפרסם את ספרו האוטוביוגרפי ששילב בו רישומים לצד פרקי זיכרונות ואנקדוטות על אישים שהכיר, ובהם: לאה גולדברג, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, נחום גוטמן ומשה שמיר. עם זאת, המידע הביוגרפי על נבון מועט. ראו: אריה נבון, בקו ובכתב: פרקי חיים, רישומים, קריקטורות, תפאורה, דיוקנאות (תל אביב: עם עובד, 1996); שלמה שבא, לצייר ארץ כמולדת: סיפורו של דור האמנים הראשון (תל אביב: משרד הביטחון, 1992), עמ' 149-144. האונייה "רוסלאן" נחשבת למייפלאואר הישראלית. על נוסעי האונייה וקורותיהם עד לשנות השישים כתב הסופר דן צלקה רומן עב-כרס הנחשב ליצירת מופת של הספרות העברית, אלף לבבות (תל אביב: עם עובד, 1991).
[7] שני אחיו של נבון, חיים וזאב, רצו אף הם להיות ציירים. שלא כמו נבון, הם זכו ללמוד בבית הספר לאומנות "בצלאל", אך לא הצליחו להתפרנס מאומנותם.
[8] ראו: נתן זך, "אריה נבון – דיוקנו של אמן ארץ ישראלי: שיחות עם נתן זך", במחנה, 13 במאי 1987, עמ'28, 29– 33. שלמה שבא, "קו ההיסטוריה: אריה נבון הראשון לציירי הקריקטורות", קשר 8 (1990), עמ' 81. עמ' 80 – 84.
[10] הבולטים שבהם: נתן אלתרמן, העמדה הקדמית: משירי העת והעתון (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1980); לאה גולדברג, מה עושות האילות: שירים לילדים (ספריית פועלים, 1949); חיים גורי וחיים חפר, משפחת הפלמ"ח: ילקוט עלילות וזמר (ירושלים: ארגון חברי הפלמ"ח, 1976); סמי גרונמן, שלמה המלך ושלמי הסנדלר: החכם והכסיל, קומדיה בחרוזים בשבע תמונות, תרגום ועיבוד: נתן אלתרמן (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1975); אברהם שלונסקי, ספר עלילות מיקי-מהו (תל אביב: לעם, 1947); אברהם שלונסקי, עוץ לי גוץ לי: מחזה בחרוזים על-פי אגדות גרים (תל אביב: עם עובד, 1966).
[11] בשנים האלה עבד נבון גם בתור מאייר וקומיקסאי בדבר – מוסף לילדים ובדבר לילדים. עוד על כך ראו להלן.
[12] רחל אנגל "מחווה לאריה נבון", מעריב, 8 במאי 1987. הכתבה התפרסמה לכבוד ערב מחווה לאריה נבון שנערך במוזאון חיפה שהוצגה בו תערוכת קריקטורות של קריקטוריסטים אחדים.
[13] ראו: אריה נבון, אלפיים שנה ושנה: אין זו אגדה בחמישה פרקים (מרחביה, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1949), עמ' 6, 12; שבא, "קו ההיסטוריה", עמ' 83-82.
[14] בראיונות שונים עם נבון המראיינים מכנים את הדמות בשמות שונים, כנראה משום שלא היה לה שם קבוע ובולט, שלא כמו "שרוליק" של דוש.
[15] אידה צורית-מגד, "ריאיון עם אריה נבון", משא – דבר, 12 במרס 1959. בריאיון אחר נבון אמר: "כמו שלארצות הברית יש את הדוד סם ולבריטניה את ג'ון בול, שכל הקריקטוריסטים משתמשים בהם, מגיע גם למדינת ישראל סמל כזה שכולם ישתמשו בו". ידיעות אחרונות, 7 במאי 1949. דברים דומים אמר נבון גם בריאיון עם יעקב לזר (במחנה, 31 במאי 1990). למעשה הרעיון ליצור דמות שמייצגת את כלל היישוב עלה בדעתו של נבון כבר בראשית שנות השלושים, בדמותו של אורי-מורי, שבעת יצירתה לא הייתה דמות סמלית, אך בהדרגה השתנו תפקידה ומשמעותה.
[16] הסרט נמצא בארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג, האוניברסיטה העברית בירושלים. אפשר לצפות בו גם באתר YouTube: https://www.youtube.com/watch?v=D1o_OOgw39k. שנת הייצור של הסרט אינה ידועה. אריה נבון אינו מציין אותה בספרו. בנו, דוד נבון, אמר: "אני לא זוכר שאי פעם אבי הזכיר את הסרט. אני חושב שהוא לא ראה אותו כאחת מפסגות יצירתו". חוקר הסרטים יעקב גרוס טוען כי לא ייתכן שהסרט נוצר לפני שנת 1933, מכיוון שהוא פותח במעבדה של "אגא פילם". לדעתו יצירת הסרט קדמה ליצירת העלילון אורי-מורי בשלהי 1934. אף על פי כן סביר יותר שהסרט נוצר בשנת 1931, כפי שכתוב בארכיון שפילברג. כאמור, בשנה הזאת נבון שיתף פעולה עם אביגדור המאירי בספר חכמת הבהמות. כמו כן, סגנון האיור של נבון בסרט אינו מתאים לסגנונו בשנת 1934 שניכר בה כבר הצמצום שאפיין אותו מאז ואילך. ראו: יעקב גרוס, ריאיון עם אלי אשד, יולי 2015; דוד נבון, ריאיון עם אלי אשד, 13 ביולי 2015.
[17] ברוך אגדתי (1976-1895) הוא האומן והרקדן המפורסם שיצר את העדלאידות לפורים בתל אביב. עוד קודם לכן יצר סרט פרסומת מאויר, אפשר שבשיתוף פעולה עם נבון. הסרט היה עבור חברת הנעליים של כתר יצחק הוז, מתואר בו קרב בזירת אגרוף בין נעל של יצחק הוז לנעל של חברה מתחרה. הודות לניצחונה הברור של הנעל של יצחק הוז התקבלו בחברה הזמנות לקניית הנעל מכל העולם.
[18] אריה נבון, "בקו ובכתב", הוצאת עם עובד, 1996, עמ' 84.
[19] שם, עמ' 85.
[20] בפריז, בשנת 1956, יצרו התסריטאי איצ'ה ממבוש והצייר יעקב אגם סרט קצר, דרך זמר במדבר, המבוסס גם הוא על רישומיו של נבון. לסרט היו שתי גרסאות: עברית וצרפתית. הגרסה הצרפתית זכתה בפרס. למרחב, דצמבר 1958.
[21] גיליונו הראשון של המוסף לילדים של דבר יצא לאור בערב שמחת תורה תרצ"ב (2 באוקטובר 1931). תחילה היה ירחון בשם דבר – מוסף לילדים. לאור הצלחתו הוא הופרד מהעיתון, הפך לשבועון עצמאי בשם דבר לילדים (1936) והיה לעיתון הילדים החשוב ביותר בשנות השלושים והארבעים בארץ ישראל. הוא יצא לאור 48 שנים ברציפות, עד שנבלע בשבועון כֻּלנו (2000-1985). בכרכים הראשונים כתוב שמו של עורך דבר באותם הימים, ברל כצנלסון, גם בתור עורך דבר – מוסף לילדים, אך בפועל העורך היה יצחק יציב (1947-1890). השותפה לייסוד דבר לילדים ולעריכתו הייתה הסופרת והעורכת ברכה חבס (1968-1900). לקביעת אופיו של השבועון תרמו רבות נחום גוטמן, צייר השבועון, ולאה גולדברג (1942-1936). בשנת תשי"ד יזם דבר לילדים את פרס יציב לספרות ילדים.
[22] אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית 1948-1900 (תל אביב: דביר, 1988), עמ' 609-608.
[23] אפשר להניח שהיה זה העורך יצחק יציב שהציע את גולדברג כחורזת לנבון, אך אין לכך עדות בכתב.
[24] אריה נבון, בקו ובכתב, עמ' 85. גולדברג מתארת ביומניה את קשריה עם אריה נבון. ראו: רחל ואריה אהרוני (עורכים), יומני לאה גולדברג (בני ברק: ספרית פועלים, 2005), עמ' 85. עוד על קשרים אלה ראו: עמיה ליבליך, אל לאה (הקיבוץ המאוחד, 2011), עמ' 103; שרה בן-ראובן, "כעץ באפלת היער": על אהבותיה של לאה גולדברג והשתקפותן בשירה (ירושלים ותל אביב: שוקן, 2013), עמ' 91-84.
[25] סביר להניח שתרומתה של גולדברג לסדרות כמו אורי-מורי, ששולטים בהן רעיונותיו של נבון והיצירתיות שאפיינה אותו, הייתה פחותה מתרומתה לסדרות אחרות כמו המפוזר, המבוסס על הספר המפוזר מכפר אז"ר, תרגום ועיבוד לספרו של סמואל מרשק. נבון וגולדברג שיתפו פעולה גם בסיפורים שאינם עלילונים, שהתפרסמו גם הם בדבר לילדים: הביבר העליז (1945-1944), מר גוזמאי הבדאי (1946-1945) והמסע הגדול (1947-1946). אלה היו בעיקר פרי יצירתה של גולדברג, והאיורים של נבון רק ליוו את הטקסט.
[26] דוד נבון, בנו של אריה נבון, סיפר לי שמעולם לא ראה את אביו מעיין בחוברות עלילונים של התקופה, לא מקומיים ולא זרים. ראו: דוד נבון, ריאיון עם אלי אשד, 19 באפריל 2015.
[27] אופק, ספרות הילדים העברית, עמ' 523. מעניין כי על אף שגולדברג היא שכתבה את הסיפורים, אין אף לא באחד מהם דמות של אישה. הדמויות כולן, גם דמויות בעלי החיים, הן תמיד זכרים. אומנם נבון הוא שיצר את העלילות, אך גולדברג לא ראתה לנכון להציע לו שיוסיף דמויות נשים.
[28] על לאה גולדברג הזוכה היום להכרה בתור הסופרת החשובה ביותר של זמנה כתבו רבות, אך מעטים עסקו בסיפורי העלילונים שכתבה. מחקר הדן בעלילונים מתמקד רק בכתיבה של גולדברג ומתעלם מתרומתו של נבון. ראו: נעמי בן גור, "חרוזי קומיקס – הצד העלום ביצירתה של לאה גולדברג לילדים", עיונים בספרות ילדים 22 (תשע"ד), עמ' 144-123.
[29] טוביה ריבנר, לאה גולדברג: מונוגרפיה (תל אביב: מכון כ"ץ לחקר הספרות העברית – בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג, אוניברסיטת תל-אביב, 1980), עמ' 105.
[30] מספרם של "שירי ההווי" שחיברה גולדברג לציוריו של נבון, יותר מ-450 שירים, כפול ממספר שירי הילדים שכתבה. ראו: בן גור, חרוזי קומיקס, עמ' 123.
[31] נבון, בקו ובכתב, עמ' 85.
[32] למשל בסיפורים "אורי מורי טועם מן התמרים" (גיליון 6, 29.10.1936), "אורי מורי תופס גנב-ים"] (גיליון 18, (21.1.1937), וכן בגיליונות נוספים מהשנים 1937-1936. לעיתים נבון לא חתם על איוריו. אפשר שציון שמו בתוכן העניינים סיפק אותו.
[33] כאמור, בשנות החמישים סיפורי העלילונים שאייר נבון – סעדיה מרבדיה, רן הצנחן ועוזי לוחם במדבר – היו סיפורים בהמשכים. מכאן אפשר להניח שזאת הייתה העדפתו היצירתית.
