מאמר:

על שכנו של הבעל שם טוב בעולם הבא/ אבינועם חקלאי

( מבוסס על סיפור עם חסידי ידוע)

 

הבעל שם טוב מבקש לדעת מי יהיה שכנו בעולם הבא. שליטתו במיסטיקה מביאה לו את הידיעה כי יהיה זה הצדיק גדליה שמתגורר בכפר פולני. הבעל שם טוב מגלה להפתעתו שמדובר בבור ועם הארץ החי לבדו בין הגויים, זפת גדל גוף שאינו מקיים ולו מצווה יהודית אחת ואוכל כמויות אדירות של אוכל כבהמה.

אבי החסידות מתקשה להבין כיצד דווקא איש זה יזכה להיות שכנו בעולם הבא, עד אשר לשאלתו מספר גדליה גדל הממדים כי אביו שהיה סמרטוטר סירב לפקודתם של קוזאקים מנוולים לנשק צלב ועל כן העלוהו באש מול עיני בנו וכיוון שהיה קטן ממדים בער בלהבה קטנה וקצרה. כאן נשבע הבן שלא יפסיק לאכול כדי שבבוא זמנו יבער בלהבה גדולה ולמשך זמן רב. ברגע זה שואל עצמו הבעל שם טוב במה זכה הוא; הבעל שם טוב, להיות שכנו של צדיק שכזה.

לסיפור יש גרסה נוספת, אולי קדומה יותר, אשר מסתיימת בכך שגדליה הילד נשבע לאכול כדי להגיע לממדי גוף גדולים על מנת להחזיר מלחמה שערה.

אפשר להתווכח אם הנמשל החסידי מחנך למוות מפואר המקדש את שם השם או שמא לכך שעל היהודי לקדש את שם השם בהשיבו מלחמה.

מכל מקום, שני הנמשלים ״משחקים באש״ ונראה שבאופן לא מודע למספר הם מכוונים למקום אחר שהוא מעבר לקונפליקט בין שתי עמדות המבקשות לתפוס מקום זו על חשבון זו בעולם החסידי.

תנועת החסידות החלה במאה ה-18 עם הבעל שם טוב, בהדגישה את המימד המיסטי שבעבודת האל הנמצא בכל מקום, מתוך שמחה והתעלות. התנועה הליטאית בראשות הגאון מוילנה קמה בשלהי אותה מאה כדי להתנגד לגישתה, ובכך התממשו באופן ברור שני זרמים מנוגדים שפעלו מאז ומתמיד ביהדות: הלוגיקה והמיסטיקה.

היהדות הלוגית קיבלה את ביטויה המובהק לאחר חורבן הבית השני במרכז הדתי שהקימו רבן גמליאל ויוחנן בן זכאי ביבנה בסוגיה הידועה ״תנורו של עכנאי״, שם נפסק כי רוב של תלמידי חכמים מכריע בסוגיה הלכתית ולא מופתים ומסרים אלוהיים כי ״לא בשמיים היא״. האל עצמו מגבה עיקרון זה.

בסמינר ״על שמות האב״ שהיה אמור להיות הסמינר ה-11 שלו, אך בשל גירושו מהאיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה ניתן ממנו רק שיעור אחד, מצביע לאקאן על מה שמילר ינסח אחר כך כ״אתיקה של הפרדה״. היהדות היא אתיקה של הפרדה בין התענגות לאיווי. ההתענגות מאפיינת את הדתות הפגאניות וכוללת הקרבת ילדים, אורגיות, משתאות, חירבונים על פסלי האלילים וכדומה, תוך שימוש בטקסים מאגיים המבקשים להשפיע על הכוחות האלוהיים. אחד המאפיינים הבולטים בטקסים הללו הוא השימוש באש, למשל: בהעלאת הקורבנות.

היהדות מפרידה עצמה מן ההתענגות הזאת באמצעות טקס המילה הבא להחליף את הקרבת הילד ובאמצעות התפילה המחליפה את העלאת הקורבנות. כמו כן, הקירבה היחידה אל האל שהוא מופשט וללא ייצוג ומופרד מהאדם, היא קיום ההלכה המבטאת את ההזדהות עם איווי האל ושלמעשה מממשת פרקטיקה של חיי אדם מלידתו ועד מותו.

מכאן שעל פי תפיסת ה״מתנגדים״ החסידות היא נסיגה מסויימת אל הפגאניות באשר היא מדגישה את עבודת האל דרך השמחה, ההתעלות והמיסטיקה.

כפי שנהג לומר מנהיג הליטאים הידוע הרב שך: ״חב״ד היא הכת הקרובה ביותר ליהדות…״

הקריאה הנרגשת של החסיד אל האל: ״אבא״ או ביידיש ״טאטע״, היא למעשה חילול הקודש כי לאל אין ייצוג ולא דימוי, בוודאי לא של אב.

מכאן, שסיפור חסידי זה על הבעל שם טוב שבמרכזו הקרבה של היהודי את עצמו מתוך שהוא בוער (גם בתשוקה כמובן), כלומר קורבן אדם שהוא מופת, שלא להזכיר את דימוי השכנות בעולם הבא, כאילו מדובר במבנה ובמדורים, הוא בעירה גדולה מדי, מתענגת מדי, השורפת כל איווי בדרכה לעלות בסערה השמימה.

טקס הברית מייצג הקרבה של חתיכה קטנה ולא את הקרבת הגוף והחיים כולם.

ראוי יותר, כך לשיטת ה״מתנגדים״, להסתפק בנר שלהבתו קטנה וצנועה ואינה מבקשת לשרוף ולהישרף, כי אם לשמור על גחלת מספקת של חיים.

חידוש טקסי הקורבן על הר הבית בטרם יבוא המשיח (שאם הוא בא, הרי רואים בו משיח שקר) הם ערובה לשריפה גדולה שתחריב הכל.